ב'היום יום' מופיע הפתגם: "כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכול, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים שילכו בַּדרך שבה מדריכים אותם".

אני זוכר את עצמי בבחרותי עומד מול הפתגם הזה ותוהה ומתפלא: הורים אמורים לחנך בפועל את ילדיהם. להתוות להם דרך ולהורות להם מה כן לעשות ומה לא לעשות. אבל מה כבר יש להם "לחשוב" כל כך הרבה על חינוך הילדים.

אחר כך כשנעשיתי אברך ואבא צעיר, התחלתי להבין זאת קצת יותר, אבל זה עדיין נשמע לי מעט מוגזם. "כל יום"?! "חצי שעה"?!

עם השנים וככל שהתבגרתי והלכתי, השאלה שלי השתנתה עד כי בשלב מסוים היא התהפכה: איך די ב"חצי שעה" בלבד?!...

אסביר את הדברים:

תישאלו אדם, מהו הדבר הכי חשוב שאתה מבקש להשאיר אחריך בעולם? הוא לא יגיד מפעל הטקסטיל שהקמתי, הוא לא יגיד הבית היפה שבניתי, הוא אפילו לא יגיד התוכנה שיצרתי או הספרים שכתבתי. הוא יגיד לכם – הילדים שלי.

כי הילדים הם 'פרויקט החיים' שלנו. הם חשובים לנו הרבה יותר מכל עסק כלכלי או אחֵר שהקמנו וניהלנו או שנקים וננהל במהלך חיינו.

•

אז הבה נעשה 'קל וחומר':

כשיש לך חנות, כמה זמן ביממה אתה מעורב בה, מעשית ורגשית?

אפילו אם החנות מאוישת על ידי עובדים טובים ומסורים – אתה לא מפסיק לחשוב עליה. כיצד אפשר לשפר ולייעל את מכירותיה, אולי כדאי להחליף את השלט המתנוסס מעליה, להרחיב את הכניסה, לשדרג את העיצוב שלה, להוסיף בה תאורה, להשקיע יותר בפרסומהּ – וכן הלאה.

אתה נכנס פנימה לחנות ותמיד יש לך הערות: למה הבגדים על המדף ההוא משמאל לא מקופלים, כמה פעמים ביקשתי להזיז את פח האשפה מהכניסה, מדוע נכנס אדם לחנות ואף אחד לא ניגש אליו...

כמה זמן אם כן אתה מקדיש למחשבה על העסק שלך? כמעט כל רגע אפשרי. כי ז-ה ה-ע-ס-ק ש-ל-ך.

נו, אז כמה זמן ביממה עלינו להקדיש למחשבה על חינוך הילדים שהם 'פרויקט החיים' המרכזי והחשוב ביותר שלנו?

כידוע, "כסף בא וכסף הולך", אבל הילדים הם שלנו והם יישארו כאלה לעולמי עד. ליתר דיוק, הילדים הם לא רק שלנו הם – אנחנו בעצמנו. הילדים הם 'הלב' שלנו והם 'החיים' שלנו. ובמקרה שלהם גם אין לנו 'הזדמנות שנייה'. הצלחנו בחינוכם – ההצלחה תלך איתנו עד מאה ועשרים. חלילה נכשלנו, הכישלון אף הוא ילווה אותנו כל ימינו.

•

אני רוצה להציע כאן חמישה טיפים מעשיים חשובים – להצלחה בחינוך הילדים. כולם על בסיס התנסות אישית. התנסות מוצלחת יותר או מוצלחת פחות. כמו בחיים, כמו אצל כולנו.

טיפ מספר 1

הורים יקרים, רַכְלו זה עם זה על ילדיכם – כמה שיותר. אל תפסיקו לרכל עליהם. לנתח אותם. לדון בהם. "היום מושקי הייתה קצת מתוחה". "לאחרונה דוּדי הרבה יותר נינוח". "אתמול בלילה כשאת כבר ישנת, חיים מיוזמתו שטף את הכלים בכיור". "נכנסתי הביתה ושמעתי את מנדי אומר לשמוליק...". חינוך הילדים הוא פרויקט משותף של שני ההורים, ולכן הם כל הזמן חייבים להיות עֵרניים ובעיקר לחלוק ביניהם אינפורמציה. להיות מסונכרנים. שתפו זה את זה בכל מידע או מחשבה על הילדים.

[להוציא מקרים נדירים ביותר, שבהם יש מקום לנצור לשון ולא להעביר מידע בין הורה אחד למשנהו]

•

טיפ מספר 2

ככל שנראה לנו קשה להעמיד מראש דברים על מקומם, זה עדיין קל בהרבה מאשר לנסות לתקן בדיעבד עיוותים שכבר השתרשו.

אתן דוגמאות:

להגיד לילדים "אנחנו לא רואים בבית כאלה סרטים כי הם לא מספיק צנועים". "כי יש בהם אלימות" (ואלימות, אגב, יכולה להיות גם במילים או בשפת גוף וכיו"ב). או "אנחנו לא קוראים את הספרים האלה כי התכנים שלהם לא מתאימים לרוח התורה". הם "לא מספיק חסידיים".

להגיד לילדה כבר בפעם הראשונה: "כשיוצאים מהבית, חובה לאסוף את השיער". או "חובה לגרוב גרביים". כן, אפילו אם זה "רק לשתי דקות, לפגוש חברה בחצר". זה אמנם נשמע מנדנד ומעיק, אבל זה הרבה יותר קל מאשר לנסות לעצור את הסחף אחרי שכבר אפשרנו לדברים הללו לקרות טיפין טיפין.

•

בהקשר הזה ברצוני לחדד נקודה נוספת, חשובה ביותר:

כשאנחנו צעירים אנחנו לפעמים רוצים – מה שנקרא - 'ליהנות מהחיים'. ויש מאיתנו שפה ושם גם עושים קצת שטויות. מתנהגים ברמה כזו או אחרת של קלות דעת.

והילדים שלנו, מה לעשות? הם נולדים דווקא כשאנחנו... צעירים. אבל "הם עוד קטנים", אנחנו מרגיעים את עצמנו. "הם גם לא רואים" ו"לא שומעים" ובעיקר "לא מבינים". אז אפשר בינתיים 'לגנוב' כמה שנים של מתירנות מסוימת.

יש לי סוד – די ידוע – לגלות לכם: ילדים, גם קטנים, הם לגמרי רואים, שומעים, קולטים ומפנימים.

אבל נתקדם הלאה.

אנחנו מתבגרים, הילדים שלנו מגיעים לגיל 10-9, ופתאום אנו תופסים את עצמנו ורוצים לשנות ולהתרצן. אבל בשלב הזה הדבר הופך מעט קשה, כי הילדים כבר הִתקבעו על סטנדרטים מסוימים. הם התרגלו לסגנון חיים אחר.

סיפר לי אבא שיום אחד לאחר הרצאה על אינטרנט הוא בא הביתה ואמר לאשתו ולילדים: "זהו זה, חמודים, אנחנו משנים נהלים. מהיום רק אינטרנט מסונן בבית וגם זה עם סיסמה שרק אני ואמא יודעים ופותחים לכם בזמנים שאנחנו נחליט עליהם".

אבל בשביל זה דרוש אומץ. דרושה נחישות. ולא כולם בנויים לצעד כזה.

לכן כאמור כדאי מלכתחילה להציב את הדברים באופן נכון ולא לעסוק אחר כך בשינויים ובתיקונים.

•

טיפ מספר 3

להסביר.

ה-ר-ב-ה הסברה.

ילדים הם עַם נבון והם לא אוהבים שמנחיתים עליהם הוראות שרירותיות. הם רוצים לדעת שיש סיבה לדברים. שיש בהם היגיון. שמאחורי ההוראות מצוי רציונל.

ילד לדוגמה שואל, "מה לא טוב במוזיקה הזאת? למה אי אפשר לשמוע את פלוני הזמר, הוא הרי שר כל כך יפה וגם המילים בשירים שלו הן מילים של אמונה וקדוּשה?!".

אפשר להסביר את זה. לומר לילד ש"מוזיקה מייצרת אווירה. ומכיוון שאנחנו רוצים שהאווירה בבית תהיה אווירה חסידית מובהקת, הזמר הזה פחות מתאים". לילד גדול יותר אפשר להגיד: "תנסה לבדוק עם עצמך אם אחרי האזנה לשירים שלו אתה מרגיש קשור יותר לרבי. האם זה מגביר אצלך את החשק ללכת למקווה. ללמוד חסידות". ולהוסיף ולומר לילד: "אבל הנה תראה בעצמך, שכאשר אנחנו שומעים בבית שירים של 'ניחֹח'; כששירים כמו 'סטַאוו יַא פּיטוּ' ו'בך ה' חסיתי' ו'ניגון הבינוני' מתנגנים בחלל האוויר, זה מיד משרה עלינו אווירה חסידית ומעודד אותנו לכל הדברים הטובים הנ"ל!".

אפשר גם להסביר מכיווּן נוסף: "הזמר הזה שהזכרת הוא עצמו אולי לא כל כך 'גרוע'. אבל אם נשמע אותו אז נשמע גם הזמר ההוא, שגם לו יש שירים יפים על אמונה וערכים. ואם נשמע את שיריו של הזמר השני בגרסה המוקדמת והיותר אמונית שלו, זה יגרום לנו להקשיב גם לשירים החדשים שלו שהם כבר יותר נוטים למוזיקה חילונית... וכן הלאה והלאה. לכן אנחנו עוצרים את זה כאן ומחליטים שבבית שלנו שומעים אך ורק שירים שהם חסידיים באופן מובהק".

"נעשה" ואז "נשמע"

בנקודה הזאת הכרחי להבהיר ולהדגיש עניין נוסף, עקרוני מאוד:

על אף שכאמור חשוב מאוד להסביר, אסור שהדברים יהיו מושתתים על הסברה. כי היהדות שלנו היא יהדות של ציות ושל קבלת עול. של 'ביטול'. "נעשה" ורק אז "נשמע". לכן כשאנחנו רוצים להעמיד בבית דברים על מקומם, חובה להגיד לילדים, "ההנהגה הזאת אינה לרוחנו. היא לא מתאימה לסגנון שלנו. הדברים הללו לא מתאימים לדרכנו. הם לא הולמים משפחה חסידית". ואז הילד ישאל, "אבל למה?!". כאן אפשר להגיד לו, "בהזדמנות קרובה אני אמצא את הרגע ואסביר לך למה". או: "בליל שבת בסעודה אני בעזרת ה' אעלה את הנושא על השולחן, נדון בו, ואז גם אשתדל להסביר לך ולכולם מדוע אני ואמא חושבים כך וכך".

ובאמת להקדיש לזה הרבה מחשבה מקדימה ולבוא מוכנים. לחשוב על הדברים טוב טוב ולהצטייד בהסברים משכנעים!

לפעמים אפשר גם לומר לילד: "אני מרגיש שאני צודק, אני יודע שאני צודק, אבל אין לי כרגע את המילים המדויקות להסביר לך. כשאמצא אותן ואהיה מגובש, אסביר לך. אבל גם לפני שאסביר לך, זו העמדה שלי וככה אנחנו מתנהגים בבית שלנו".

•

טיפ מספר 4

קשור לטיפ מספר 3 – לא להתלהם. לא להיכנס לוויכוחים של מי 'מנצח' את מי – אבא ואמא את הילדים, או להפך. לדבר ברוגע. מתוך אמונה פנימית. להגיד, "התפקיד שלי הוא להנחיל לכם, ילדים שלי, דרך. וזאת היא ההשקפה שלי. כך קיבלתי מה'משפיעים' שאצלם התחנכתי. זו הדרך שאני ואמא מאמינים בה".

אפשר ורצוי להקשיב לילדים. לשמוע את קולם ולכבד את עמדתם. ואז לענות על שאלותיהם. אבל לא כוויכוח 'בין שווים'. התורה הציבה את הילדים שלנו תחת סמכותנו ובאחריותנו.

חשוב אם כן לגלות סמכותיות, אבל שהיא תהיה רגועה ונעימה. אפשר להגיד לילד: "גם אני חשבתי כמוך כשהייתי בגילך. זוהי בהחלט מחשבה חכמה, אבל היא מחשבה חכמה לגיל שלך. היום כשיש לי ילדים שאני אוהב ושאכפת לי מהם – אני רואה את הדברים אחרת. וגם אתה בעזרת ה', כשתגיע לגיל שלי ויהיו לך ילדים – תחשוב ככל הנראה כמוני".

•

טיפ מספר 5

והוא אולי הכי חשוב:

חינוך הילדים מתחיל – ובמידה מסויימת גם נגמר – בחינוך של... עצמנו. במילים אחרות, כשאנחנו רוצים להשביח את השפה של הילדים שלנו, שהיא תהיה יותר נקייה ויותר מעודנת – אנחנו צריכים לנקות ולעדן את השפה שלנו. כן, גם את השפה שלנו כשאנחנו מדברים בטלפון עם העובד שלנו שהפר את הנחייתנו או כשאנו מתווכחים בדרך עם נהג לא זהיר שגילח לנו את המראָה. הילדים שומעים אותנו כל הזמן – ומפנימים.

כשאנחנו רוצים שהילד יהיה 'שייך' יותר לענייני קדוּשה, זה חייב להתחיל בנו.

אם רוצים שהילד ילמד תורה וייקר תורה, זה חייב להתחיל בנו.

רוצים שהילד יקשיב ויציית למורים שלו – אנחנו צריכים להקשיב ולציית למורים שלנו ולא לדבר בהם סרה. לא לזלזל בכבוד רבנים.

לא הכוחות שלנו

אחרי שאנחנו שומעים את כל הדברים הללו וחושבים עליהם – האם "חצי שעה כל יום", זה מספיק?!

וזה גם מחזיר אותי לביטוי קצת מוקשה בפתגם דנן ב'היום יום'.

"לחשוב בכל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכול, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם".

מה הפירוש "לעשות יותר מכפי כוחו"? הרי אם אתה יכול לעשות זאת, זה נכנס בהגדרה "מה שבכוחו". ואם זה "יותר מכפי כוחך", אתה לא יכול לעשות זאת?!

אולי ההסבר הוא, שכאשר אנחנו עושים כל מה שבכוחנו, הקב"ה נותן לנו יכולת לפעול ולהצליח יותר מהכוחות שלנו. והם כבר לא שלנו, הכוחות, אלא של הקב"ה. זה הפירוש "מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו".

אלא מה? בשביל לזכות לכך – מוכרחים להפשיל שרוולים ולעבוד בזה. ממש לעבוד בזה. יום יום, לפחות "חצי שעה"...

שנזכה כולנו לרוב נחת יהודית תורתית חסידית מכל צאצאינו!