חתני ביקש ממני לפני שנה לכתוב פעם אחת את הטור במקומי. עניתי לו שאתן לו בע"ה בפורים וזאת כדי לדחות אותו מתוך תקוה שישכח מכך עד שתעבור שנה. עכשיו הוא בא לפרוע את חובו וכיון שמלה אצלי היא מלה לא יכולתי להתחמק ואני מעניק לו השבוע את רשות הדיבור והכתיבה:

סוף שבוע מתקרב וצריך להגיש טור שבועי למערכת במקום חמי שליט"א. על מה אכתוב השבוע? חבר טוב שאל אותי פעם על היכולת שלי לכתוב מאמרים, האם לא קורה לפעמים שאין לך על מה לכתוב? האם זה בקלות לדלות סיפור מתוך מאגר החוויות של החיים או שלפעמים נוצר קושי?

והאמת ניתנת להאמר שקורה פעמים שהעט מתייבשת והדיו קופא וממאן להשמע למי שרוצה למרוח אותו על גבי הנייר. יושבים ומקלידים ולאחר כמה שורות מוחקים וחוזר חלילה וחשים שההשראה הנדרשת לשם כתיבת המאמר נסתמת ומסרבת להשתפך. מישהו נעל עליה את הדלת.

ואז אני אומר לעצמי: "האם זאת מן החכמה ומן התבונה לכתוב רק כאשר יש לך מה לכתוב?" "כתבא רבא" נמדד גם כאשר אין לו מה לכתוב והוא בכל זאת מצליח לשרבט ולהוציא מתחת ידו מאמר ארוך. אם הוטל עליך משמיא לעסוק במלאכת הכתיבה הוי עוסק בה גם כאשר המעיין יבש. ואדרבא הגע בעצמך: מי נחשב לאמן הכתיבה? האם הסופר המלא בהגיגים או מי שמצליח למלאות את מכסתו בשבוע יבש ומיובש שבו לא אירע מאומה?! 

לא יתכן לדלג על שבוע ולומר ל-18 הקוראים הנאמנים והמושבעים של חמי שהשבוע לא יהיה טור, הדבר דומה לכיתת לימוד שיודיעו לתלמידים שהיום אין מורה ולא לומדים או לומר למאזינים כי בשעות הקרובות לא תשודר מהדורת חדשות. ישנם דברים שהם בבחינת חוק ולא יעבור. חייבים לכתוב. על מה? לא משנה. העיקר לכתוב ולכתוב עד שהדף יתמלא והיריעה תושלם.

לפני זמן מה כתב חמי טור שגרם לי הנאה מרובה בכך שהוא הצליח להביע היטב את הרעיון אותו העלה על הכתב. היה לי חשוב לשמוע תגובות ולקבל הדים מאותם דברים שנכתבו על ידו. בליל שבת שאלתי את החברותא שלי בחסידות האם כבר הספיק לקרוא את הטור השבועי של חמי והוא הנהן בחיוב. שאלתי אותו לדעתו על הנכתב והוא לא מצליח להזכר שעה ארוכה מה הוא קרא. לא נידבתי לו ולו רמז קלוש על הנושא כדי לבחון אותו האם ייזכר מעצמו אך זה לא קרה.

החברותא שלי שאינו מדלג על טור של חמי מעולם החדיר בי את התובנה שלא כל כך חשוב על מה כתבת העיקר שכתבת. חובה לכתוב וחובה לקרוא את הנכתב מרישא ועד סיפא ומהחל ועד גמירא, כי זה צורך נפשי ולולא זאת יווצר חלל בקרבו.

הנה כי כן, חובה איפוא לכתוב באריכות מבלי לחסוך מלים ולקמץ באותיות. הטור חייב להתמלאות ואני הקטן והדל בכותבי ישראל מתקשה לעמוד במשימה הלא פשוטה הזו בניגוד למגילת אסתר בה נפרש הסיפור על פני עשרה פרקים אני לא מצליח לסיים אפילו את הפרק הראשון, אך לא אכנע.

אינני מכיר את שפת הדומם כשלמה המלך אך את שפת מקשי המקלדת שלי אני מכיר היטב. לפעמים מרוב התלהבות הכתיבה שקצב ההקלדה שלה הולך ומתגבר ולפעמים גם בטירוף, אני שומע את המקשים מבקשים ברחמים להרפות מעט ולהאט את הקצב או לפחות להקיש בעדינות ולא בכל הכוח. הפעם הם הפוכים הם לא מבינים מדוע הצב זוחל לאיטו כחמור טעון המנסה להגיע בשארית כוחותיו לפסגת הר תלול.

נער הייתי ועוד לא זקנתי ולכן אני זוכר שלפני שנים רבות עת יצאתי להתארח אצל א' השלוחים כאן בארץ ראיתי את השליח המארח נח מעט על הספה בהפוגה בין גברי לגברי. שאלתי אותו בהלצה: "שליח נח?" והוא השיב לי ברצינות שכתוב בחסידות שע"י מצוות לא תעשה ממשיכים אור יותר גדול ממצוות עשה! המנוחה הזו פועלת הרבה בתחתונים ובעליונים.

והנה ידוע שאדם הקם בבוקר והלך לישון בלילה ללא שיעבור על שס"ה לא תעשה אין הדבר נחשב לו לקיום כל הל"ת. קיום הל"ת הוא רק כאשר העבירה באה לידיך וקורצת אליך ואילו אתה מתגבר ומתחמק ונמנע מעשייתה רק אז הדבר נחשב לקיום הלא תעשה.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי השורות הנכתבות כאן! כי בעצם כאשר מנסים לכתוב טור מבלי לכתוב מאומה הרי עדיף היה לא לכתוב באותו שבוע מאומה ולהשאיר את הנייר חלק. אלא שלעניות דעתי לא לכתוב אינו מלמד דבר על אי הכתיבה.

אי הכתיבה לאמיתתה מתבטאת כאשר כותבים התכתבות ארוכה וזאת מבלי לכתוב ולו מלה אחת כתובה. היינו לכתוב ולכתוב אבל מבלי ליצוק שום תוכן, שום מסר, שום הוראה לחיים, כלום כלום. כאשר הקורא יסיים לקרוא את הנכתב הוא יפטיר בזלזול ויאמר: "לא כתוב כאן כלום! קשקוש אמיתי".

ובעומק יותר: לכתוב אפשר על דבר אחד, שניים או שלשה אבל כאשר אתה לא כותב מאומה אתה בעצם לא כותב על מליוני תרחישים וסיפורים. באי הכתיבה שלך אתה מקיף ריבוי עצום של מסרים ורעיונות. וכשם שבלא תעשה לא תקיים אותן אם הם לא יהיו בהישג יד ותמנע מהם, כך גם כדי לא לכתוב יש לכתוב ולהקליד ולהמנע מכתיבה באופן אבסולוטי.

קוראיי הנכבדים. אני מרגיש די משוחרר לשתף אתכם בתחושות הבטן שלי ובמה שליבי אומר לי. דהנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הטור השבועי נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הקולות הפנימיים שבקרבי נלחמים על המקלדת. קול אחד אומר לי כי כדי לא לכתוב חייבים לכתוב שאינך כותב והקול השני אומר: "אל תכתוב מאומה" רק כך ידעו כולם ויפנימו שאכן לא כתבת כפשוטו ממש ללא התפלפלות מיותרת.

ואני הכותב הצב"י שצריך להכריע ביניהם החלטתי להכריע לאחר התלבטות עמוקה והתחבטות מייסרת ולאחר נדודי שינה רבים כי אשמע בקול הפנימי השני הסובר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואני עוצר כאן עכשיו ומיד.

פורים שמח!