תחת הערך 'כוח תומך לחימה' במילון הווירטואלי 'ויקיפדיה', נכתב הטקסט הבא: "חלק מיחידה צבאית, המורכב מחיילים שאינם מוגדרים כלוחמים, אך נותנים ללוחמים שירותים הכרחיים המאפשרים את מילוי תפקידם, בשגרה ובחירום. תפקידו של הכוח תומך הלחימה שונה בעת שגרה ובעת חירום, כמו גם תנאי עבודתו. בעת חירום, הכוח תומך הלוחמה עובד באופן המאפשר לו לנוע במהירות בעקבות הכוח הלוחם, ולהיערך לעומס עבודה בלא התרעה. ביחידות הלוחמות ביבשה, הכוח תומך הלחימה מצוי בעת חירום בסמיכות לזירת הקרב, וחלקים ממנו עשויים להיות תחת אש".

•

את הערך הזה חיפשתי בימים האחרונים בעקבות שיחת טלפון שקיבלתי מאחד משלוחי הרבי הפועל באחת מערי הדרום הבולטות. זו לא הייתה שיחה מלבבת במיוחד, נשמעו בה גם כמה אנחות מעת לעת. השליח הנ"ל הוא אחד השלוחים היותר עסוקים שהצלחתו מאירה לו את הדרך. בין שיעורי התורה שהוא מוסר דרך קבע ופעילותו התוססת, הוא גם מרצה בבימות מגוונות וכותב הרצאות תורניות.

"אתה יודע", אמר לי השליח בטון כן, "מבחוץ, חיי השליחות נראים מאוד זוהרים ונוצצים. תסתכל ב'כפר חב"ד' למשל, איך העולם רואה את השלוחים? הצלחות גדולות, מבצעים מיוחדים, כינוסים גדולים, סיפורים מרגשים. אבל בחיים עצמם, המצב, פעמים רבות, דורש התמודדות לא פשוטה. יש הרבה אתגרים שהחיים מזמנים לשלוחים ואנחנו נקרעים ביום-יום בין חיי הבית לבין חיי השליחות".
ההקדמה הייתה ארוכה יותר מהשורות הספורות המתומצתות הללו, ואז הוא, השליח, ניגש ישירות לעניין: "בתוך כלל חסידי חב"ד, ישנם אלה, לגיונו של מלך, שבחרו לקפוץ למים ולצאת לשליחות, ולהרחיב עוד ועוד את צבאו של הרבי. לא תמיד הייתה מחשבה מעמיקה לפני כן, ואולי טוב שכך. פשוט קפיצת ראש היישר לזירת השליחות, רווית המהמורות. ואז, ככל שחולפות השנים, צצות גם ההתמודדויות, ועימן הניסיונות לפתור אותן בדרכים שונות, וברוך השם רואים את יד המשלח בכל עניין ועניין והדבר הוא לפלא בכל פעם מחדש. אבל יש נקודה שלדעתי ראוי שכלל אנ"ש ייתנו עליה את הדעת וייקחו אותה לתשומת ליבם.

"אומנם צבא השלוחים עומד בחזית, אבל אנ"ש, לאורך כל השנים, תמיד החשיבו את עצמם כ'תומכי לחימה'. זה דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בסיוע ב'מבצעים' במעגל השנה ובכלל בתמיכה כספית בימי השותפות של בתי חב"ד, ועוד. עם זאת, אני חושב שהסיוע הזה צריך להכפיל ולשלש את עצמו, באופן שאנ"ש ירגישו שהם 'כוח תומך לחימה' במלוא מובן המילה.

"אתן לך דוגמה טרייה: בלא מעט חיידרים ברחבי הארץ לומדים לצד ילדים מאנ"ש גם בני שלוחים. לעיתים תדירות קורה שאב המשפחה, השליח, מתעכב בהגעה לחיידר, בשל המרחק הגדול מיישוב השליחות שלו – שם הוא מתגורר מתוקף תפקידו כשליח, תוך ויתור על העונג במגורים בקהילה חמה ונוחה. מרחק הנסיעה, שלעיתים מלווה בפקקים, גורם לשלוחים לא פעם לבדוק אפשרות שילדיהם ישהו בבית של חבר כיתה לשעה–שעתיים, והמציאות היא שבחלק מהמקרים, השליח לא מצליח לקבל תשובות חיוביות מחבריו, ואפשר לומר שייתכן שזה מסיבות מאוד מובנות וטבעיות. עם זאת, ברור לי לחלוטין שאם אנ"ש יחדירו לתודעתם שהם 'כוח תומך לחימה', על כל המשמעות שבדבר, כל אחד ירגיש זכות עצומה – בכל דבר שיכול לסייע לשלוחים, גם אם זה דורש הקרבה כלשהי".

•

מיהו שליח? בשיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב אמר הרבי כי תפקיד השליחות מוטל על כל יהודי בדורנו: 'בכל זה ניתוסף בדורנו זה במיוחד – אשר בו נוסף חידוש בענין השליחות, שכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו מינה כל אחד ואחד מהדור להיות השליח שלו בהפצת התורה והיהדות ובהפצת המעיינות חוצה, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה. והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי, בלי יוצא מן הכלל'.

עם זאת הבהיר הרבי כי הדבר אמור בעיקר כלפי מי שזכו והם נושאים בתואר הרשמי של 'שליח': 'ותוספת מיוחדת בזה – בנוגע לאלה אשר זכו, שמתוך עם ישראל גופא הם נבחרו להיות שלוחים של נשיא דורנו, שכל עבודתם בכל המעת-לעת כולו מוקדשת למילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ובהבאת הגאולה'.

•

המציאות היא שלא כל אחד זכה בזכות מיוחדת זו, להיות 'שליח' בכל הווייתו, אבל אין זה אומר שעלינו להתנער מהתפקיד הבסיסי שלנו כ'כוח תומך לחימה', לא רק בהצטרפות ל'מבצע לולב' או ל'מבצע מצה'; הרי זה יותר סיוע לעצמנו, לנשמה שלנו, מאשר לשליח. התמיכה המדוברת יכולה להתבטא גם בדברים הקטנים – שהם גדולים מאוד בחיי היום-יום עבור שליח – מאירוח של בן שליח למשחק עם ילדיכם, בביתכם, בשעות אחר הצהריים, ועד לשימת לב לימי שותפות שמקיימים שלוחים; מהתעניינות ואכפתיות אנושית, ועד הירתמות לעניינים הלוגיסטיים הכי פשוטים שיש.

בדורנו המבולבל, ברור שכל אחד מאיתנו היה חייב להיות שותף מלא בצבא השלוחים, ולפתוח עוד סניף של בית חב"ד בארץ ובעולם. הרבי לא ממש פטר אותנו מחובת השליחות, גם אם בפועל המציאות הועידה לחלק מאיתנו תפקיד אחר בחיים. המינימום שנדרש מאיתנו עד שנזכה לפתוח בית חב"ד הוא להיות שותפים מלאים בכוח תומך הלחימה – ולעשות כל מאמץ לסייע לשלוחים, בוודאי אלה הקרובים אלינו, שיכולים להסתייע על ידינו. בסיוע הקטן שלנו נוכל לתת ללוחמים בצבא השלוחים את 'השירותים ההכרחיים המאפשרים את מילוי תפקידם'.

זו זכות עצומה שלנו, ובד בבד גם חובה גדולה.

• הטור פורסם במגזין 'כפר חב"ד'