מונולוג על הדיאלוג של רבינו הזקן

בלי להתכוון ובלי לרצות, מצאתי את עצמי נסחף בשטף דיבורו של הרב ביטון. היה זה מונולוג מעמיק, מבהיל, נוקב ומרגש על ספר התניא. בשורה התחתונה: קריאה ללימוד שונה, אחר, של ספר התניא, מזה הנהוג בישיבות. על ה'טיפול' והליווי הארוך שהתכוון אדמו"ר הזקן להעניק ללומדים בספרו. ועל התובנות שהביאו אותם אליו – עוד מאז 'הקדמת המלקט' בראשית הספר. זהו מונולוג מסעיר על דיאלוג שמיימי שמנהל אדמו"ר הזקן עם כל חסיד וחסיד שלו.

הרב שמואל ביטון הוא מנהל רוחני בישיבת תומכי תמימים באור יהודה.

"הקושי הגדול ביותר, אפשר לומר: האתגר הגדול ביותר בלימוד התניא – זה להצליח לראות אותו, וממילא זהו גם האופן שבו יתרום לך – בדיוק בצורה שבה אדמו"ר הזקן מגדיר אותו בהקדמת המלקט.

בהקדמת המלקט שואל אדמו"ר הזקן שלוש שאלות מאד קשות על ספר. והוא לא עונה עליהן. על אף אחת מהן. ואדמו"ר הזקן אומר משהו אחר לגמרי: "הספר שלי הוא לא ספר".

והוא אפילו לא ספר ש"יסודתו בהררי קודש". זה לא שהוא אומר שהספר שלו הוא ספר שונה בזה שהוא 'יסודתו בהררי קודש' אז יש לו איזשהו כוח מאגי שכן יכול להצליח לגעת בשישים ריבוא ובדעות שונות וכו'.

אדמו"ר הזקן פשוט אומר: הספר שלי הוא לא ספר. הוא תיעוד חי של יחידויות פרטיות שהיו לי עם אנשים. והוא מדגיש – אנשים שהכירו אותי ואני מכיר אותם – ו"דיבור של חיבה היה מצוי ביניהם". זאת אומרת הייתה דינמיקה מאד פתוחה בינינו, שאפשרה דיאלוג כנה ואותנטי. ואני בסך הכל מה שעשיתי – זה שתיעדתי את הדיאלוג הזה.

זה כמו שתיקח פרוטוקול של ישיבת ממשלה ותקרא לו ספר. זה לא ספר, זה פרוטוקול. פרוטוקול זה סיפור אחר. אני מתעד את מה שמתרחש.

רק איפה הקושי?

הקושי הוא שבסופו של דבר אדמו"ר הזקן כן ערך את זה. הוא מתעקש לומר שזהו תיעוד חי של יחידות חיה, של דיאלוג. אבל זה לא מונגש בצורה כזאת, לפחות לא הכל. יתירה מזו, י"ג הפרקים הראשונים עצמם נאמרו, שבת אחרי שבת אדמו"ר הזקן אמר אותם - לפני שנכתבו. זה כתוב ב'היום יום'.

זאת אומרת שוודאי שהייתה פה עריכה. עריכה פירושו של דבר שאם עשרים וחמש חסידים או מאתיים או שלוש מאות חסידים דיברו על אותה מצוקה מכל מיני כיוונים אז הוא מאחד את המצוקה לכדי פרק אחד. יותר מזה יש שם עריכה שהיא מטעה בעניין הזה שיש שם דברים מאד מובנים. סדר מופתי, מבהיל על הרעיון הסדר וההדרגה שבה הדברים מתקדמים.

ולכן אני חושב שהאתגר של אחד שלומד תניא, הוא לזכור את הדברים שאומר המחבר ב'הקדמת המלקט', זה לא ספר של שיטה שנכתב בצורה של שיטה. אלא זה תיעוד חי של יחידות. וזה שינוי דרמטי מן הקצה אל הקצה.

משום שאליבא דאמת אי אפשר לעזור לאדם באמצעות שיטה, אמיתית ככל שתהיה. אין חיה כזאת. זה נחמד להגיד את זה לנער בן שש עשרה בישיבה קטנה. אך זה לא מחזיק מים יותר משנה-שנתיים. היום אפילו נער בישיבה קטנה הוא מספיק מתוחכם כדי להבין ששיטה לא יכולה לגאול אותו.

אני אחדד. אפילו מרשם מדויק עבורי זה לא מספיק. כיוון שזה מרשם. ובסוף אני בנאדם. ומה זה אומר שאני בנאדם? אני דבר דינמי. אני הוויה שהיום בבוקר קמתי על רגל שמאל, ובאחת עשרה בבוקר אני יכול להחליט שאני עובר לפאזה של רגל ימין, ועכשיו נהיה שמח. או לחילופין הפוך. אני דבר דינמי מאד ומכיוון שכך אתה לא יכול לבוא ולהנחית לי על השולחן אמיתות. "יודע מה? "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – נו?! אז תרקוד כבר!". כי דקה אחרי שאני רקדתי מצאתי את עצמי עם אותה נפש הבהמית עם תאוות.

לכן אומר אדמו"ר הזקן על מחשבות הבינוני – הוא אומר שהתפילה שלו הייתה שקר! והוא נשבר! – עכשיו לא מדובר בחפץ שנשבר. מדובר על לב פועם שנשבר. הוא בעצם אומר שלא אכפת לו מה שכתבת לו במרשם שיש לו נפש אלוקית. 'אני מסכים איתך, יש לי נפש אלוקית, אבל בסוף מכיוון שדקה אחרי אותה התפרעות של הנפש האלוקית בתפילה אני מרגיש תאוות שפלות מאד'.

האדמו"ר הזקן קורא להן בשמן ולא מתנצל, בפרק כ"ז, הוא אולי הראשון מתלמידי המגיד שמסוגל להגיד מילים של תיאור התאוות שתופסים אנשים. ובסוף הוא אומר לעצמו: מי אני האמיתי? השיטה שאומרת שיש לי נפש אלוקית, או התחושה החזקה שה'אני' שלי האמיתי – כפי שאדמו"ר הזקן מנסח זאת בפרק כ"ט – "היא היא האדם עצמו". לא כי הנפש הבהמית היא באמת האדם עצמו, אבל בתודעה, בתחושה של הבינוני היא האדם עצמו. וזה הקושי של הבינוני שכל הזמן חוזר על עצמו.

ולכן מה שזקוק לו הבינוני זה לא מרשם. זו לא שיטה. אמת ככל שתהיה. זה ליווי. ליווי של תקופה שלימה בחייו. לפחות שנה שנתיים. שבה אתה תוכל לראות אותי בכל התנודות של המסע הזה. ואם אתה מלווה אותי, בתוך הליווי, יש המון הסברים, המון תובנות מאד משמעותיות שהם חלק משיטה. אבל בסוף הם שיחה ארוכה שלנו למשך תקופה שלימה שיכולתי להפגיש אותך, המלווה שלי, עם כל התנודות. ובסוף התקופה אפשר להגיד לבנאדם שהיה בלווי כזה. יש סיכוי שהוא יכול ללוות את עצמו לבד בהמשך החיים.

אבל איך הספר יכול לתת את הליווי הזה?

אני חושב שאדם שלומד תניא ועל הפרק הראשון מתחיל להעמיק בתלי תילים של דיוקים על גבי דיוקים עד כל וא"ו של 'וכו'' – פשוט לא מסוגל להיות קשוב לשיחה ולדיאלוג הער שמתרחש. יש שם דיאלוג. זה שפשוט לא שמים לב אליו זו בגלל השיטה החב"דית לצלול לעומק במיוחד בישיבות חב"ד שכך לומדים תניא.

אז אתה אומר שלא צריכים ללמוד לעומק?

חלילה. בדיוק כמו שהרבי לימד אותנו בכל התורה יש רובד לפנים מרובד. פשט, רמז, דרוש, סוד. צריך ללמוד בכל האופנים.

כשאני אומר לך 'מה נשמע?', ואתה עונה לי 'בסדר, ברוך השם'. אני לא יכול לבוא ולהגיד: 'רגע, ה'בסדר' שלך, מה הוא בעצם אומר? בא נפרק את זה רגע לשבע חתיכות'... אתה אמרת לי 'בסדר' והוצאת מהנפש משהו בצורה מאד פשוטה. עכשיו ודאי שמאחורי הנפש עומדות סערות שעברו עליך שלשום או לפני מאתיים שנה שעשו את מה שנקרא שולם לאופר, שיצרו את ההוויה שלו. אבל בסוף שאמרת לי משהו – יצרת איתי דיאלוג פשוט.

צריך להסתכל על התניא גם כדיאלוג פשוט.

אני חושב שזה לא 'גם', אלא בראש ובראשונה ככזה. וזו בדיוק ההתעקשות של האדמו"ר הזקן. בהקדמת המלקט הוא בעצם שואל את השאלות האלה כדי להגיד: 'לא נוכל לעזור לבני אדם אם לא ניצור ליווי חי של תקופה שלימה בחיים שלהם'. כי אמיתות לא עוזרות.

וככה אתה מלמד את התניא?

לא רק אני.  הפספוס הגדול הוא לקחת 'בשורות' מספר התניא. בדיוק עכשיו זה מגיע בעיתוי הנכון של פרקים ל"ו, ל"ז, אפשר לקחת את שני הפרקים הללו ולעשות מהם מסה מאלפת על תכלית הבריאה ותלי תילים של דיוקים מה היה במתן תורה ומה החידוש של ימות המשיח... הסברים מופלאים.

אתה קורא את הביאור של ר' יואל על פרקים ל"ו-ל"ז ואתה נמס מתענוג שכלי – בסוף אתה שוכח של"ו-ל"ז זה חלק מה"נחמה בכפליים". שהבינוני יושב בחדר יחידות על הרצפה, בוכה, שבור, מרוסק, האדמו"ר הזקן באמצע לנחם אותו. זה נכון שהוא באמצע לנחם אותו באמצעות אמת מופלאה שהיא רעיון...

אותו כנ"ל בפרקים כ"ו-כ"ז: "ספר התניא נותן לך עצות מופלאות איך להיפטר מעצבות". התניא הוא לא בשורות כשלעצמן. הוא דיאלוג ארוך".