תל"ק

זֶה הִתְחִיל בִּשְׁנַת תקכ"ח. רַבִּי אַבְרָהָם מִקַּלִיסְק, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ, אָסַף סְבִיבוֹ כַּמָּה אַבְרֵכִים גְּאוֹנִים וְנִלְהָבִים, וְהֵחֵל לִלְמֹד עִמָּם אֶת תּוֹרַת הַחֲסִידוּת בְּסִגְנוֹנוֹ הַמְּיֻחָד וּמָלֵא הָרֶגֶשׁ: תְּפִלָּה מִתּוֹךְ קֹלוֹת וְרִקּוּדִים, לִמּוּד בְּהִתְלַהֲבוּת, וּבְעִקָּר עֲבוֹדָה עַצְמִית, בִּטּוּל וַעֲנָוָה. קְבוּצַת הַחֲסִידִים הַזּוֹ הָיְתָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפַשְׁטוּת יְתֵרָה, וַאֲנָשֶׁיהָ הָיוּ מַשְׁפִּילִים אֶת עַצְמָם בְּכַוָּנָה עַד כְּדֵי בִּזָּיוֹן. לְעִתִּים, מֵרֹב הִתְלַהֲבוּת וְהִתְנַגְּדוּת לְגַאֲוָה, הָיוּ פּוֹגְעִים גַּם בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֲחֵרִים, מֵהַמִּתְנַגְּדִים לַחֲסִידוּת.

לְאַחַר כִּשְׁנָתַיִם, בִּשְׁנַת תק"ל (וּמִכָּאן הַבִּטּוּי 'תל"ק') הִזְדַּמֵּן אַחַד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי אַבְרָהָם מִקַּלִיסְק לַעֲיָרָה שְׁקְלוֹב, וּבִקֵּשׁ לָשֵׂאת דִּבְרֵי תּוֹרָה. חָכְמָתוֹ וּבְקִיאוּתוֹ הִדְהִימוּ אֶת כָּל הָרַבָּנִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים שֶּׁהִתְקַבְּצוּ סְבִיבוֹ. הֶחָסִיד, שֶׁהֶאֱמִין בַּחֲשִׁיבוּתָן שֶׁל הַהִתְבַּטְּלוּת וְהָעֲנָוָה, סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו בַּאֲמִירוֹת שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַמַּאֲזִינִים, וּדְבָרָיו פָּגְעוּ בְּנוֹכְחִים. כֵּיוָן שֶׁרֻבָּם נִמְנוּ עִם הַמִּתְנַגְּדִים לַחֲסִידוּת, הֶעֱצִים הַמִּקְרֶה אֶת אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת וְאֶת הִתְנַגְּדוּתָם לַחֲסִידוּת.

כְּשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ, הוּא כִּנֵּס אֶת תַּלְמִידָיו. הֵם שׂוֹחֲחוּ אֲרֻכּוֹת עִם רַבִּי אַבְרָהָם מִקַּלִיסְק, וְהוּא הִבְטִיחַ לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכּוֹ. בְּעִקְבוֹת הָאֲסֵפָה, הִשְׁתָּרֵשׁ בֵּין הַחֲסִידִים הַפִּתְגָּם 'תל"ק אִיז קֵיין טָאלְק נִיט', כְּלוֹמַר, סִגְנוֹן הָעֲבוֹדָה הֶ'חָרִיף' שֶׁל שְׁנַת תל"ק אֵינֶנּוּ תַּכְלִית ('טָאלְק' בְּיִידִישׁ הוּא תַּכְלִית, מַטָּרָה). הַהַנְהָגוֹת שֶׁל תל"ק אֵינָן מַשִּׂיגו‍ֹת אֶת הַתּוֹצָאוֹת הָרְצוּיוֹת, וְעַל כֵּן אֵין לִנְהֹג בָּהֶן.

(מתוך האינציקולופדיה החסידית בהוצאת 'אורות')

*

"בשנת תרכ"ח קיבץ הרב הצדיק הרב אהרן נשמתו-עדן מקאליסק כמה אברכים מופלגי תורה וילמוד עמהם תורת החסידות .. ובהיותו בעל רגש נפלא השפיע גם על מחונכיו לעורר בהם רגשי התפעלות בלתי מוגבלים .. עד כי בשנת תק"ל קודם התפלה ולפעמים אחר תהפלה היו מנגנים ורוקדים שעה ארוכה בהתפעלות עצומה ובהתלהבות נוראה בהעויות משונות והגיעו הדברים להרב המגיד והוכיחו על זה .. ומני אז נהיה לפתגם: תל"ק איז אן א טאלק .. זאת אומרת שלא הריקוד הוא תכלית אלא הסיבה המביאה את הריוקד והוא האור נאצל החופף על הראש והרגל כאחד"(ממכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר, וראה מכתבו בהתמים ח"ב ע' סב בפרטיות)