פרק שמיני: חוני המעגל

בן דורו של שמעון בן שטח היה חוני המעגל.

בכלל ניתן לזכור זאת על ידי סימן פשוט, רב שרירא גאון מבאר במכתבו שכל התנאים בתקופת הזוגות היו ללא תואר רבי ונקראו ישירות בשמם מפני גודל קדושתם שדומה לקדושת הנביאים  גדול מרבן שמו.

המשנה במסכת תענית מביאה את הסיפור הידוע על חוני, בפרק שלפנינו נלמד את הסיפור בעומק יותר.

המשנה במסכת תענית דף יט מספרת:

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים, אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו, התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין, אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. – גשמים שימלאו את המאגרים.

התחילו לירד בזעף. אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים, באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן, אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין, שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי כג, כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

הגמרא באותה מסכת דף כג, מוסיפה פרטים רבים על הסיפור:

תנו רבנן, פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב, א) על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'.

אמר לפניו רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.

התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. (345 סמ"ק, בערך בגודל פחית שתיה רגילה). אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.

ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים אמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם, אמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה, הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו, רבש"ע עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים, ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כג, כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

 תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אומר -  אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה, ועל דרכיך נגה אור - דור שהיה אפל הארת בתפלתך. כי השפילו ותאמר גוה -  דור שהיה שפל, הגבהתו בתפלתך. ושח עינים יושיע -  דור ששח בעונו, הושעתו בתפלתך. ימלט אי נקי -  דור שלא היה נקי, מלטתו בתפלתך. ונמלט בבור כפיך -  מלטתו במעשה ידיך הברורין.

מכאן למדו את הפתגם הידוע "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

הרבי ביאר כמה פעמים ביום כ' אדר את ההוראה מהסיפור של חוני המעגל[1]:

ראשית כל, התאריך: במגילת תענית מופיע שזה היה ביום כ' באדר, ויש להוכיח שזה היה באדר הסמוך לניסן שהרי כבר היו תנורי פסחים.

ובכלל צריך להבין, למה מראש הגשמים לא ירדו כתיקונם והרי למעלה יודעים את הצורך למטה, ומדוע חוני הוצרך לבקש שוב ושוב?

אלא מבאר הרבי, כל יהודי מחוייב בתפילה, והתפילה היא למילוי צרכיו, ומתפילתו של חוני ניתן ללמוד כיצד יש להתפלל – כמו בן שמתחטא אל אביו ואז אביו עושה לו רצונו שהרי כל יהודי הוא בן של הקב"ה, בנוגע למעגל שחוני לא יצא משם, זה באמת עניין ששייך רק לחוני שהיה לו בטחון גמור שלא יזוז משם עד שירדו גשמים, אבל בנוגע לעצם התפילה, זה שייך לכל אחד.

והכוונה היא שעליו לבקש, ואם רואה שעדיין לא התמלאה בקשתו עליו לבקש שוב, ואם הגיע בצורה אחת עליו להתפלל עד שיגיע בצורה הטובה ביותר, ועל אף שזה היה  חוני, הנה לאחר שסלל דרך וחז"ל סיפרו לנו על זה, כל אחד יכול להגיע לזה "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".

[ובפנימיות העניינים[2]: כאשר רואה שתורתו ומעשיו לא עושים פירות, עליו לבקש שוב עד שירדו פירות].

והנה חוני עצמו היה למעלה מדרגת העולם, ולכן מצדו ניתן היה להגיע לברכה כפי שהיא נמשכת מלמעלה, ברכה נעלית, ואז היתה נמשכת לעולם גם בצורה של טיפין טיפין וגם בצורה של גשמים בהרחבה. אבל תלמידיו באו אליו ואמרו לו – שאכן מצד העולם רוצים שהברכה תתאים לגדרי העולם, וזה מסר אלינו לתפילתנו, לבקש מראש שתהיה ברכה המתאימה לגדרי העולם.

כמה וכמה פעמים גם הרבי הביא[3] את החילוק בין רשב"י שהוריד גשמים על ידי אמירת תורה לבין חוני המעגל שהוריד גשמים על ידי תפילה, שבתפילה מעוררים רצון חדש למעלה ומשפיעים דברים שלא היו אמורים לירד, אך לאידך צריך בתפילה לבקש שוב ושוב עד שתפילתו מתרצת.

וגם חוני נקרא המעגל[4] על שם עשיית העיגול לצורך התפילה, ומובן שזה לא סתם, בעיגול אין התחלה וסוף, אין נקודות והכל שווה, זה מראה על עשייה בלי גבול של האדם מסירות נפש, ולכן עשה דווקא עיגול, כי תפילתו הייתה בכח המסירות נפש שלו, ואכן גם התוצאה הייתה רוב טובה בלי גבול, והוא עצמו היה כלי לקבל זאת, אבל העם לא ולכן הוא ביקש עבורם.

עוד על חוני המעגל בעזרת ה' בפרק הבא

פרק תשיעי

חוני המעגל ומשפחתו

סיפור נוסף מעניין שהיה עם חוני המעגל מספרת הגמרא בתענית שם:

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר, האם יש אדם שישן שבעים שנה בחלומו? – והרי הגלות מבית ראשון עד שיבת ציון לקחה שבעים שנה.

יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנטע עץ חרוב, אמר לו חרוב זה מתי יוציא פירות, ענה לו עד שבעים שנה.

אמר לו חוני, פשוט לך שאתה תחיה שבעים שנה?

ענה לו, אני מצאתי בעולם חרוב , כמו שאבותי שתלו לי כך גם אני שותל לבני.

ישב חוני ואכל לחם, לאחר האכילה היה צריך לישון, נרדם במקומו, עלתה שונית סלע סביבותיו והסתירה אותו מעיני אדם וישן שבעים שנה. (ובזמן השינה עלתה נשמתו למעלה ושאבה חיים[5]

כשקם, ראה אדם שמלקט פירות מהחרוב, שאל אותו, אתה הוא ששתלת את החרוב, אמר לו – לא, נכדו אני, אמר לו אם כן ישנתי שבעים שנה. ראה באמת את אתונו שהולידה כבר וולדות ובני וולדות.

הלך לביתו, שאל שם האם בנו של חוני חי? אמרו לו הבן מת אבל הנכד חי, אמר להם אני הוא חוני המעגל – לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש, שמע את החכמים אומרים נהירים ובהירים לנו השמועות כבימי חוני המעגל, שכשהיה בא לבית המדרש, כל קושיה שהייתה לחכמים הוא היה מתרץ להם.

אמר להם אני הוא חוני המעגל – לא האמינו לו. ולהיפך זלזלו בו ולא נתנו לו כבוד כפי שהיה ראוי לתת לו.

חלשה דעתו עליו, ביקש רחמים מה' ומת ועל זה אמר רבא, זה מה שאומרים האנשים או חברותא או מיתותא.

בירושלמי תענית מופיע סיפור דומה,  על סבו של חוני המעגל שהוריד את הגשמים שאף הוא נקרא באותו השם – חוני המעגל והיה חי בזמן חורבן בית המקדש הראשון.

אמר רבי יודן הגר: חוני המעגל הזה הוא בן בנו של חוני המעגל

חוני המעגל הראשון, היה סמוך לחורבן בית המקדש, יצא לשדה אצל הפועלים.

עד שהוא שם ירד מטר, נכנס לו למערה.

משישב, נתנמנם וישן לו. והיה שקוע בשנתו שבעים שנה

עד שחרב בית המקדש, ונבנה פעם שניה.

לסוף שבעים שנה ניעור משנתו,

יצא לו מן המערה, וראה עולם מתחלף.

זויות שהיו כרמים, עושות זיתים,

זויות שהיו זיתים, עושות זרעים.

שאל את בני המדינה, אמר להם: מה קול בעולם?

אמרו לו: ואין אתה יודע מה קול בעולם?

אמר להם: לא.

אמרו לו: מי אתה?

אמר להם: חוני המעגל.

אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה.

נכנס והאירה,

וקרא על עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

ומעניין: יש מהראשונים (כתוס' רי"ד) שלומדים שזו מחלוקת בבלי וירושלמי, אך לאידך הילקוט שמעוני מביא את שני הסיפורים אחד אחרי השני ולכאורה משמע ממנו שהירושלמי לא חולק על הבבלי אלא היו שני סיפורים על שבעים שנה בשינה עם שני חוני המעגל, סבא ונכד.

הרבי בשיחת ש"פ תשא תש"מ (לא מוגהת) מבאר את מימרת רבא על סיפור חוני "או חברותא או מיתותא" באופן נוסף: מכיון שחוני המעגל היה בזמן בית המקדש הראשון, וכשראה שחסרים בבית המקדש השני חמישה  דברים הגדולים שהיו בבית המקדש הראשון, וממילא חסר ב"חברותא", לשמים, ביקש שתהיה לו מיתותא.

 הגמרא בתענית ממשיכה ומביאה שני סיפורים על הורדת גשמים מנכדי חוני המעגל:

אבא חלקיה היה בן בנו של חוני המעגל, וכשהעולם היה צריך לגשם היו שולחים חכמים אליו, היה מבקש רחמים והיה יורד גשם. פעם אחת העולם היה צריך לגשם. שלחו חכמים זוג חכמים אצלו לבקש רחמים על הגשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו: מצאוהו שהיה עודר בשדה. נתנו לו שלום ולא הסביר להם פנים. לפנות ערב כשבא, לקח את העצים על כתף אחת והגלימה על כתיפו השנייה.

כל הדרך לא נעל נעליו. כשהגיע למים נעל נעליו. כשהגיע לקוצים ודרדרים הרים את לבושו. כשהגיע לעיר יצאה אשתו לפניו כשהיא מקושטת. כשהגיע לשער הבית נכנסה היא ראשונה, ואחר הוא נכנס ולאחר מכן נכנסו חכמים.

 ישב ואכל פת, ולא אמר להם לרבותינו אכלו. חלק את הפת, נתן לגדול פרוסה אחת ולקטן שתים. אמר לה לאשתו: אני יודע שרבותינו באו בגלל הגשם. נקום ונעלה לגג ונבקש רחמים אולי יתרצה הקב"ה והגשם יבא ולא נחזיק לעצמנו טובה שבגללנו הגשם בא.

 עמד הוא בפינה זו ואשתו בפינה אחרת. קדם עלה ענן מעל לפינתה של אשתו. כשירד חזרה לביתו. אמר לחכמים מדוע באו חכמים אלי? אמרו לו: שלחו אותנו חכמים אצל האדון לבקש רחמים שיבוא גשם. אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו לו: אנו יודעים שהגשם מחמת האדון בא אלא יאמר לנו האדון אלה הדברים שתמוהים לנו.

כשנתתי לך שלום מה הסיבה שלא החזיר לי האדון פניו? אמר לו: שכיר יום הייתי. אמרתי (לי) לא אתבטל.

ומה הסיבה שהאדון נשא את העצים על כתף אחת ואת הגלימה על הכתף השנייה?

אמר לו: טלית שאולה היתה. ללבישה היא שאולה לי ולנשיאת העצים היא לא שאולה לי.

מה הסיבה שכל הדרך לא נעל נעליים, כשהגיע למים נעל נעליים?

אמר לו: כל הדרך אני רואה, במים איני רואה ולא רוצה להיתקל.

מה הסיבה שכשהגיע לקוצים הגביהו ללבושו?

אמר זה – הבשר  מתרפא והבגד איננו מתרפא.

מה הסיבה שיצאה אשתו של מר לקראתו כשהיא מקושטת?

שלא אתן עיני באישה אחרת.

ומה הסיבה נכנסה היא ראשונה והאדון נכנס אחריה ואנחנו נכנסנו בסוף?

אמר להם: שאינכם בדוקים לי – לא מכיר אתכם.

ומה הסיבה לא אמר לנו האדון אכלו?

משום שאין הרבה לחם ואמרתי (לי) לא אחזיק בהם בחכמים טובת חינם.

ומה הסיבה נתן האדון אחד לגדול ושנים לקטן?

אמר להם זה נמצא בבית וזה יושב בבית הכנסת.

ומה הסיבה שהעננים הקדימו בפינה שאשתו עמדה (שם) לפינה של מר?

משום שהאשה מצויה בבית ומביאה לחם לעניים ומקרבת את ההנאה ואני מביא כסף לעניים ולא מקרב את ההנאה שלהם. כמו כן היו לנו שכנים לא טובים, אני ביקשתי שימותו, היא ביקשה שיחזרו בתשובה והם אכן חזרו בתשובה.

 ועל נכד נוסף של חוני המעגל:

חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל. כשהעולם היה צריך גשם שלחו רבותינו תינוקות של בית רבן אצלו והיו מחזיקים לו בשיפולי גלימתו ואמרו לו אבא אבא תן לנו גשם. אמר לפניו: רבונו של עולם עשה בשביל אילו שאין מכירים בין אבא שנותן גשם לבין אבא שלא נותן גשם.

ומדוע קוראים לו חנן הנחבא? שהחביא עצמו – מסביר רש"י שלא רצה להראות שהוא בתפילתו הביא את הגשמים.

הרבי (שיחת ש"פ בראשית תשי"ז) מביא ביאור פנימי לסיפורו של אבא חלקיה, ראינו שיש מעלה באישה שהיא נותנת את האוכל ישירות לעני וקרובה הנאתו.

הגמרא אומרת שהזן ומפרנס בניו ובנותיו הקטנים, עליו נאמר "עושה צדקה בכל עת". והיינו, שענין הצדקה אינו רק לזרים, אלא גם בנוגע לילדים שלו. ואין הכוונה לצדקה בגשמיות דוקא, אלא גם לצדקה ברוחניות, חינוך הילדים, שגם זה נכלל בצדקה.

וכשם שבצדקה בכלל, נותן הבעל לעני את ההכנה להמצטרך לו, והאשה נותנת את המזון עצמו, כן הוא גם בצדקה רוחנית בחינוך הילדים – שהבעל, האב, נותן לילד את ההכנות, ואילו האם נותנת לילד את המזון (הרוחני) עצמו.

כי, המצוה המוטלת על האב, "ושננתם לבניך", הרי ע"פ רוב אין האב לומד בעצמו עם הילד, אלא שוכר עבורו מלמד. ונמצא, שהצדקה שנותן האב לבן – אינה המזון הרוחני עצמו, אלא רק ההכנה אליו; הוא נותן כסף למלמד והמלמד לומד עם הילד.

אבל מה שהאם נותנת לילד, הרי זה המזון – הרוחני – עצמו; עלי' לוודא שהילד ילבש טלית-קטן, יטול ידיו, יברך ברכות וכו'. כי, הגם שהילד לומד בישיבה או בחדר, הרי יכול להיות שבזמן שנמצא בביתו, יקלקל את כל מה שספג בהיותו בישיבה או בחדר, ולכן צריכה האם להשגיח ולהדריך אותו בהנהגות טובות.

וגשמי הברכה – עבור הבית כולו – באים במהירות יותר בזכותה.

ולכן קוראת התורה את האם היהודי' בשם עקרת הבית, כיון שהיא היסוד של בית ישראל.