ר' בצלאל שיף, מנכ"ל ארגון 'שמי"ר' 

(הקדמה לסיפור של ר' משה ניסיאלוויטש)

ליובאוויטש דסמרקנד

את ר' משה ניסיאלוויטש הכרתי מילדותי. כאשר אבי הסתתר מהמאסר, אחי גרשון בער נאלץ ללכת לעבוד. הוא היה אז בן 16 ועבד במפעל של ר' אלי מישולובין. ושם נהיה למקורב של ר' משה ניסיאלוויטש (פרידמן). ר' משה לקח חסות על אחי. ביחד עבדו, למדו תורה, אכלו, למדו שוב. לאימי היה חשוב מאד שגרשון בער יהיה חברו של ר' משה. גרשון בער היה חזק מאד מבחינה גופנית, ואת כל כוחו הקדיש ללימוד התורה. אצלנו היה גר סבא רחמיאל, והוא שמח שגרשון בער השתנה לכיוון הטוב: למד, התפלל, ביקש מהסבא לעזור לו בלימודים, והסבא נענה ברצון. הצטרף אליהם גם האח הגדול אריה לייב. האחים עוד למדו ב"חיידר" אצל זוסיא פוז, ואחר כך אצל ר' אליהו לוין ובערקע חן שהיה ידידו של הסבא ורבה של סמרקנד. אבל מר' משה הם קיבלו התנהגות חסידית, לימוד והשקפת עולם אחרת לחלוטין.

זו היתה תקופה רעה ומסוכנת עבור חסידים, כאשר חב"דניקים רבים הצליחו לעזוב את ברית המועצות דרך לבוב. רבים ישבו בבתי כלא (אלו שלא הספיקו לעזוב). משפחות נשארות ללא הורים. לא היה מי שיטפל בילדים. ברחובות שרצו אנשי ק.ג.ב. היה זה מנגנון ענק של מנוולים. הם הבינו שהחסידים לא יוותרו, ימשיכו ללמד ילדים תורה, לשמור שבת. מנגנון ענק של ק.ג.ב., משטרה, הפיקוח העממי, השלטונות העירוניים, משרד החינוך – כל אלה עשו צייד על החסידים. הניעה אותם לא רק אידיאולוגיה, חשוב יותר היה הגורם הכספי. המשכורות בברית המועצות היו נמוכות מאד, אבל ליהודים יש מפעלים מחתרתיים, לימוד התורה עם הילדים. יהודים תמיד מוכנים לשלם עבור הכל. לדעתי, זה היה הגורם העיקרי של פעילותם.

כאשר אבי יצא מהמחתרת, הוא פתח מפעל שנשא רווח די טוב. אם הדבר כל כך קל, חשבו היהודים, למה שגם אנחנו לא נפתח מפעלים? זכור לי שמול הבית שלנו פתחו מפעל שנקרא "המפעל הקומוניסטי", כלומר עובדים שעבדו עד אז במפעלים הקיימים, פתחו מפעל משלהם. לראש המפעל נבחר ר' משה.

למרבה הצער, הם לא הבינו שהעיקר זה לא לייצר תוצרת, אלא ניהול חשבונות, כספים, דו"חות קבלות. וכמובן הם נתפסו. אבי ישב עם הניירות של ר' משה זמן רב עד שהצליח לסדר את העניינים.

ר' משה היה כל כך קרוב למשפחתנו שאפילו שכר דירה מול הבית שלנו.

בפארברענגען אחד ר' משה גילה לאחים שיף את תקוותו הגדולה – להקים  ארגון חסידי, לאסוף כספים ולהקים מחדש בסמרקנד  ישיבה, "חיידר" וכדומה. ברור שהכל חייב להיות בסודיות גמורה. נתנו לארגון הזה שם חמ"ה (חבורת מזכי הרבים). הארגון נחל הצלחה גדולה עד שכל החסידים עזבו, ואפילו לאחר מכן. החלו להגיע חבילות מארצות הברית שהכילו מצרכים שלא ניתן היה להשיג בברית המועצות. וזו היתה עזרה גדולה.

לאחר שהתחתנתי, עברתי לגור בסמרקנד וכל זמני הקדשתי ללימוד ילדים. רק אצלי (ואני לא הייתי הכי גדול בתחום זה) למדו 35-40 תלמידים. התלמידים שלי כבר מזמן נהיו לסבים. כשאני פוגש אותם, אני מאד גאה ושמח על חלקי במפעל המשותף.

הסיפור שאני מפרסם זהו ריאיון שנתן ר' משה עבור הספר "18" שיצא בהוצאה לאור "שמי"ר".

***

סיפורו של ר' משה ניסיליעוויטש

נולדתי זמן קצר אחרי המהפכה בקרנצ'וג. אבי, גם הוא יליד קררמצ'וג, היה מלמד. נוסף לזה היתה לו תעודת שוחט, אבל בשחיטה הוא עסק לעתים רחוקות, כיוון שהיה אחראי  מאד וחשש לעשות משהו שלא כשורה. אבי לא היה חסיד ליובאוויטש, אבל כמו שאני נזכר עכשיו היה לו איזה קשר עם חב"ד. כך למשל התפלל מתוך סידור שחיבר אלטר רבי ולמד "קיצור שלחן ערוך הרב". בביתנו בקרמצ'וג היתה תלויה תמונה של אדם מזוקן, ומתחתה היה כתוב "הרב שנאור זלמן מליוזנה".בערבים ובשבתות אבי מסר שיעורים בחומש, במשנה ובתלמוד בבתי כנסת של קרמצ'וג. זה היה מסוכן, צריך היה להסתתר מ-ג.פ.או. מלבד זאת אבי עבד בבית חרושת  והיה עליו בימי חול לעשות את המכסה עבור שבת. אך כל ליבו הקדיש לתלמידים. הוא היה מלמד מצוין. לפעמים היה אומר שאם בגיהנום ישאלו אותו על חטאיו, אזי הדבר היחיד שהוא שקט לגביו זהו המלמדות שלו.

בבית החרושת אבי הקים גמ"ח למשפחות יהודיות נצרכות (וכאלה היו לא מעט משפחות). אספו כספים והעבירו אותם לאלה שהיה להם קשה במיוחד. זה התחיל כך. פעם לאבי ניגש עובד בבית החרושת וביקש להלוות לו כסף. אבי ידע שמשפחתו חיה במצוקה גדולה ולא יכול לומר "לא". אך ביקש לא לספר על כך לאיש. אבל העובד לא התאפק וסיפר לאיזו מכירה שלו. וגם לאישה הזאת אבי לא יכול היה לסרב, ונתן לה כסף. אחר כך באו עוד פונים. אנשים לוו כסף והחזירו אותם במועד. אבל אלה שרצו לקחת הלוואה התרבו מיום ליום. בסופו של דבר נודע להנהלה על קיום הגמ"ח. האשימו את אבי בפעילות אנטי-סובייטית, איימו לפטר אותו ולהעביר את העניין לרשויות המתאימות. אבל חלף חודש, והאנשים חזרו והגיעו עוד לאבי עם בקשות. אבי ידע עד כמה זה מסוכן, ידע שכבר עוקבים אחריו, אבל גם הפעם  - כמו קודם – לא יכול היה לסרב לנזקקים. ואז האשימו אותו בפעילות פיננסית בלתי חוקית. אבי עמד לפני חקירה פלילית, אבל בבית החרושת אהבו את אבי מאד, והפועלים נחלצו להגן עליו. הם איימו לפתוח בשביתה אם יקרה משהו לאבי. הפועלים ארגנו אסיפה שבה דיברו בזכותו של אבי. אמרו שהוא אדם שבזמנים קשים כאלה עוזר לאנשים, ובשל כך הוא ראוי לכבוד ולהודיה – ובשום אופן לא לפיטורין. זה עזר. התיק נגדו נסגר, אבל בכל זאת הוא פוטר מבית החרושת.

אימי גם היא נולדה במשפחה דתית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היא והוריה נקלעו לקרמצ'וג, כמו יתר פליטים מפולין. שם התחתנה עם אבי, ונשארה בעיר כאשר הוריה חזרו לפולין. קיימנו קשרים עם קרוביה של אימי, למרות שזה בוודאי היה מסוכן. קרוביה של אימי שהיגרו לאמריקה עזרו לנו בזמן הרעב של שנות 1931-1930. אבל מאוחר יותר הקשרים הללו היו סיבה לרדיפות, ונאלצנו לשרוף את הכתובות של הקרובים שלנו הפולניים והאמריקניים, כדי שלא יישאר שריד מההתכתבות.

אבי הצליח שלא לשלוח אותי לבית הספר עד גיל אחת עשרה. אני ואחותי ישבנו בבית. השכנים שידעו על כך לא התערבו – הרי לא הפרענו לאיש. אבל פעם שיחקנו בחצר עם ילדי השכנים ואני בטעות פגעתי עם אבן בראשו של אחד מהם. מיד קראו למשטרה, וכך נודע שאני ואחותי לא הולכים לבית הספר. זה היה מפחיד כי העונש לאבי יכול היה להיות מאסר בבית הכלא ושלילת זכויות ההורים. נאלצנו ללכת לבית הספר, ולא סתם בית הספר -  אלא בית ספר יהודי. זה היה הרבה יותר גרוע מאשר בית ספר רגיל כיוון שבתי ספר היהודיים היו למוקד המאבק של "יבסקציה" נגד הדת והמסורת היהודיים.

בבית הספר הלכתי ישר לכיתה ג' מכיוון שידעתי לקרוא ולכתוב היטב. כל הלימודים בבית ספר זה היו ביידיש. כל ספרי הלימוד גם כן היו ביידיש. חלק מהמקצועות אהבתי מאד, למשל גאוגרפיה. עד היום אני זוכר באיזו התלהבות עיינתי במפות גאוגרפיות. יחד עם זאת היה לי קשה מאד בבית הספר. היו הרבה בעיות: למשל  אי אפשר היה לשבת בשיעור עם כיסוי ראש. אבי שאל את הרב והתיר לי ללכת בבית הספר בלי כובע, אבל כשיצאתי בהפסקות לרחוב חבשתי אותו שוב. בכלל בבית הספר ניסו לעקור מהילדים את היהדות בכל דרך אפשרית. אפילו אותן מילים שהגיעו ליידיש מעברית נכתבו בספרי הלימוד שלנו לא נכון, לפי הכללים "הסובייטים – יהודיים".

אבל הדבר הקשה ביותר היה כמובן שמירת שבת. כשהתחלתי את הלימודים, החלטתי שבשבתות אני לא הולך לבית הספר. אני זוכר איך הופעתי בבית הספר למחרת השבת הראשונה שהחסרתי. אני נכנס לכיתה והמורה שורה גריגורייבנה שואלת: ניסיליעוויטש, למה לא היית בבית הספר?" הילדים מצחקים ביניהם. אני מסמיק וממלמל משהו על כאב ראש. ושורה גריגורייבנה, בליווי הצחוק של כל הכיתה, אומרת לי: "כאב לך הראש? אתה עשית את השבת ולא היה לך שום כאב ראש!"

כשהלכתי לבית הספר ביום ראשון הבא, קיוויתי שהמורה תשכח ממני. אבל לא, היא עוד פעם שואלת למה לא הייתי בבית הספר. הפעם טענתי שהיו לי כאבי בטן, והיא משיבה: " כאב לך הראש, כאבה לך הבטן...את השבת עשית! איך אתה לא מתבייש! הרי אתה לא זקן! איך אפשר להאמין בשטויות האלה...",וזמן ממושך גערה בי לפני כל הכיתה.

תמונות כאלו חזרו ונישנו אחר כל שבת שהחסרתי. הנה פעם אחת, במקום לגעור בי, שורה גריגורייבנה הובילה אותי למנהל בית הספר. שמו היה פנחס סמוילוביץ'. המנהל התחיל את השיחה כך: "הרי אתה ילד דתי, ולדתיים אסור לשקר. אז תגיד את האמת, למה אתה לא הולך בשבת לבית הספר? אבא לא מרשה לך?" עניתי שלהיפך, אבא מכריח אותי לבוא לבית הספר, אבל אני לא רוצה לבוא כי סבי המנוח לימד אותי שבשבת אסור לכתוב ואסור ללמוד שום דבר חוץ מתורה. מנין למנהל היה לדעת שאת סבי אינני זוכר כי הוא נפטר מזמן. המנהל ניסה לשכנע אותי עוד הרבה זמן שאטיל אשמה על אבי, אך עמדתי על שלי: הסבא לימד אותי כך. בזמן השיחה המנהל הרעיף עלי ציטטות מספרי הקודש כדי לשכנע אותי לומר את האמת. הקשבתי וחשבתי לעצמי:" הלוואי וגם אני אדע כל כך הרבה..."

חלפו מספר שבועות והמורה הובילה אותי פעם נוספת לפנחס סמוילוביץ', והוא אמר לי שהפעם השיחה תתקיים במקום אחר. נכנסנו למכונית ונסענו. לבסוף הכניסו אותי לאיזה בנין גדול. באחד החדרים חיכו לנו שלושה יהודים צעירים שהרכיבו משקפי-צבט והיו דומים מאד לפנחס סמוילוביץ', מנהל בית ספרנו.

והנה הם שוב החלו להביא ציטוטים מהתורה, ממשנה ומתלמוד, ולשכנע אותי עד כמה רע יכול להיות לאדם שמשקר, ולכן אני חייב לדבר אמת ולהודות בעובדה שזה אבי שלא מרשה לי ללכת בשבת לבית הספר. אבל עמדתי על שלי: אבי מכריח אותי לבוא לבית הספר, אבל אני לא יכול ולא רוצה לעשות חילול ה' שכזה. השיחה נמשכה כמה שעות באותה רוח, ולבסוף הם עברו לאיומים. אילו צרות הם ציפו שתבואנה למשפחתנו!

אבל, כמה מוזר זה יישמע, דווקא אחרי השיחה הזאת הם עזבו אותי ואת אחותי בשקט. יותר לא קראו לי לשיחה בגלל שלא באתי לשעורים בשבת אף פעם אחת, ואפילו הפסיקו להאיר לי הארות.

עוד לפני שנאלצתי ללכת לבית הספר, התחלתי ללמוד בבית. המלמד שלי היה חסיד ליובאוויטש, בנציון מורוזוב. למדתי איתו חומש ומשנה. התחלתי ללמוד תלמוד.

בסוף שנות השלושים חברי אבי התחילו לספר לו שקראו להם "לשם", ו"שם" שאלו אותם על פעילותו. עקבו אחריו. אבל אבי המשיך לנהל אורח חיים כקודם. לא הפסיק ללכת לבית הכנסת וללמד. המצור התהדק. משפחתנו הרגישה את זה וקיבלה את ההחלטה הנכונה היחידה – לעזוב. בשנת 1939 עברנו מקרמצ'וג לגרוזיה. למה גרוזיה? בגלל ששמענו ששם קל יותר לנהל אורח חיים דתי.

אבי נסע ראשון. במהרה קיבלנו ממנו מכתב שנשלח מקוטאיסי. הוא כתב שפגש בחור צעיר בעל זקן קצר שלמד במקום טוב. זה אמר שבעיר יש ישיבה, והוא קורא אותנו לבוא אליו.

המכתב הגיע לא באמצעות הדואר אלא על ידי שליח. הרי אבי נסע בחשאי, ולכן איש לא ידע על כך דבר. גם אנחנו נסענו בחשאי כמעט ללא מטען. לא מכרנו שום דבר מרכושנו. רק אחיו של אבי, גם הוא אדם דתי מאד, ידע שנסענו. לפני הפרידה דודי סיפר לי שכבר מספר שנים מזמינים אותו ל"מוסדות" ושואלים על אבי. אני הייתי היחיד שלו סיפר דודי על כך.

הגענו לקוטאיסי והכרתי שם הרבה בחורים יהודיים. בהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, אבל עם הזמן הכירו אותנו וסיפרו שאכן פועלת בעיר ישיבת ליובאוויטש "תומכי תמימים". סיפרתי על כך לאבי, אבל הוא כבר ידע על כך ושמח שגם אני עכשיו יודע.

בשנת 1942 התחלתי ללמוד בישיבה הזאת. התנהלה מלחמה, ונוסף לסכנות של לימודים בישיבה מחתרתית – הרעב. היו ימים שלא יכולנו ללמוד. לא היו לנו כוחות לקום מהמיטה. אבל כאשר בנס השגנו לחם, היינו חוזרים ללמוד. היה קשה מאד, אך אף אחד לא עזב את הישיבה. סבלנו מאד מרעב אבל ידענו שהלימודים –זה הגורל והאושר שלנו.. לימדו אותנו רבנים גדולים – שמואל נוטיק (קרסלבר) ובצלאל וילשנסקי (צאלקה חרסונר). ואלה פארברענגענים היו! אני נזכר בהם עד היום! לילות שלמים התווכחנו, שוחחנו, למדנו...האווירה הבלתי נשכחת של הימים ההם נתנה לי מרץ לשנים ארוכות שעבר עכשיו לילדים ולנכדים שלי.

הישיבה השפיעה לא רק על יהודי קוטאיסי, אלא על כל החיים היהודיים בגרוזיה. בתלמידי הישיבה, שביניהם היו הרבה יהודים גרוזיניים, ראו דוגמא לחיקוי. בוגרי הישיבה נהיו לשוחטים, מוהלים, ורבניים בכל רחבי העולם – בצרפת, באמריקה, בישראל. כמה מחבריי הטובים בישיבה היו: יהושע צייטלין, שוחט ומוהל במונטריאול, שלום מענדל קלמנסון – שוחט ומוהל בפריז, שלום מורוזוב – ראש ישיבה בישיבת ליובאוויטש בניו-יורק.

בשנת 1946 הגיעה לאוזניי שמועה שחב"דניקים מסמרקנד יוצאים מרוסיה, ולכן עברנו לסמרקנד. אך לא עלה בידינו לעזוב את ברית המועצות. נשארנו בסמרקנד. באותה עת היו בעיר מספר "בתי מלאכה יהודיים" לייצור טקסטיל ומשי. מי שעבד בבתי מלאכה אלה הכירו היטב זה את זה, והיתה להם אפשרות לשמור שבת וחגים. בתי מלאכה אלו היו רשמיים בהחלט. מה שלא היה רשמי זה שכאשר היינו מגיעים לעבודה בשבת, בוודאי לא עבדנו אלא למדנו תורה. לפעמים בשבת הגיעו כל מיני ועדות ביקורת שכוונו אלינו על ידי מלשינים. במקרים כאלה עשינו ממש הצגות: רצנו מחדר לחדר וצעקנו איש לרעהו: "תביא לי את זה! תביא לי את זה!" חברי ועדת הביקורת , כשראו אנשים נמרצים שכאלה, האמינו שאף בשבתות אנו עובדים במלוא המרץ.

בסמרקנד התחתנתי עם בחורה ממשפחה ליובאוויטשית. אביה גורש מלנינגרד לפני פרוץ המלחמה, ולאחר שסיים את תקופת ההגליה, התיישב בסמרקנד. כמו יתר משפחות חב"דיות צעירות, חיפשנו דירה, ליתר דיוק בית – הרחק מעיני זרים. אבל לנו היתה סיבה מיוחדת לחיפושים: באותה תקופה פעלו במחתרת בסמרקנד תלמודי תורה וישיבה, והלימודים התקיימו בבתים פרטיים, כולל בבית שלנו. כל הזמן עקבו אחרינו, ומאד פחדנו שיגלו במה אנו עוסקים. ולכן כל הזמן שינינו את מקום הלימודים. לפעמים הסתירו את זה אפילו מהורי התלמידים. כאן בישראל פגשתי את אביו של אחד הבחורים "שלנו". הוא סיפר לי שבמשך שנים רבות ברוסיה היה בטוח שבנו לומד באוניברסיטת מוסקווה. הילד שלח מכתבים מסמרקנד למוסקווה, שם החליפו מעטפות ושלחו את המכתבים לאביו. רק אחרי הרבה שנים נודע לאבא היכן באמת למד בנו – בישיבה שלנו.

שילמנו לבחורים מלגות, ואחדים מהם אמרו להורים שהם עובדים. לפעמים הורים לא היו מרוצים: מדוע משכורת כל כך נמוכה? ויעצו לילדיהם להחליף את מקום העבודה, אבל אלה ענו שהעבודה מוצאת חן בעיניהם, והעיקר שהאנשים שם נחמדים, והמשכורת...

רשת הישיבות והחדרים שלנו התפשטה מסמרקנד לכל אסיה המרכזית. בישיבות שלנו למדו מאות רבות של תלמידים. ידענו כבר שלמרות הסודיות, ק.ג.ב. יודע על הפעילות שלנו. לילה אחד התאספנו כדי לדון במצבנו. הועלו הצעות לצמצם קצת את הפעילות. התווכחנו זמן רב ולקראת בוקר הגענו להחלטה – לא לשנות דבר. או לסגור את הכל – ועל כך אין מה לדבר – או לא לסגור כלום. וכך החלטנו: יהיה מה שיהיה. היינו מוכנים לכל דבר. הבנו יפה שאם יתפשו אותנו וישימו אותנו בבית סוהר, לא נוכל לחזור הביתה לנשינו ולילדינו, אבל הבנו מה אנו עושים. ואת הכוח שאפנו מכוחו של הרבי.

כרזת ענק של ר' משה ניסלביץ' זצ"ל לצד ראשי פרקים מפועלו, על קיר בניין חמ"ה בנחל'ה

לעתים קרובות הילדים שלמדו בחדרים המחתרתיים האלה נאלצו ללמוד בלילות, כיוון שביום השכנים יכלו לראותם, או שהתחילו לימודים מוקדם בבוקר והלכו הביתה מאוחר בלילה. אחד מהמלמדים  בחדר כזה סיפר לי שפעם בא אליו ילד קטן בשעה שלש בלילה. הילד דפק בדלת. בעל הבית פתח לו והתפלא: "מה אתה עושה פה?" הילד אמר שטעה, שחשב שכבר שש בבוקר. נאמר לילד שילך הביתה ויחזור בעוד שלש שעות. היה זה בחורף, קר מדי כדי לחזור...והילד נשאר לחכות ברחוב כדי בעוד כמה שעות להתחיל לימודים.

בין המלמדים היו אשכנזים, יהודים בוכריים וגרוזיניים. עוד לא הגיעה עת לנקוב בשמות של אנשים מצויינים אלה. העיקר שהתלמידים זוכרים אותם. דרך מערכת החינוך של חב"ד בסמרקנד עברו מאות ילדי היהודים – אשכנזים ובוכרים. במקרים רבים הילדים שלמדו אצלנו השפיעו על הוריהם והם התחילו לחיות על פי התורה.

הילדים שלי בוודאי גם כן למדו בתלמוד תורה מחתרתי. לא הלכו לבית ספר ממלכתי. היה קשה מאד להסתירם מעיני שלטונות החינוך, אך לא היתה ברירה. הילדים למדו והתפללו בבית. לבית הכנסת לא הלכנו אפילו ביום כיפור, כי שם היו עיניים ואוזניים של ק.ג.ב. לא ביקרתי בבית כנסת איזה עשרים שנה. רק ערב נסיעתנו לישראל העזתי להראות לבני את בית הכנסת. חיכיתי לרגע שהשמש יצא החוצה, והראיתי במהירות לבני: "זו בימה. מניחים עליה ספרי תורה. זה ארון קודש. פה עומד חזן". ילד בן שלש עשרה שידע כבר להתפלל, למד תלמוד ותניא, הביט על כל זה בעיניים פעורות: "הנה כך נראה בית כנסת!"

כשחזרנו מבית הכנסת, הלכנו ברחוב ביחד. זו גם היתה פעם ראשונה בחיים. כרגיל אם נסענו לאיזה מקום, למשל לבית מרחץ, קודם יצאו הילדים מהבית ואני הגעתי מאוחר יותר. השתדלנו לא להיראות ביחד ברחוב. היו לנו מכרים שהכירו גם אותי וגם את הילדים, ולא ידעו שהם ילדיי.

נקטנו בכל הקונספירציה הזאת בגלל שהייתי אחד מראשי ארגון "חמ"ה", שאותו הקמנו באמצע שנות החמישים. מטרת הארגון היתה אחת – לחזק את החיים היהודיים ברוסיה. עסקנו בחינוך. תמכנו בישיבות ובחדרים. בנינו מקוואות. הגשנו סיוע למשפחות יהודיות נזקקות. לאנשים שגרו בערים שלא היו בהן קהילות יהודיות חזקות עזרנו לעבור לסמרקנד. וזה רק חלק מהפעילות שלנו. עשינו כל מה שביכולתנו כדי שעד כמה שאפשר יהודים חיו על פי התורה.

דאגות תמידיות השפיעו על מצב בריאותי. התחילו  כאבים בלב, וזה דחף אותי לקבל החלטה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ.

בשנת 1971 קיבלנו רשיון היציאה -  לאחר שש שנים של סירוב. כשעוד היינו ברוסיה, ידענו שלפי הוראת הרבי מליובאוויטש נבנה שכונת חב"ד בעיר קרית מלאכי, במיוחד עבור יהודים "רוסיים". וכאשר ארזנו את החפצים כתבנו על הארגזים "קרית מלאכי".

והנה אני כבר שבע עשרה גר בקרית מלאכי ועוסק באותם הדברים שבהם עסקתי ברוסיה – עובד בארגון "חמ"ה". כן הארגון שלנו עבר לישראל ועוסק פה בקירוב לתורה יהודים שהגיעו מברית המועצות. החלטנו להמשיך בפעילות שלנו בארץ, מאחר שהורי הילדים שלמדו אצלנו ברוסיה התחילו להגיע אלינו עם בקשות להמשיך גם פה לטפל בילדים שלהם. מלבד השיעורים לילדים, התחלנו לתת הרצאות גם למבוגרים. זמן מה היו לנו תכניות שידור ברדיו הישראלי ופרסמנו מאמרים על פרשת השבוע בעיתון "נשה סטרנה". לפני מספר שנים התחלנו להוציא לאור כתב עת "אלף". תורניות שידור יש לנו באמריקה, בתחנת רדיו "הוריזונט". מה שעשינו בזמנו ברוסיה ניתן כבר את פירותיו. עכשיו במוסקווה, בלנינגרד, בערים אחרות של ברית המועצות צעירם חוזרים לתורה בהמוניהם, וזה אפשר לומר, גידולים מאותם הזרעים שנזרעו בזמנו על ידי חסידי חב"ד.

אני בטוח שתנועת בעלי התשובה תלך ותגדל גם בעתיד, ושבעלי תשובה רוסיים יהיו דוגמא ליהודי כל העולם כולו.