הבוקר (חמישי) בעיתון 'המבשר': הסופר והעיתונאי החב"די ר' בנימין ליפקין בטור פרידה מהרב שמעון גד אליטוב ע"ה שהלך אתמול (רביעי) לבית עולמו.

הס השתרר בחללו של בית המדרש. באותה שעה, שעת שחרית של יומא דראש השנה, בקע קול רם ונישא מעמוד התיבה של שליח הציבור.
 

"המלך!", שאג בקולו הגאון רבי שמעון אליטוב זצ"ל ואימת יום הדין השתררה ופילחה את הלבבות.
קולו של רבי שמעון, שנתבקש אתמול לישיבה של מעלה, היה הפסקול של ימי ילדותי ונעוריי בבית הכנסת החב"די, בשיפולי רחוב חנה הירושלמי, למרגלות שיכון חב"ד.
קולו נישא ברמה לא רק בימים נוראים. בכל עת מצוא, כגיבור מתרונן מיין, היה חורז את מילות התפילה בעוברו לפני התיבה במנגינת נוסח שאפיינה אך ורק את צקון הלחש שלו. עד היום מתנגנה באוזניי נעימת רינתו, בתיבות פשוטות לכאורה שקיבלו נפש, רוח ונשמה: "ככתוב על יד נביאך", "שים שלום טובה וברכה"
ועוד כהנה וכהנה. והיה קולו מיתמר ועולה בהתוועדויות חסידיות, עת פצח
בניגונים קמאיים שנהירים היו אך ורק לו, במקצב השמור להם מדור לדור. וכששקט קול הניגונים, התייצב על מקומו ונשא דברים חוצבי להבות. "אחים!", היה פותח תדיר ואי אפשר היה

להחמיץ את האור הקורן מעיניו הגדולות ופניו המאירות. איש אשכולות היה רבי שמעון. ראש ישיבה ומרביץ תורה לעדרים. מקים עולה של תורה לפני שנים באחת מקהילות בואנוס איירס שבארגנטינה. בקי בשלל שפות ודובר כל אחת מהן ברמה אוקספורדית. חסיד בכל רמ"ח ושס"ה. מתאבק בעפר רגלי רבו, כ"ק מרן אדמו"ר ליובאוויטש זצוק"ל, אשר בימי חורפו, כאברך עול ימים, כתב לו, באורח נדיר, באחת מתוך כמאה וחמישים אגרות קודש ששיגר לו במרוצת השנים, כי גילה בו תכונות נפש מיוחדות מהתבוננות בקלסתר פניו בתמונתו אשר שלח לו מעבר לים.

ועם כל סגולותיו הנדירות הללו, מפעים היה בכל פעם מחדש לראותו מקדים שלום לכל אדם, אף אם היה זה עלם צעיר שיכול היה להיות נכדו הרך; מתהלך אנה ואנה בבית המדרש וטורח לקדם בברכת 'גוט שבת' לבבית פני כל אורח שנקלע למקום; מכבד את התורה הקדושה ב'עליות' שרכש, כשבאמירת 'מי שברך' טורח ומונה בשמותיהם של חשובי המתפללים כמו אלו שאולי נדחקו לקרן זווית, ואז רוכן אל הגבאי ומצביע לעברו, וזה מצידו קורא בקול: "ְואוִֹתי!"; ומדי שחר, יום אחר יום, מופיע בשערי חצר בית המדרש, כשחיוך זורח על הדרת פניו, משל זה עתה התבשר על זכיה חלומית בפרס אגדי, ותחת בית שחיו שקית התפילין
הפרוותית שאין ולא היה בדוגמתה האותנטית.

בנימה אישית, אתגעגע ללילות לבנים בימי נעורים, בבית ברחוב אבן האזל, כשמעת לעת, בפתח הסלון המזמין ורחב הידיים, מופיעה דמותו הלבבית הלוחשת ברחימאיות: "יוסי, תציע לבנימין שתיה חמה". פסקול אמרתי? הנה קול טרי, מהימים האחרונים, כשאמי תליט"א מחייגת לביתו, לדבר כפעם בפעם, עם זוגתו הרבנית, אשת חבר במלוא מובן הביטוי הנערץ, והוא מרים את הטלפון ובטבעיות גמורה אומר לרעייתו:
"אחותך על הקו".

 יותר משלוש שנים נאבק רבי שמעון בגבורה בייסורי גוף
שפקדו אותו וחרשו בו חורשים. נדמה היה כי שמחת החיים שלו ואמונתו האיתנה ינצחו כל רוח רעה, מצויה ושאינה מצויה.

אתמול בשעות הבוקר נדם לבו. מי יתן לנו תמורתו.