הקשיש שהדהים השנה בסעודת חג הפורים באילת את הנוכחים
שורות אלו נכתבות כאשר אדי ה'לחיים' טרם התפוגגו לגמרי ואוירת הפורים עדיין מרחפת באויר. מה שהתחיל אצלנו לפני שנים רבות בסעודת פורים מצומצמת יחסית הפכה לאירוע גדול ומשמעותי כאשר כל הנחשבים בעיר משתדלים להגיע אליה וליטול בה חלק ממושך וארוך.
במסורת של שנים רבות יושב בראש השולחן ראש העיר אילת לצד סגניו והוא זה שמתכבד לברך את ברכות המגילה לפניה ואחריה כשהקהל כולו מאזין בקשב רב למגילה. לאחר הקריאה מחליפים כולם מנות זה עם זה וגם קופת ה'מתנות לאביונים' עוברת מאיש לאיש כדי שכולם ישלשלו אליה את המטבעות ואת שטרות הכסף לצדקה עבור האביונים. רק לאחר קיום ג' המצוות הללו ניגשים כולם לנטילת ידים אל הסעודה.
ראש העיר הקודם של אילת מר מאיר יצחק הלוי כיהן בתפקידו זה קרוב ל-18 שנה ברצף ושנים רבות כיבד אותנו בנוכחותו. לאחרונה הוא עבר לכנסת בתפקיד סגן שר החינוך בממשלה הקודמת ובראשות העיר החליף אותו ידידנו מר אלי לנקרי. השנה הגיעו למשתה שלנו שלשה ראשי העיר אילת גם הנוכחי מר אלי לנקרי וגם שניים שקדמו לו בתפקיד מר מאיר יצחק הלוי ומר גבי קדוש שקדם לשניהם ושימש כראש עיר בשתי קדנציות וסייע רבות לחב"ד בעיר.
כל ראשי העיר דיברו והעלו על נס את פועלם של חסידי חב"ד בשליחות הרבי לאחד בין כל חלקי העם להפיל את המחיצות המדומות. מר אלי לנקרי הכריז כי במקום הזה וביום הפורים הזה רואים עד כמה מיישמים החב"דניקים את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" פשוטו כמשמעו הלכה למעשה.
האוירה הולכת ומתחממת והבקבוקים מתרוקנים לגרונותיהם של המסובים והשמחה פורצת לגבהים. ראש העיר לשעבר מר מאיר יצחק הלוי שלמד בישיבת פונביז' משחזר את הימים ההם כשהרב כהנמן היה בא לקרב את העולים החדשים והוא גם יודע לזמר ניגוני פורים באידיש כיד ה' הטובה עליו.
עורך עיתון "ידיעות אחרונות" באילת לוחש לי באוזן ואומר לי כי זה ממש מדהים. יושבים כאן עשרות איש ממפלגות ומתנועות שונות, חלקם אינם מביטים לשני בעיניים כל ימות השנה בגלל הפלגנות והאינטרסים המנוגדים שלהם וכאן הם מסירים את המסכות ומתלוצצים זה לצד זה כאילו הם בני משפחה אחת.
שעות רבות הם יושבים לסעודה דשנה ועשירה כשחלק ממרכיביה הם פריטים יחודיים מעשי ידיה המבורכות של הרבנית אייזנבך והם כבר מצפים להם וזוכרים אותם משנים עברו.
ממראות סעודת פורים באילת, השנה
בשעות הללו של המשתה כטוב ליבם בויסקי ניתנת לרבים ההזדמנות לברך ולומר את אשר ליבם בכל הקשור למלכו של עולם, לתורה ולמצוותיה ובעיקר לקשר האישי שיש להם לרבי. כל אחד בתורה מרים כוסית לבקש ברכת הנוכחים בסעודת קודש זו לישועות כאלו ואחרות בבחינת "כל הפושט יד נותנים לו".
השעות חולפות והסעודה רבתית הופכת להתוועדות חסידית פנימית אליה נותרים אנשי המעלה שבאים לצלול אל עמקי יום הפורים וסודותיו הנרמזים במגילה.
עם השנים ב"ה הפיקוד על ההתוועדות והשמחה הרבה לצד הריקודים עובר לדור הבא אלו השלוחים הצעירים העושים את עבודת הקודש שלהם בעיר אילת ובסביבותיה. הלא הם בני הרב מ"מ אייזנבך, חתני הרב מ"מ אשכנזי שליח הרבי לקיבוצי חבל אילות וחתני הרב אהרון פרידמן שמקפיצים את כולם בשירים מעוררים ובריקודים שאילולא הסרטונים הרבים שצפיתי בהם בבוקרו של יום המחרת לא הייתי מודע להם כלל מאחר שבשלב די מוקדם כבר קיימתי את ה"חייב איניש"...
•
אולי לא תאמינו לי אבל כשהתיישבתי לכתוב את סיפורה של התוועדות הפורים בביתנו לא התכוננתי כלל לכתוב את השורות דלעיל כי בדעתי היה להעלות על הכתב אפיזודה אחרת מעניינת יותר, לפחות אותי. אלא שכדרכם של סופרים הם גולשים ונסחפים למחוזות אחרים. מתחילים לכתוב על דא ועוברים להא.
מה ה'סיפור שלי' ממשתה הפורים דהאי שתא?
לפני שנים רבות ביקר אצלנו בסעודת הפורים אחד ממקורבינו שבא יחד עם בנו שלא עלינו היה אחוז בבת נכריה במשך שנים ואני 'נפלתי' עליו בכל הכוח. השקיתי אותו וזעקתי אל תוככי נשמתו. התוצאה היתה שלאחר כמה חודשים הקשר ביניהם נפרם והוא נשא לאשה בת ישראל כשרה וכיום הוא א' מאנ"ש בעיר מסויימת חובש מגבעת וסרטוק בשבת עם צאצאים רבים הממלאים את ביתו.
וכך מידי שנה יש את ה'סיפורים' הקטנים המהווים את ההתנוצצות של נשמות יהודיות שנוגעות בראש השרביט המושט אליהם ביום הפורים וכך אירע גם השנה:
מידי שנה כאשר מתקבצים אצלנו המסובים לסעודת הפורים אני מקדם את פניהם עם שולחן קטן בכניסה עליו מונחים זוגות תפילין לקיים את דברי חז"ל ליהודים היתה אורה... ויקר אלו תפילין". כמה מהם זוכים להניח תפילין אחת בשנה.
והנה בין הבאים למשתה אני רואה את אחת ממשתתפות השיעור תניא השבועי לנשים אצלנו בבית והיא מציגה בפניי את הוריה המבוגרים אותם הביאה למשתה השמחה. מיד לאחר שלחצתי את ידי אביה לא התמהמתי וכרכתי על זרועו וראשו את התפילין והוא קרא את קריאת שמע עד תומה.
כשחלצתי את התפילין מזרועו שאלתי אותו: "מתי הנחת תפילין בפעם האחרונה?" והוא עונה לי בפשטות: "בבר מצוה...". חישוב מהיר מעלה כי היהודי הזה בן השמונים פלוס, לא הניח תפילין זה שבעים שנה!
שם משפחתו של היהודי הזה הוא מלצר ובהמשך הוא סיפר לי כי הוא צאצא של הרב מנחם מלצר שהיה מתגורר בראדין והיה ממכיריו הקרובים של החפץ חיים עמו נשא ונתן בהלכות התורה.
הוא עצמו התגורר כל השנים תחילה בתל אביב ואח"כ בגבעתיים, ואני שואל את עצמי האם ישנה מציאות כזו של יהודי המתגורר בטיבורה של ארץ הקודש במשך עשרות שנים ומעולם לא פגש שליח של הרבי שיניח לו תפילין?!
שמא תאמרו שהאיש פגש וסירב. לא נראה לי שכן הוא נענה בחפץ לב להנחת התפילין ואף הפטיר באוזניי כי "אני אוהב לקיים מצוות". אין זאת אלא הוראה ברורה ומתבקשת שחייבים להציף את כל ארצנו בשלוחים רבים ככל האפשר ולעשות מאמץ אחרון לזיכוי הרבים במבצעי הקודש כדי לסיים את הגלות המרה של "אכתי עבדי דאחשורוש אנן".
בהמשך הערב מר מלצר למרות גילו המופלג רקד ופיזז בשמחה רבה ונשמתו ניצתה ונדלקה ביום הפורים. בתו הגב' וולף התקשרה לרעייתי למחרת היום ואמרה לו שהוריה כל כך נהנו והם מגדירים את ההתוועדות "אירוע של פעם בחיים".
עבורי, הסיפור הקטן הזה יצרב בליבי לימים רבים אולי יותר מכל הנוצץ של ה'סלתה ושמנה' של העיר אילת שהשתתפו במשתה הענק בגשמיות אבל בעיקר ברוחניות.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: [email protected]
מאפשרים לכם לקבל
