ביקשו שאכתוב משהו על נחלה, הנה אני כותב ככה מה שיוצא, ואתם תתמודדו.

הזכרון הראשון שלי מ׳נחלה׳ הוא מהילדות שלי, שבת אחר הצהרים דוד יוסל זקלס, בניו זלמן ופיני ואנוכי צועדים דרך ארוכה (כך בזכרון הילדות) לפארק של המטוס לעשות מסיבות שבת. היום זה נשמע לי לא קל ככה לוותר כל שבת על המנוחה וללכת לקיים את מצוות הרבי, אבל זה היה פשוט אצל דוד יוסל. שם הוא נגש אל הילדים שכבר חיכו לו וצעק בכל הפארק במבטא הקנדי הידוע שלו ׳מיסיבות שבת, מיסיבות שבת׳. אמר איתם פסוקים כולל פסוק שבכפר שממנו באתי לא אמרו ׳מפי עוללים ויונקים׳. אולי היו אלו ימי מלחמת שלום הגליל? לא יודע.

הזכרון השני הוא כנראה מאותו יום אבל לא בהכרח, נכנס הייתי עם בן דודי זלמן זקלס למנחה של שבת לבית הכנסת למטה, תוך רגע הגיע אלינקה וולוביק וצעק עלי ׳ילד, אתה רוצה גלידה׳? אמרתי כן ובדמיוני היה שוקו שוקו של טנא נוגה, כי בכפר היה בעיקר סנוקרסט, אבל אחרי שניה הוא דחף לי ליד גרטל של ספר תורה ואמר ׳נו, מה אתה חולם, תעשה גלילה׳. עד היום אני מחכה לשוקו שוקו הזה.

כן, נחלה הייתה העיר שבה גרו הדודים שלי, כתבתי העיר כי זה מה שידע ילד חבדניק מכפר חב״ד, יש קסטינה ואחריה יש נחלה, אחרי שנים שמעתי שיש גם קרית מלאכי באזור. דוד מוטול ודודה דינה גורדצקי, דוד יוסל ודודה שרה זקלס גרו דלת ליד דלת וכשהיינו באים הייתה חגיגה שלמה ונעימה מאוד, הדלתות שגם ככה היו די פתוחות הרגישו לנו כמו בית אחד והיה שמח.

אהבתי לבוא לנחלה. דודי ר׳ מוטל גורדצקי התמיר והמרשים כל כך, היה תמיד מתרגש ומושיט יד של שלום עליכם רציני ואז נושק לי, ודודה דינה תמיד הייתה מוכנה עם מיני מאפה טעימים ומיוחדים ותמיד כל כך מרוגשת ומתפעלת מאתנו הילדים, ואצל זקלס היינו חוגגים עם כל הילדים, ותמיד הולכים למסיבות שבת למטוס.

עברו כמה שנים וזכיתי להיות בעצמי תושב נחלה, רעייתי דבורה היא בתם של ר׳ מרדכי ותמרא גורליק ותיקי הנחלה, ומאז שנישאנו באולמי הוואי גרנו כשנתיים ימים בנחלה, מחודש אדר תש״ס ועד תשס״ב אז נסענו לשליחות לבאזל שבשוויץ, מה שנקרא במעבר חד.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו בבואי לגור בנחלה היה החום החסידי. אומר את האמת שכבן כפר ממרכז הארץ לא היה לי טבעי וקל להתמודד עם הווארמקייט שאפיינה את נחלה הדרומית משהו, אבל נכבשתי בקסמה. פתאום אנשים אומרים שלום ברחוב, אפילו גוט שבת ולפעמים גם מתעניינים בשלומך באמת, זה לא משהו שהכרתי. גם לא הרגשתי הבדלי מעמדות, כולם דיברו עם כולם בגובה העיניים, אני מקווה שזה עד היום ככה.

הדבר השני ששמתי לב אליו היה שניסן חיימוב שעד אז כשהיה רואה אותי היה קורא בקול ׳מוישה וישצקי׳ על שם סבי, שינה ממנהגו והחל לקרוא לי ׳תמרא גורליק׳ על שם חמתי, לזה דווקא התרגלתי די בקלות.

זכינו אז לחסות בצילם של דמויות מיוחדות מאוד, כמו ר׳ מוטל קוזלינר שהיה נותן לי ׳חלק׳ כל אימת שישבתי בהתוועדות שלו וזכיתי לשתוק כמו שחינכו אותי. הדוד שלנו ר׳ שלום בער גורליק בעל המרץ הבלתי נדלה שמהווה עבורי יום יום מודל ליהודי שמח, יהודי שמוציא מכל אירוע סיבה לשמוח, ראו שהוא ממש עובד בזה, וזה משהו שאני מנסה לחקות, ב״ה די הרבה בהצלחה. וכמובן הרב ירוסלבסקי היקר שבכל הזדמנות עד היום קורא לי ׳זלמינקע׳ והתוועדויות שלו הן דבר שאין להשיג בשום מקום אחר. זכינו גם שהרב יבוא לבאזל זמן קצר אחרי בואנו ׳לעבור׳ על המקוה המקומי ולאשר לנו להשתמש בו, אין מסירות כזאת.

עשרים ואחת שנים עברו מאז עברנו לבאזל, אבל נחלה עודנה מצויה במקום טוב בלבנו. כל אימת שבאים לבקר את ההורים מרגש גם לפגוש את אנ״ש. אין מה לומר, יש בנחלה אוירה מיוחדת של אחדות ושמחה, חום חסידי ולפעמים גם הריח מנחל קסטינה מעורר געגוע ותזכרות.

עשרים ואחת שנים שבהם נחלה נראית אחרת לגמרי, יבול מבורך של בתי כנסת שיצרו תתי קהילות, רבנים ומשפיעים לכל קהילה, ציבור אדיר של משפחות צעירות שבחרו את נחלה למקום מגוריהם ואני שומע מהם דברים טובים. כן יש גם תלונות, אומרים לי שזה כבר לא מה שהיה מבחינת החום וה׳שלום עליכם׳ ו׳גוט שבת׳ שהיה, אבל נו, זה טבעו של גידול מבורך ודווקא השבת היה לי הרושם שיש מי שעובד על התיקון הזה.

בשבת האחרונה זכינו להיות בנחלה. לא תכננו את זה לשבת זכור דווקא, אבל כך יצא ובעודי צועד עם בני מענדל לבית הכנסת בכניסת השבת ראיתי שנחלה לובשת חג, דגלים ושלטים שמזכירים לכולם את יום ההולדת של נחלה. דבר ראשון הבטתי קדימה כמו תמיד כדי לתפוס את מבטו של דוד מוטול, אך לשווא, כן, הוא כבר לא חלק מהנוף, וחבל, חבל על דאבדין. בית הכנסת היה מסודר להתוועדות של מחר, הציבור היה מרוגש משהו, ויצא טוב שלאף אחד לא היה ׳מקום קבוע׳ כי אז כולם מרגישים בבית באותה מידה. החזן ר׳ דוב קעניג הפליג והתפלל כיד השם הטובה על גרונו ועינג את כולנו בנגינתו.

לשחרית נגש שולם מישלובין שלדעתי לא פספס אף ניגון אפשרי שנקלע בדרכו, וזה, זה בדיוק נחלה עבורי, ככה, בלי פוזה, ככה נקי. יש ניגון, מנגנים. זכיתי לחזור שיחה של הרבי מחלק כא׳ לפני קריאת התורה ולמרות שיוצא לי לעמוד הרבה מול קהל, התרגשות מיוחדת אחזה בי, אין קליניקייט, אנ״ש נחלה ביום חגם כולם פה, על כן השתדלתי להצמד לדברי הרב בשיחה.

בין הדברים הרבי מסביר שבן-כפר, זה שלמענו מתחילים לקרוא מי״א אדר (התאריך של השבת) הוא זה שעושה את מה שהוא עושה בקבלת עול. אין לו את התענוג שכלי באלוקות כמו בן כרך, אף לא את ההתרגשות של המידות אהבה ויראה כמו בן עיר, הוא בן-כפר שעובד עם אדמה קשה, אבל יש לו התרגשות אחרת, כזו של בן כפר שרואה את המלך.

כלומר, גם אם אינו מבין במלך ולא בארמון המלך, אבל הוא מתרגש כי הוא ראה את המלך. העזתי לומר שם שאנ״ש נחלה הם בבחינת בן כפר שראה את המלך. זוכר הייתי את שמחת תורה הראשון שלי בנחלה, חיכיתי להקפות אבל נודע שלי שהם יתקיימו רק בשעה 1 אחר חצות, למה? כי רוצים לעשות ביחד עם הרבי - זה בן כפר שראה את המלך, הוא אמנם בן כפר, אולי אין לו הבנה והשגה, אבל הוא מתרגש כי הוא ראה את המלך. וזאת יש להבין, בן כפר שראה את המלך ובן כפר שלא ראה את המלך הם גדרים שונים בתחליט, נחלה היא בן כפר שראה את המלך.

טוב, לשמוע את הקריאה של סוסובר על זה אין חולקים שזה תענוג של ממש.

ההתוועדות הייתה נפלאה, החברה זרמו מכל בתי הכנסת באזור, עוד ועוד באו והיה נראה שהוועד היה מוכן לזה כי האוכל זרם בשפע רב כל הזמן, הכל היה שם בהרחבה של ממש, בלי עין הרע. גם השתיה הקלה וגם השתיה החריפה, כרצון איש ואיש ממש, מי בגעלע ומי בווייסע ובלבד שכולם יישארו לשבת ולהתוועד. קבוצות קבוצות ישבו והתוועדו, צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים וכמובן הצרפתים שעושים ׳כיבוש׳ שקט של שמחה הקפיצו את העולם כולו לריקוד אחד גדול. ראיתי גם כמה שעומדים על השולחן ונושאים דברים, אבל לא היה סיכוי שאצליח לשמוע, הקהל היה רב.

הייתה שם אהבה באויר. אין דברים כאלה. מזמן לא חויתי משהו דומה לזה. תודה על הזכות. אני מתכוון לזה.