מספרים על יהודי שהתלונן בפני ה׳חפץ חיים׳ - רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, על כך שאין לו זמן לבוא לבית הכנסת ללמוד ולהתפלל, כיון שעליו לפתוח את חנותו מוקדם בבוקר עד מאוחר בערב, פשוט כי אחרת לא תהיה לו פרנסה.

אמר לו החפץ חיים: אתה מתנהג כמו אותו אחד שנוסע ברכבת מוורשה ללודז׳, וכיון שהוא מאוד ממהר, הרי שהוא דוחף את קרון הרכבת מבפנים - הוא חושב שכך יגיע מהר יותר. הרי ברור לכל שהאיש מוציא את כוחו לריק.

הקב״ה הוא שקובע מה וכמה תהיה פרנסתך ופרנסת בני ביתך, אמר החפץ חיים. החנות שלך היא הכלי שלך לפרנסה, אם תפתח את החנות שעה יותר או שעה פחות לא יעשה הבדל, בטח לא כשזה בא על חשבון דברים חשובים אחרים כמו תפילה, לימוד תורה או שעת איכות עם הילדים.

זה בדיוק כמו לדחוף את הרכבת מבפנים.

*

הרבי אומר, שפרשת ה׳מן׳ שנקרא השבוע בפרשת בשלח באה כדי ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו היא בדיוק כמו המן שקיבלו בני ישראל במדבר - ׳לחם מן השמים׳.

בתחילת הווייתו של העם היהודי לימד אותנו הבורא שיעור איך עלינו להתיחס לפרנסה, או במילים אחרות איך עלינו להתייחס ל׳כלי׳ לברכה שאנו מקיימים, כשאנו הולכים לעבודה.

אדם טועה כשהוא מייחס את פרנסתו ל׳כלי׳ שדרכו מגיע השפע במקום למקור השפע, לאמונה בבורא העולם שמברך אותו ומקציב לו את פרנסתו.

ולא רק פרנסה, כל דבר שאנו מתמודדים איתו בחיינו - האמצעים פה בעולם הזה משולים הם לקרון, יהיה זה היפה והטוב ביותר, עדיין הוא ישאר קרון, אנו עינינו נשואות אל הקטר, בורא העולם ומנהיגו.

שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי