היארצייט ה-20: דרכו של הרב אפרים וולף מגרמניה לליובאוויטש

היום, יום שישי כ"ו בשבט תשפ"ג חל היארצייט העשרים של הרה"ח וכו' הרב אפרים וולף ז"ל, מנהל ישיבת "תומכי תמימים" המרכזית בארץ הקודש ומוסדותיה, מנהל אגודת חסידי חב"ד, ואיש אמונו של הרבי בארץ הקודש, אשר נפטר בכ"ו שבט תשס"ג.

בני משפחת וולף יתכנסו בע"ה ביום שישי בשעה עשר בבוקר לעלייה משותפת על קברו בחלקת חב"ד בהר המנוחות, לאמירת קדיש.

בקשר עם יום היארצייט העשרים, אנו מפרסמים בזאת פרק מרכזי מקורות חייו העשירים של הרב וולף, דרכו כנער צעיר בן שש עשרה מנירנברג שבגרמניה, אל חצרו של הרבי הריי"צ באטוואצק שבפולין.

סקירה זו מתפרסמת מתוך הספר "המנהל", הסוקר פרקים מקורות חייו ופועלו בשליחות הרבי של הרב וולף, שהופיע וראה אור לפני חדשים אחדים בעריכת נכדו הרב זושא וולף.

יהדות נירנברג

בעקבות ההתקרבות וההתקשרות של הר"ר אליקים וואלף אל הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ, כנסקר לעיל בהרחבה - התקרבו גם אישים נוספים מבני המשפחה לרבותינו נשיאינו ולחסידות חב"ד וביניהם אחיו הגדול הר"ר בנימין וואלף, שהתגורר באותם ימים בנירנברג שבגרמניה, והיה מנכבדי הקהילה האורתודוכסית בעיר.

נירנברג היא העיר השניה בגודלה במדינת בוואריה שבגרמניה. יהודים ישבו בנירנברג כבר בתחילת המאה השתים-עשרה, ויהודים נוספים נמלטו אליה מערי הריין, מפני פרעות מסע הצלב השני בשנת 1146. גם הנוסע היהודי ר' בנימין מטודלה מזכיר את נירנברג ברשימותיו. במאה השלוש-עשרה כיהן כרב הקהילה רבי מאיר בן ברוך, המהר"ם מרוטנבורג מגדולי ראשוני אשכנז בימי הביניים, ובית הכנסת הראשון בעיר נחנך בשנת 1296. באותה תקופה היו בקהילה תלמוד תורה, מקווה טהרה, הקדש ובית עלמין.

בעת 'רדיפות רינדפלייש' (גרמני שעמד בראש פרעות ביהודים בשנת 1298) נחרבה הקהילה ונרצחו בה למעלה משבע מאות יהודים הי"ד, ביניהם רבי מרדכי בן הלל הכהן, בעל ה"מרדכי".

בתחילת המאה הארבע-עשרה חזרו יהודים לנירנברג, ובפרעות ה"מגפה השחורה" בשנת 1349 נשרפו יותר מחמש מאות יהודים והשאר נמלטו או גורשו, רכושם נבזז ובתיהם נהרסו. על חורבות בית הכנסת הגדול נבנתה רח"ל כנסייה ובמצבות בית העלמין החרב השתמשו לבניה.

כעבור שנתיים הותרה שיבת היהודים לעיר, ובשנת 1352 התבססה במקום קהילה יהודית, שהתעשרה עם הזמן והשלטונות גבו ממנה מיסים כבדים.

נירנברג נודעה באותם עת כמרכז תורני ובעיר הייתה ישיבה ששמה הלך לפניה. עם רבני נירנברג וראשי הישיבה נימנו הר' מרדכי בן הלל הכהן, מאיר בן ברוך הלוי, יעקב וייל ויעקב פולאק. שם נכתב גם "מחזור נירנברג" הידוע, מעוטר ומפורש.

במהלך המאה החמש-עשרה גברה השנאה ליהודים. בשנת 1451 אסר ה"סינוד", אסיפת ראשי הכנסיה, של במברג, על יהודים לסחור בכסף ולהלוות בריבית. כן נצטוו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם משאר התושבים.

במשך שלוש מאות שנה, עד תחילת המאה התשע-עשרה לא אושר ליהודים לשבת ישיבת קבע בנירנברג. אולם, על אף העדרה של קהילה יהודית רשמית הופיעו בעיר, באמצעות בתי דפוס נוצריים, ספרים יהודיים כספרי תנ"ך בתרגום לשפות שונות, מילון עברי, ועוד.

בשנת 1857 התארגנה קהילה בהשגחת הרב מפירת' – Fürth (מרכז העיר פירת' מרוחק כשש קילומטר בלבד ממרכז ווירצבורג), וכעבור שנתיים נוסד בנירנברג "איגוד דתי יהודי" שהוכר רשמית בשנת 1804 כקהילה דתית. כעבור עשר שנים נחנך בנירנברג בית כנסת, שהיה אחד המפוארים בגרמניה. בשנת 1878 נוסדה בנירנברג קהילת "עדת ישראל" האורתודוכסית, שהקימה ב-1902 בית כנסת משלה, "ישיבה" (בשנים 1933-1920) ובית ספר עממי (1921).

בשנת 1922, כאשר מספר היהודים בנירנברג הגיעה לשיאו, כתשעת אלפים ושלוש מאות נפש, היו ביניהם בעלי בנקים, בעלי בתי מסחר ובתי חרושת ומנהלי סוכנויות מסחריות, ועוד. יהודי נירנברג סחרו בחוטים, אריגים, סוגי הלבשה שונים, מתכות וצעצועים. כן היו בעיר עשרות רופאים יהודים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים.

תורה וגדולה על שולחנו

בין חשובי יהודי נירנברג באותם ימים היה הר"ר בנימין וואלף, שהיה מנכבדי קהילת "עדת ישראל" האורתודוכסית בעיר.

הר"ר בנימין נולד בכפר פישאך שבדרום בוואריה בי"ג תמוז תרל"ה לאביו הר"ר אפרים. כאשר הוא נעשה לבר מצווה, אביו כבר היה חולה מאוד, כך שהעלייה לתורה שלו וחגיגת הבר מצווה נעשו בבית המשפחה ולא בבית הכנסת כמקובל. בתקופת מחלתו של אביו הוסיפו לו את השם יצחק.

כחודש וחצי לאחר בר המצווה שלו, בכ"ו מנחם אב תרמ"ח, אביו נפטר, והנער בנימין עבר לשהות בבית היתומים בפירת'. האוכל לא היה מצוי שם בשפע, ולימים סיפר שלעיתים קרובות הוא היה שותה מים קרים כדי להשקיט את רעבונו.

כשוליה בבית מלאכה, הוא גר בעליית הגג של אדונו ולמד תורה בזמנו הפנוי. ערב אחד בעל הבית שם לב לאור בעליית הגג בשעה מאוחרת. הוא טיפס ולהפתעתו הוא מצא את בעל המלאכה הצעיר לומד גמרא. וולף, הוא אמר לו, תחליט: אתה מעוניין להיות רבינער או איש עסקים?... הנער חייך והמשיך ללמוד.

כבר בגיל צעיר למדי הוא נכנס לעולם העסקים, כאשר ללא ניסיון מוקדם הוא פתח בייצור של מוצרי בית שונים, והוא ראה בכך הצלחה.

ר' בנימין נישא למרת בריינדל (ברטה) לבית קהאן, בתם של ר' נתן ורחל, ולאחר חתונתו הוא התיישב בנירנברג, וזכה שתורה וגדולה התאחדו על שולחנו. הוא היה תלמיד חכם מופלג וירא אלוקים מרבים ובקי בש"ס. יחד עם זאת הוא היה עתיר נכסים ובעל מפעל משגשג לכלי מתכות וכלי כסף ייחודיים שהיו לשם דבר בגרמניה. המפעל שנקרא B WOLFF & CO. היה ממוקם על פני מתחם בניינים שלם במרכז נירנברג.

אופיינית היא העובדה שאת רוב רכושו לא צבר ר' בנימין לעצמו אלא הועיד אותו לעסקנות ופעילות ציבורית בקרב עניי עירו, שלא על מנת לקבל פרס.

היושר שלו בעסקים היה לשם דבר. אחת מעובדות החברה שלו הייתה קרובת משפחה בשם מינה ווייל. כשהיא נכנסה לעבוד אצלו כמזכירה בשנת 1911, היא לא שמרה תורה ומצוות. בעבודתה היא הבחינה שדודה ר' בנימין היה מחזיר כל סכום מיותר שלקוחותיו שילמו שלא בצדק, ללא הבדל להשתייכותו הדתית, למרות שלפי החוק הגרמני הוא היה זכאי להחזיק בסכום זה. הדבר עשה עליה רושם גדול.

בתחילת עבודתה של קרובה זו, דודה ר' בנימין שאלה היכן היא מתאכסנת בעיר. היא מסרה לו את שם וכתובת האכסנייה שלה, והוא הבין מכך שזהו מקום לא כשר. כשהוא העיר לה על כך, היא השיבה שבמשכורת שהיא מקבלת אין לה אפשרות לשלם עבור מקום כשר שעולה סכום גבוה יותר. ר' בנימין העלה לה מיד את המשכורת בהפרש הנחוץ, בתנאי שהיא תעבור לאכסנייה יהודית.

כשהדוד הוסיף והתעניין למעשיה בשבתות כאשר המפעל שובת, היא השיבה שהיא נפגשת עם חברותיה ומנגנות בגיטרה. כשר' בנימין שמע את תשובתה, הוא החל להזמין אותה לביתם לשבתות, ותוך זמן קצר היא נהפכה לשומרת תורה ומצוות.

בסוף שנות העשרים הדוד אף שילם עבורה שכר לימוד בסמינר למודים יהודים בקלן. בשנת תש"ב היא נישאה בארצות הברית לרב פיליפ רוזנברג מקליבלנד אוהיו.

את חגי יום הכיפורים וחג הסוכות היה עושה הר"ר אפרים אצל קרובי משפחתו בפישאך, וזאת גם כאשר הוא היה מטופל בילדים קטנים. זאת לפי שהוא ביקש לעשות את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים על תרנגול חי, דבר שהיה קשה יותר לבצעו בנירנברג, שם השחיטה הייתה נתונה תחת פיקוח הדוק.

סיבה נוספת הייתה לשהותו בחג הסוכות בפישאך, שכן כאחד מבעלי הבתים החשובים בקהילת "עדת ישראל" הוא היה מתכבד בשמחת תורה בעליית "חתן בראשית", וכדי להשתמט מהכבוד שבעלייה זו הוא העדיף להיות בחגים במקום אחר.

שנים קשות

השנים תרע"ז – תרע"ט היו שנים קשות למשפחת וולף. בכ"ד חשון תרע"ז נפטר הגיס הרב רפאל גוגנהיימר רבה של קולין, בעלה של האחות דובין, כשהוא מותיר אחריו אלמנה צעירה וארבעה ילדים חסרי כל. ר' בנימין הביא את משפחת אחותו אליו לנירנברג, וסיפק את כל צרכיהם מאז ועד שכל ילדיה נישאו והסתדרו כלכלית.

שלושה חודשים לאחר פטירת הגיס ר' רפאל, בכ"ז שבט תרע"ז נפטר בכפר פישאך הגיס יעקב מיכאל הירשמן, בעלה של האחות אידה, ממגיפה מידבקת שהשתוללה באירופה באותם ימים. הוא היה בן חמישים ושלוש בפטירתו. פטירת הגיס הירשמן הוסיפה לר' בנימין את הדאגה לצרכי אחותו בפישאך וששת ילדיהם.

כשנתיים וחצי לאחר מכן, בי"ז תמוז תרע"ט, נפטר הגיס יהודה (ליאופולד) אופנהיימר, בעלה של האחות בטי, כשגם הוא מותיר אחריו אלמנה ושני ילדים.

תוך פחות משלוש שנים שלושה מאחיותיו נעשו אלמנות, ואף אחת מהן לא חזרה ונישאה. כל העול הכלכלי והחינוכי של בני ביתן נפל על כתפיו של הר"ר בנימין. הוא דאג שאחייניותיו ימצאו חתנים מתאימים ויראי שמים, ושילם את כל הוצאות החתונות שלהן, כולל הענקת נדוניה מכובדת.

כך, לדוגמה, לבלה הירשמן, בתם השנייה של יעקב מיכאל ואידה, כאשר נישאה בשנת תרע"ח לבעלה הרב אברהם מיכלסקי, כשנה לאחת פטירת אביה, העניק לה הדוד הר"ר בנימין סכום של ארבעים אלף פרנקים שוויצרים כנדוניה. הרב מיכלסקי שימש לאחר מכן כרבה של העיר קרלסרוהה שבגרמניה.

הבת השלישית במשפחת הירשמן, אסתר (אירנה), נישאה בל"ג בעומר תרפ"ד לבעלה זליגמן ג'ייקובס. גם להם נתן הדוד בנימין נדוניה נכבדה, עמה פתחו עסק מצליח של טקסטיל וריקמה.

הבן הצעיר של משפחת הירשמן, משה (מקס), נכנס בהמשך לעסקי דודו ר' בנימין, כאיש מכירות של המפעל שבבעלותו למדינות הסקנדינביות, ובהמשך הוא פתח עסק פרטי משלו.

בנוסף להיותו כאב חורג לאחייניו ואחייניותיו, הר"ר בנימין דאג גם לדודים ודודות שלו במידת הצורך. הוא הכניס אותם למושבי זקנים יהודיים ושילם בעדם. הוא שילב בעזרה שלו את כל התחומים של טיפול רפואי וסיוע נפשי.

חינוך לאהבת חסד ויראת שמים

הר"ר בנימין וואלף היה תורם לצדקה ביד רחבה, והיה ידוע כאדם שלא משיב פניו של אדם ריקם. אחת מ"לקוחותיו" הרבים לעניני צדקה בנירנברג הייתה קרובת משפחה בשם גב' סילבר. כל אימת שהיא הייתה באה לביתו או למשרדו הוא היה שואל אותה, גב' סילבר, כמה את צריכה היום? ותמיד היה נתן לה את הסכום שביקשה או יותר מכך, ובסבר פנים יפות.

הוא גם היה תומך ביד רחבה לענייניו של הרב ד"ר פנחס וולף רבה של קלן וחבל הריין (לא הייתה ביניהם קרבת משפחה), עבור פרסומים שהוציא לאור בשטח הכשרות, ועבור תרגום מעודכן של פירוש בגרמנית על החומש, הידוע כ"דקדוקים". גם בנושא זה הוא פעל בהצנע לכת, ואיש מלבד בני משפחתו הקרובים לא ידע על מעורבותו בכך.

שתי בנות ובן נולדו להר"ר בנימין ובריינדל וואלף. בכ"ד שבט תרס"ו נולדה הבת הגדולה רחל; ארבע עשרה וחצי שנים לאחר מכן, בכ"א במנחם-אב תר"פ, נולד להם בן ונקרא שמו בישראל אפרים. התינוק נקרא על שם אבי אביו, סבו הר"ר אפרים וואלף, שכמסופר לעיל היה יהודי חשוב, שנודע כירא שמים ורודף צדקה וחסד.

שנה לאחר מכן בשנת תרפ"א נולדה בת נוספת במשפחה, מירלא (מרים), שנקראה על שם אם אביה.

הר"ר בנימין נמנה עם שומרי התורה המעטים באותם ימים בנירנברג עירו, עיר שרוח ההשכלה היכתה בה. כיון שכך, היה בנו הילד אפרים מהילדים היהודיים המעטים בעיר שזכו לחינוך חרדי על יסודי התורה והמצוות. עוד בהיותו ילד בן חמש שנים, היה נוסע לבדו יום יום בתחבורה הציבורית מרחק שעה ארוכה לעיר סמוכה, בה היה מוסד חינוך חרדי מתאים לגילו.

בבית זה של תורה, יראת-שמים יחד עם חסד וצדקה, גדל והתחנך הילד אפרים וואלף.

מורנו רב בנימין

עדות מכלי ראשון על אישיותו התורנית ויראת השמים של הר"ר בנימין, יחד עם היותו משלב בין הצלחה בעסקים ולימוד תורה, אנו מקבלים מהתיעוד ההיסטורי הבא.

בערב שבת בראשית תרצ"ג הוענקה להר"ר בנימין תעודה מיוחדת מטעם קהילת "עדת ישראל" בנירנברג, בה הוא מתעטר בתואר "מורנו רב". הנימוקים להענקת תואר זה מפורטים בתעודה:

הנה החבר ר' בנימין וואלף נ"י, אבן יקרה דקהילתנו קהל עדת ישראל נירנבערג יע"א, אחד מראשיה וטוביה, כל הנו איתנהו בי'. מנעוריו כיתת עצמו לשמע בלימודים, מאס בתענוגים כי אם בתורת ה' חפצו, ותמיד היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.

בנימין זאב יטרף, טורף מזמן מסחרו לקבוע לו עתים לתורה ללמוד שיעורים כסדרן, וגם ללמד את בני ישראל, והגדיל לעשות כי זכהו השי"ת ללמוד דף היומי כסדר ולגמור כל הש"ס, וכבר הוא חוזר ושונה תלמודו.

בבוקר יאכל עד, בבוקר בבוקר הוא מן הראשונים בבית הכנסת, שם יתנו תהלות ה' בכל יום מזמורי תהלים הקבועים לכל יום, מדקדק במצוות מאוד, ירא ה' מרבים, מנהיג ביתו בדרכי התורה ומגדל בנו לתורה, גומל חסד עם הבריות בצנעה אבל מעשיו מכריזין עליו.

ולא עוד אלא שהוא עוסק בצרכי צבור באמונה, חושב מחשבות להדר מקדש מעט ולהיות העבודה שם עבודה תמה, ויותר ממה שכתוב כאן יש בו מן המעלות הטובות, והנה הוא ממש מורה דרך להתנהגות בעלי בתים כשרים ובחירים.

[ב]גלל כן אמרנו לעטרו בעטרת חכמים, לכבדו בכבוד התורה להיות נקרא לכל דבר שבקדושה בשם מורנו רב בנימין כי לו נאה ויאה...

על תעודה זו חתומים שלושה מרבני גרמניה: החתום הראשון הוא הרב אברהם יצחק קליין, רב הקהילה האורתודוכסית בנירנברג, אשר היה לימים חבר מועצת גדולי התורה בארץ הקודש;

החתום השני הוא הרב יצחק זעקל הלוי במברגר, רב הקהילה היהודית בבאד-קיסינגן, ונכדו של הרב יצחק דוב במברגר, רבה של ווירצבורג; הרב השלישי שבא על החתום הוא הרב ד"ר פנחס וולף, שבאותה עת היה כאמור רבם של קלן וחבל הריין. לאחר עלותו לארץ שימש כרב קהילת "מקור חיים" בפתח תקווה, וחיבר שורה של ספרים תורניים.

גולה למקום תורה

עודנו צעיר בשנים, ניכרו באפרים וואלף כישרונות מבורכים. שקדן ומתמיד היה הילד, ועם זאת חרוץ פעיל ונמרץ עם מידה רבה של בגרות ואחריות, מעבר למתבקש על-פי גילו.

בחודש סיון תרפ"ח נישאה אחותו הגדולה רחל לבעלה הר' אליעזר קופמן, תושב העיר מנהיים, אשר היה ד"ר לכלכלה והשתייך לחוגי הפועל המזרחי, והם קבעו את ביתם במנהיים.

בהיותו כבן עשר שנים כבר יצא אפרים הצעיר את ביתו בנירנברג ועבר אל בית אחותו רחל במנהיים, זאת מאחר שבאותה עיר שכן מוסד חינוך תורני שהוריו ראו אותו כהולם את הכישרונות והיכולות של בנם.

עוד בטרם היה לבר מצווה, בהיותו כבן שתים עשרה, שלחו אותו הוריו מהבית בנירנברג כדי ללמוד בישיבה ששכנה באותם ימים בעיר היידא הסמוכה לאנטוורפן. שם, בהיידא, חגג את בר המצווה שלו, בודד ורחוק ממשפחתו.

בהיידא פגש הנער הצעיר לראשונה בשד"ר המפורסם החסיד הדגול רבי יצחק הורביץ 'המתמיד' הי"ד, שהגיע להיידא למסור שיעורי חסידות. דמותו, אורחותיו ושיחו של רבי יצחק עשו עליו רושם עז, ושנים רבות אחר כך היה מספר עליו ועל סיפוריו ופתגמיו.

בישיבה בהיידה הוא למד מספר שנים, ושם גם התוודע לראשונה מקרוב למי שיהיו לתלמידי חכמים חב"דיים נודעים, בהם הרה"ח הרב אהרן מרדכי זילברשטרום ז"ל, לימים איש חינוך נודע בירושלים, והגאון החסיד הרב דוד משה ליברמן ז"ל, לימים מרבני בלגיה, ועוד אישים שבעתיד תפסו מקום נכבד בחב"ד.

לימים סיפר הרב זילברשטרום על דמותו של הבחור אפרים שהכיר בישיבה, שעשה עליו רושם כביר[1]:

"בהיותי בישיבה בהיידה שמתי לב לבחור אחד שהיה בין הצעירים בישיבה, שבלט בעדינותו ובאצילותו. הוא תפס מיד את עין כל רואהו. קומה תמירה ואצילית, שקט ואהוב על כולם. על אף גילו הצעיר, כבן שש עשרה שנים בלבד, הוא היה מכובד בפי כל בני הישיבה, וגם ראשי הישיבה כיבדו אותו.

בחג הסוכות שמתי לב בישיבה שיש לחסידי חב"ד נענועי לולב אחרים, ראיתי זאת אצל המזכיר של הישיבה שגם הוא היה חסיד חב"ד בשם צעכאוואול. כשהתעניינתי נאמר לי שלאנשי חב"ד יש סידור תפילה משלהם, חסידות וכו'. כך נודע לי אז לראשונה על קיומה של חסידות חב"ד".

דבקות בתורת חב"ד במעוז הליטאי

ההשפעה החסידית שהבחור אפרים ספג בהיידה, לצד ההיכרות הקודמת של משפחתו עם רבותינו נשיאינו, עוררה בו רצון ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" החב"דית שבאותם ימים היה מרכזה בפולין. ואולם, חזקה עליו פקודת אביו שלא לבצע כל-כך מהר את המעבר החד מהחינוך בו הורגל עד עתה אל ישיבה חסידית.

לכן, עם הגיעו לגיל המתאים, נסע לליטא, ללמוד בישיבת טעלז הגדולה. כאן, בטעלז, נימנה על התלמידים המוכשרים והמצוינים ועשה לילות כימים בתלמוד תורה בשקידה.

אך גם במעוז הליטאי לא פסק מדבקותו ועיסוקו בתורת חב"ד. הפעם היה זה בסיוע הרב החסיד המפורסם ר' שמואל לויטין ע"ה שכיהן באותם ימים כרבה של ראקשיק שבליטא ועסק בהפצת אור החסידות בין בני ישיבות, ובמסגרת זו השמיע שיעורי חסידות תמידין כסדרן.

מטבע הדברים, הבחור אפרים וואלף נימנה על שומעי לקחו, יחד עם קבוצה נוספת של בני ישיבות שהיו קשורים בצורה זו או אחרת לחסידות. בין אלה היה הגה"ח הרב חיים גוטניק ע"ה, לימים רב ומרביץ תורה נודע באוסטרליה, שאף הוא בא ממשפחה חב"דית חשובה ולמד אותה עת בטעלז, והשניים הפכו לידידים נאמנים.

מנירנברג להולנד

במקביל, חיי היהודים בנירנברג וחיי משפחת וואלף הלכו ונעשו קשים יותר ויותר. תושבי נירנברג ידועים היו בעמדתם העוינת ליהודים. עוד בשנת 1893 נוסד בעיר הארגון האנטישמי של נירנברג והסביבה והופיעו בה עיתונים אנטישמיים כמו ה"דער שטירמר" הידוע לשימצה, שעורכו היה יוליוס שטרייכר ימ"ש, שהסית את תושבי גרמניה כולה נגד היהודים. ב-1922 ייסד שטרייכר בנירנברג סניף של המפלגה הנאצית והפך את נירנברג למרכז אידיאולוגי של הנאציזם.

עם עליית הנאצים לשלטון בחודש מרץ 1933 ישבו בנירנברג כשבעת אלפים וחמש מאות יהודים, שהיוו כשני אחוז מאוכלוסיית העיר.

פעולות החרם הכלכלי נגד יהודי נירנברג החלו באחד באפריל 1933, משמרות ה-ס"א ותנועת הנוער הנאצית, ה"היטלר יוגנד", עמדו בפתחי חנויות היהודים ואסרו את אלה שקנו בהן בטענה שהם "אויבי המדינה". המצב הורע, כאשר יוליוס שטרייכר התמנה ל"גאו-לייטער" (ראש אזור מטעם המפלגה הנאצית) של פרנקוניה, ויהודים רבים נשלחו למחנה הריכוז דכאו.

בעשרים ביולי 1933 נכנסו הנאצים לבתיהם של כארבע מאות יהודים בנירנברג, רובם סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, והחרימו שטרות כסף ופנקסי חסכונות. באותו יום נעצרו ברחובות, בחנויות ובבתי כנסת שבעיר כשלוש מאות יהודים, רובם חברי תנועת "בני ברית".

באותם ימים הבין הר"ר בנימין וואלף כי אין עוד עתיד לקהילה היהודית בארץ שבה שנאת ישראל הפכה למטבע מהלכת, ודיבורים על 'פתרון סופי לבעיית היהודים' מתקבלים ללא התנגדות ומחאה.

ר' בנימין החליט לעזוב את נירנברג עירו ואת גרמניה. המצב הלך והחמיר והוא אף נאלץ להותיר מאחוריו בנירנברג עירו חלק חשוב מנכסיו הרבים, אם כי חלק מסוים הצליח למכור ולצבור סכום כסף נכבד, ובשנת 1935 המשפחה עברה להולנד והתיישבה בשוונינגן, פרבר של האג.

מי שסייע להם לצאת את גרמניה היו אחייניו זליגמן ואסתר (אירנה) ג'ייקובס, אשר התגוררו באותן שנים בקלן, לא הרחק מגבול גרמניה-בלגיה. זליגמן ואשתו היו פעילים בהברחת יהודים מגרמניה לבלגיה.

בנקודה מסויימת בגבול שבין גרמניה ובלגיה היה בית קפה ומסעדה קטנה שנקראה "בופאלו ביל". המקום הזה פנה בחזיתו לעבר גרמניה, ואילו החצר האחורית שלו הייתה שייכת לבלגיה. הכביש הראשי היה עובר מלפנים מהצד הגרמני, ולצד האחורי היה כביש יציאה קטן לצד בלגיה. כדי להיכנס לבית הקפה היו צריכים לעבור ביקורת של משמר הגבולות הגרמני, אבל באם היו אומרים לשומרים שפניהם לעבר ברואן, שגם היא הייתה שייכת לגרמניה אך מהצד השני של "בופאלו ביל", הם לא היו מבקשים דרכונים או אישורי יציאה.

כל פעם שזליגמן ואשתו היו מבריחים מישהו מעבר לגבול, הם היו מביאים את האיש ברכב לקידמת בית הקפה, ומארגנים רכב שיקח את האיש מכביש היציאה האחורי לבלגיה, ואז הם היו חוזרים בעצמם לקלן דרך ברואן. יהודים רבים שלא היו להם שום מסמכים ניצלו בדרך זו.

לקראת יציאתם הסופית את גרמניה, יצאה משפחת ג'ייקובס עם הדוד הר' בנימין ואשתו והבריחו עמם יחד את הגבול. לאחר שהם עברו בשלום, אמרה להם הדודה ברטה, "עכשיו שילמתם את כל ה'חוב' שלכם אלינו. אתם כבר לא חייבים לנו דבר יותר"...

בשנים 1939-1933 עזבו את נירנברג כחמשת אלפים ושש מאות יהודים, מהם עלו כמאתיים לארץ הקודש.

פטירת האם מרת בריינדל ע"ה

ביקש הר"ר בנימין וואלף לישב בשלוה ולא עלתה בידו. בל' מנחם אב תרצ"ז נפטרה עליו בפתאומיות משטף דם רעייתו מרת בריינדל, והיא בת חמישים ושש שנים בלבד, כשהיא מותירה אחריה את בעלה ושני ילדים לא נשואים.

יום פטירתה היה בשבת קודש, וכיוון שלמחרת היה יום ראשון שהוא יום חופש, הלווייתה נערכה רק ביום שני ב' אלול, ומנוחתה כבוד בבית החיים היהודי "וואסענאר" דק"ק האג.

בנם היחיד אפרים היה באותה עת בלימודיו בישיבה בטעלז. כאשר הוא קיבל את הידיעה המצערת על פטירתה, הוא מיהר להגיע לביתם בהולנד, אך הוא לא הספיק להשתתף בלוויית אמו.

על מצבתה של מרת בריינדל נחקק:

אשת חיל משובחת מנעוריה עד יום גויעתה, כל חייה הקדישה לבעלה ול[?],

בכל עת כפה פרשה לעני ופזרה נתנה לאביונים, דרשה טוב לכולם,

תורת חסד היתה על לשונה תמיד, לעצמה לא בקשה דבר, חכמה וענוה לבושה...

היכרות ראשונה עם הרבי הריי"צ

לקראת חודש תשרי תרצ"ט נסע הבחור אפרים, בהשפעת הרב שמואל לויטין, לעשות את חודש החגים במחיצת כ"ק אדמו"ר הריי"צ באוטבוצק שבפולין.

הרבי הריי"צ בירר אודותיו אצל מזכירו הרב יחזקאל פייגין, האם הבחור שהגיע הוא קרוב משפחתו של הר"ר אליקים וואלף מווירצבורג. בעקבות הידידות האמורה, אישר הרבי הריי"צ את כניסתו כתלמיד ב"תומכי תמימים", ומאז קירבו אליו.

כעת התוודע לראשונה לכ"ק אדמו"ר הריי"צ ועשה צעד נוסף, עמוק ופנימי, אל תוך עולמה של חסידות חב"ד.

מבחינה רוחנית, היתה זו חוויה עשירה ומרוממת. כצפוי, היא הגבירה את שאיפתו להפוך לתלמיד מן המניין ב"תומכי תמימים" של פולין ולהישאר במחיצת הרבי. הוא אכן גמר אומר לא לשוב לטעלז והאריך את שהותו במחיצת הרבי מעבר לחודש תשרי, עד ימי כסלו.

מי ניקה את אולם הישיבה?

בין תלמידי התמימים באוטבוצק באותם ימים שהיו לו לידידים קרובים היו הרה"ח הרב נתן נטע ברכהן, השד"ר הרה"ח הרב יוסף הלוי וויינברג והרה"ח הרב בערל ליווי. לימים הם העידו על העובדה המפליאה הבאה:

מצבה הכספי של הישיבה היה דחוק מאוד, ובוודאי שלא היה תקציב לניקיון הישיבה, ומצב הניקיון היה ירוד. לבחור אפרים וואלף, שהגיע ממשפחה "יקית" ומסודרת, הפריע הדבר מאוד. באישון לילה, כאשר כל חבריו נמו את שנתם, הוא היה מנקה את אולם הלימודים.

כעבור פעמים אחדות הבחינו הבחורים שאין זה מקרה שה'זאל' נקי בבוקרו של יום, והחליטו לגלות מי מנקה את הישיבה. וכך באחת הלילות נודע הדבר, שאפרים וואלף, בן הגביר בעל האמצעים - הוא זה שמנקה את הישיבה באין יודעים...

להתפלל בקול - ושאחרים לא ישמעו

בחודש כסלו זכה הבחור אפרים וואלף להיכנס ל'יחידות' בהיכל קודשו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ. באותה עת, בעת התפילות באולם הישיבה יחד עם חבריו תלמידי ה"תמימים", היה קולו של אפרים וואלף נשמע מעל קולות חבריו.

בהיותו ב'יחידות' אמר לו הרבי: "צריך להתפלל בקול רם, מתוך הסידור - אבל באופן שאחרים לא ישמעו![2]"...

במהלך ה'יחידות' הוא הביע בפני הרבי את רצונו של אביו, הר"ר בנימין, שבשלב זה יעשה את דרכו לארץ ישראל. זאת, ככל הנראה, לאחר שאביו החליט לעשות כן בעצמו, אם מפני שחש כי עוד מעט קט ואדמת אירופה תתחיל לבעור, ואם מסיבות אחרות, והרבי העניק לו את ברכת הדרך לתכנית זו.

מאוטבוצק לריגה

לאחר האישור מהרבי לעשות את דרכו לארץ ישראל, הוא החל בביצוע התוכנית מן הכוח אל הפועל. מאוטבוצק נסע לווילנה, שם התעכב זמן מה לצורך סידור המסמכים הדרושים ליציאה מאירופה והכניסה לארץ. אביו שעדיין שהה בהולנד שלח לו את הכסף ואת המסמכים הדרושים לשם כך, והתחנה הבאה בדרכו של הבחור אפרים היתה ריגה שבלטביה.

בריגה היה זמן מה תלמיד מן המניין בישיבת "תומכי תמימים" המקומית ובה עשה את חג הפסח של אותה שנה, תרצ"ט. את ימיו הקדיש להתעלות בתורה ובחסידות, ואת הלילות להתוועדויות חסידיות שנפשו ערגה להם.

מספר ידידו הרה"ח הרב נתן נטע ברכהן, איש ריגה: כשהבחור אפרים וואלף הגיע לישיבה בריגה, היו לו חמש-עשרה חליפות איכותיות, כיאה לבנו של יהודי נכבד בעל אמצעים. כעבור ימים אחדים בלבד הוא חילק את כל החליפות לבחורים שנזקקו לכך, כשהוא מותיר לעצמו חליפה אחת בלבד...

בתקופת היותו בריגה הוא גם פגש את החסידים הנודעים הרב יחזקאל פייגין והרב יחזקאל הימלשטיין, המשגיח בישיבת "תומכי תמימים", שלימים סיפר עליהם רבות, וכן את העסקן החב"די הנודע הרב מרדכי דובין, שהיה ציר ב"סיים" הלטבי, ועוד מחשובי החסידים.

ועם כל אלה, עיקר ה'ריווח' שלו מאותם ימים של חורף תרצ"ט היה העובדה שבהם זכה להסתופף שוב במחיצת הרבי הריי"צ נ"ע, לאחר שהרבי הגיע לריגה לצורך שהות בבית הבראה (סנטוריום), ושהה בעיר מראשית חודש שבט ועד הימים הסמוכים לחג הפסח, כאשר לקראת החג שב הרבי לאוטבוצק.

היכרות ראשונה עם הרב חדקוב

בתקופת שהותו בריגה, פגש הבחור אפרים וואלף לראשונה ברב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, מי שלימים יכהן כיו"ר מזכירות הרבי. על היכרות זו סיפר הרב וולף לימים, בעקבות פטירת הרב חדקוב:

"פגשתי את הרב חדקוב לראשונה בריגה. הייתי אז בחור צעיר והרב חדקוב היה מנהל מחלקת החינוך בריגה. באותן שנים ריגה עברה מהפיכה ונכנסה לשלטון דיקטטורי, ואגודת ישראל הייתה הגוף היהודי היחיד שהותר לו לקיים פעילות מפלגתית. שלושה מנציגי "אגודת ישראל" נבחרו למועצת העיר וביניהם הרב חדקוב, שנבחר לשמש כאחראי על החינוך בריגה וכך היה בעצם ל"שר החינוך" של בתי הספר היהודיים בכל לטביה.

למרות שלא היה בינינו אז קשר אישי, ראיתי ככל יהודי ריגה שהוא דאג והקפיד בתוקף על ניהול חיי יהדות בכל בתי הספר, אפילו באלו שהחלו ל"ע לרדת מדרך קיום תורה ומצוות. באותם ימים אף אחד לא ראה אותו נח, תמיד ראינו אותו עובר ומתרוצץ בעיר ממקום למקום, תמיד עסוק. בעצם ניתן לומר שעד יומו האחרון לא היה אצלו יום של מנוחה".

הרבי מבקש שייכנס ליחידות

על מאורע יוצא דופן שאירע עמו בתקופת ריגה, מספר בנו הרה"ח ר' מנחם מענדל שי', מה ששמע מאביו[3]:

כשהרבי הריי"צ שהה בשנת תרצ"ט בריגה בבית הבראה ומצב בריאותו לא היה שפיר, היה זה בתקופת ניסן. לב' ניסן נשלחו כמה מתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" (הישיבה הייתה אז בקצה האחר של ריגה) להשלים מניין כשהרבי יעבור לפני התיבה ביום ההילולא של אביו כ"ק אדמו"ר הרש"ב. הרבי שהיה חלש התפלל בישיבה ולאחר התפילה סיפר סיפורים אחדים אודות אביו ואמרו "לחיים" [רשימת-הדברים כתובה בליקוטי דיבורים].

באותם ימים נודע לאשתו של החסיד הרב יחזקאל הימלשטיין, שהרבי שוהה בבית הבראה סמוך והיא החליטה שהיא רוצה להפציר ברבי שיעניק לה מברכותיו. צרות ל"ע לא חסרו שם, בילדים לא חננם ה' והיא הייתה מלאת מרירות. בעלה ניסה להניאה וטען כי הרבי שוהה בסנטוריום כדי לנוח ולא כדי לשמוע צרות נוספות של יהודים, אך היא בשלה. דעתה הייתה נחושה וכיוון שהדרך הייתה קשה ביקש בעלה שאתלווה אליה. כל הדרך היא בכתה וסיפרה על צרותיה ואף כשיצאה מה"יחידות" המשיכה לבכות. אך אז נסתפקתי כבר אם הללו דמעות אושר או כקודמים...

המזכיר הר' חיים ליברמן ניגש אלי אחר כך, ושאלני האם אני מעוניין להיכנס ל'יחידות'? תמהתי מאוד על שאלתו זו, אך הבנתי שזו איננה שאלת "תם" של המזכיר אלא של הרבי. התברר שהרבי שאל את מרת הימלשטיין איך היא הגיעה, כלומר איך עשתה את הדרך לכאן, והיא סיפרה שאחד הבחורים נלווה אליה. הרבי קרא למזכיר והציע לו להכניס את הבחור ל"יחידות".

כשלעצמי ידעתי שהרבי חלש וה"יחידות" למרת הימלשטיין היוותה מאמץ מספיק עבור הרבי, אף הייתי לבוש בבגדי חורף סגריריים ובמקווה לא טבלתי באותו בוקר, שכן יצאנו לדרך לפנות בוקר ועוד. ביקשתי מהמזכיר למסור לרבי שאני עדיין בדרך ושוהה במקום זמן קצר עד שאקבל "ניירות" להמשך, ובמיוחד שהייתי לפני זמן קצר אצל הרבי ב'יחידות' באוטבוצק וקיבלתי ממנו ברכת הדרך, והייתי מלא התרגשות על יחסו של הרבי אלי.

ואכן ברכת הרבי ב'יחידות' ליוותה אותי במסעי בתחילת מלחמת העולם השניה ברכבות עד אודסה ומשם באונייה לארץ הקודש.

במחיצת ר' איטשע דער מתמיד

בזמן שהבחור אפרים וואלף היה בריגה, שהה שם גם החסיד המפורסם רבי יצחק הורביץ, שהיה נקרא "ר' איטש'ע דער מתמיד". הבחור אפרים חבר לו ושהה במחיצתו. הוא נהג ללוותו למקווה בימי שבת וחג, לקבל ממנו בהתוועדויות, ואף היה זוכה לשמשו ועורך עבורו קניות וכדומה.

לימים סיפר הרב וולף לבנו על המאורע הבא:

אצל הרבי הריי"צ היה מאוד קשה לשמוע את מאמרי החסידות שאמר, שכן הדיבור היה קשה עליו. פעם בעת אמירת מאמר, השתוקקתי לשמוע את הדברים יוצאים מפי הרבי, נדחפתי וככל הנראה הסתרתי לר' איטשע דער מתמיד לראות הרבי.

הרבי הריי"צ הבחין בכך, שכן הוא היה תמיד, גם בשעת אמירת המאמרים, בעיניים פקוחות. הבחנתי שהרבי מביט עלי במבט בוחן כליות ולב. שלא כמו תמיד הרגשתי הרגשה מאוד בלתי נעימה.

אחרי שסיים את אמירת המאמר התבטא הרבי הריי"צ, "ס'איז נישט סדר וואס מ'פארשטעלט ר' איטשע"... [=אין זה סדר שמסתירים לר' איטשע]

פעם אחרת, סיפר הרב וולף, כשהלכנו למקווה בשבת, תכף כשיצאנו מחצר הבית הבחין ר' איטשע שמטפחת מונחת בכיסו. הוא חשש שנכשל בטלטול והרגיש מאוד שלא בנוח. בדיוק באותן דקות עברה שם גויה שגרה בסמוך והיא הרכינה ראש בדרך ארץ (כי הדרת פניו משכה אפילו גויים שהחזיקוהו אדם קדוש). הוא לקח את המטפחת והיא נטלה אותה להכניסה לביתו של ר' איטשע.

ר' איטשע נעמד והחל להסביר מדוע הוא נכשל בעניין זה. הוא סיפר ש"גדול" אחד הגיע לעולם האמת ובדקו אחריו בבית דין של מעלה ולא מצאו שום פגם בהתנהגותו, אך ה"בעל-דבר" סירב לאפשר לו להיכנס לגן עדן ומצא שביום שבת קודש אחד בקיץ נפתחה סולייתו של אותו "גדול" בהלכו בדרך. חולות חדרו לשם והוא טלטלם בדרכו וממילא לפני גן עדן הוא זקוק לביטוש ותיקון. "כנראה גם איתי", אמר ר' איטשע, "רוצים 'להתחשבן' כך", וצחק מלוא הפה...

לימים היה הרב וולף מספר על כמה סיפורים והוראות שהוא ראה וקיבל מר' איטשע בתקופה זו.

בין סיפורים אלו היה מספר, שבהיותו בריגה הגיע לעיר יהודי מירושלים, וכל העיר דיברה אז בהשתאות על גדלותו ועל ענוותנותו היתירה של יהודי זה, דבר שלא היו רגילים לו בעיר.

במוצאי שבת קודש, בעת התוועדות מלוה מלכה, כשעלה הנושא של יהודי זה בין הנוכחים, אמר ר' איטשע: מסופר על רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שהיה עניו ושפל בעצמו, והסתיר זאת על ידי מידת הגאווה כביכול שהראה; ואילו היהודי הזה הוא למעשה "בעל גאווה עצמי", שרק מסתיר זאת במידת הענווה שלו כביכול...

אגרות ראשונות מהרבי הריי"צ

באותה תקופה זכה הבחור אפרים וואלף לקבל אגרות ראשונות מהרבי הריי"צ. בי"ז מנחם אב תרצ"ט כותב לו הרבי הריי"צ:

אל התלמיד הנכבד מר אפרים שי' וואלף

שלום וברכה!

במענה על מכתבו יכתוב מה שלמד במשך הזמן, והשי"ת ימלא משאלות לבבו לטובה ולברכה בגשם וברוח.

יכתוב מה שלום אביו שי', השי"ת יעזרהו בהדרוש לו בגשמיות וברוחניות, ומה שלום ידידי דודו ר' אליקים פייווייש - פיליפ - וואלף שי' מפראנקפורט ואי' הוא נמצא עתה, השי"ת יהי' בעזרו בגשמיות וברוחניות.

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

יחזקאל פייגין

ימים אחדים לאחר מכן, בכ"ט מנחם אב תרצ"ט, כותב לו הרבי הריי"צ עוד אודות תוכנית הנסיעה שלו לארץ הקודש:

אל התלמיד מר אפרים שי' וואלף

שלום וברכה!

במענה על מכתבו אם יקבל הסערטיפיקאט מאביו שי' יסע לאה"ק ת"ו, ואפשרי שעל ידי השתדלות יותן לו רישיון להתעכב איזה זמן באטוואצק.

אודות נכבדות אין צריכים עתה לחשוב בזה והשי"ת יהי' בעזרך שתהי' ירא שמים חסיד ולמדן.

בשם כ"ק אדמו"ר

יחזקאל פייגין

אישור לחיים

דברי הרבי הריי"צ באגרת זו, "אם יקבל הסערטיפיקאט מאביו שי' יסע לאה"ק ת"ו" –מתייחסים לסיפור המופלא הבא שאירע אז עם הבחור אפרים וואלף:

בעת לימודיו ב"תומכי תמימים" בריגה, התיידד עמו אחד הבחורים, שהיה דל אמצעים, שחפץ אף הוא לעלות לארץ. כעבור תקופה הגיע עבור הבחור וולף תעודת ה'סרטיפיקט' - אישור כניסה לארץ משלטונות המנדט הבריטי - שלו, מאת הגאון הרב יוסף צבי דושינסקי, שבסמכותו הייתה הרשות מהאנגלים להגיש בקשות אלו.

הבחור אפרים וואלף לא היסס ומסר לחברו את האישור המיוחל, שהיה באותם ימים בבחינת אישור לחיים, ומחירו היה לא פחות מאלפיים לירות סטרלינג.

במקביל, כתב אפרים וואלף לאביו כי ה'סרטיפיקט' שקיבל אבד לו, וכי הוא צריך תעודה חדשה. רק כשהתעודה החדשה שלו הגיעה, יצא אפרים וואלף את ריגה בדרכו הארוכה לארץ...

בשהותו בריגה הכיר אפרים וואלף כנזכר לעיל את העסקן הנודע הרב מרדכי דובין, והוא נעזר בו בסידור הניירות להמשך דרכו. בהגיעו לגבול התברר לו כי יש בעיות כלשהן בתעודותיו, והוא נאלץ להמתין וליצור קשר טלפוני עם הרב דובין שסייע לו לחצות את הגבול.

השפעת הרב משה יוסף צעכאוואל

בשנים האחרונות התגלה, כי דמות נוספת הייתה לה באותם ימים השפעה רבה על התקרבותו של הרב אפרים וואלף לליובאוויטש ולרבי הריי"צ - הרה"ג הרב משה יוסף צעכאוואל.

הרב צעכאוואל, תלמיד חכם נכבד, היה דמות מרכזית בפעילות העזר והסיוע לפליטי המלחמה בימים של שלהי מלחמת העולם השניה, ועמד בקשרי ידידות ופעילות עם רבותינו נשיאינו. הוא אף כיהן כמנהיג הרוחני של מחנה המעבר לפליטים "אסוויגו" בניו יורק.

בכ"א מנחם אב תש"ד, כותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו אל "כבוד הרב ר' משה יהודא נ"י צעאכאוואל, מחנה הפליטים, אסוועגא, נ.י."[4]:

בטח קבל כת"ר המברקה של נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, והעתקתה באידית מוסג"פ.

בתור יו"ר ועד הפועל של המרכז לעניני חנוך ושל מחנה ישראל הנני בזה לכפול ברכתנו, ברכת שלום עליהם וברוכים הבאים, בשם כל חברינו.

על פי פקודת נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, שלחנו לכת"ר ע"ש משרד המחנה חבילה של ספרי לימוד וקריאה והירחון "הקריאה והקדושה", אשר ישמשו יסוד הגון בעד ספרי' ע"י בית הכנסת של המחנה. גודל ערכם ותועלתם של עניני דפוס אלה הן יראה כת"ר ויווכח.

כאמור במברקה של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א לכת"ר וכן במברקה לראש המחנה, וגם במברקות שיצאו ממשרדי המרכז לעניני חנוך ומחנה ישראל, רוצים אנו לשגר ב"כ ממוסדות אלה לבקר את כת"ר ואחינו בני ישראל הפליטים, ולהוודע על אתר כיצד נוכל להושיט יד עזר וסיוע לאחב"י הפליטים במחנה בשדה החנוך והחזקת היהדות בכלל...

מספר ימים לאחר מכן, כותב הרבי הריי"צ באגרת מבדר"ח אלול תש"ד[5], אל "כבוד ידידי הרה"ג הנכבד והנעלה הנודע לשם תהלה ותפארת בתוככי מרביצי תורה ביראת שמים, גזע היחס, וו"ח אי"א מוה"ר משה יוסף שי', ברוך בואו עם ב"ב יחיו צלחה וברוכים יהיו כל הבאים הם ובני ביתם יחיו"...

קודם לכן, כפי שהובא לעיל מעדותו של הרב אהרן מרדכי זילברשטרום, היה הרב צעכאוואל מזכיר הישיבה בהיידה בשנות ה'תר"צ, בעת שהרב וולף למד שם בבחרותו.

לפנינו מכתב מחודש תמוז תש"ה, בו כותב הרב וולף לרב צעכאוואל מהנעשה עמו ועם קרובי משפחתו באותם ימים בירושלים, ובין הדברים הוא מציין את הוקרתו העמוקה לרב צעכאוואל על שהעניק לו את היסודות הראשונים להגיע אל הרבי הריי"צ:

...עוד אני באמת אסיר תודה בעד זה שכב' קירב אותי ונתן לי היסודות הראשונים לבוא לכ"ק אדמו"ר שליט"א. הגם שכב' חשב לפני 6 שנים שאולי האב איך אריבער גיכאפט די מאס [=עברתי-חרגתי מהמידה], אבל אני חושב שעכשיו אינו חושב כבר כך.

והנני ידידו באמת אוהבו בלב שלם, מחכה לראותו בקרוב אצל כ"ק אד"ש, או בביאת משיח צדקנו.

מסתבר אפוא שהדברים מתייחסים להשפעה החסידית העמוקה שהייתה לרב צעכאוואל על הרב וולף מתקופת לימודיו בהיידה וככל הנראה גם בשנים לאחר מכן.

הצלה מהמלחמה

כאשר היו בידי הבחור אפרים כל תעודות המסע הדרושות ו'סרטיפיקט' לעלייה לארץ ישראל, יצא לעיר הנמל אודסה, שם עלה על אונייה שעשתה דרכה לארץ ישראל.

המסע לארץ ישראל היה ארוך וכאשר הבחור אפרים וואלף עמד בשערי הארץ, באירופה כבר השתוללה מלחמת העולם השניה, והתברר למפרע כי הנסיעה הייתה למעשה מסע בריחה והצלה.

ואכן, רבים מבני משפחת וולף העניפה נספו בגרמניה עצמה או במדינות אחרות באירופה. גם אביו הר"ר בנימין הצליח להימלט מבעוד מועד, והוא זכה לעלות לארץ הקודש יחד עם ביתו מירלא, וקבע את מושבו בירושלים ת"ו.