"רוגזו של יוסף"

התוועדות י"ב תמוז תשמ"ה. ההתוועדות החלה כרגיל, הרבי מדבר על חותנו הרבי הקודם, על המאסר והגאולה, כשלפתע נימת קולו משתנית והכאב ניכר בו.

"... היו שלושה אנשים שנכנסו לרשות נשיא דורנו, בעל הגאולה, והוציאו משם ספרים." הרבי הטיל פצצה בחלל האולם. השקט הפך מוחלט.
"בעל הגאולה הראה מיד מופת: הם סברו שהם הסתתרו היטב ואיש אינו יודע מכך. אלא שהם פגשו בעת יציאתם, בני אדם שהבחינו בהם. כתוצאה מכך, שניים מהם החזירו את כל מה שלקחו, וזה דבר ברור שסוף כל סוף גם השלישי יחזיר את כל מה שלקח, ובדרכי נועם ובדרכי שלום, וכל המקדים הרי זה משובח."
לספרייה איפוא, חדר גנב שמסרב להחזיר את הספרים הגנובים. הרבי פונה אליו פומבית כדי שיאות להשיבם בדרכי שלום.
הפרשה הזו מטלטלת את תנועת חב"ד.
הספרייה, ספריית חב"ד, היא ספרייה אשר הרבי הריי"ץ שקד על בנייתה.
במשך ארבעת הדורות הראשונים של החסידות שריפות רבות פרצו במקומות מגוריהם של אדמור"י חב"ד, השריפות כילו חלק ניכר מכתבי היד העתיקים שנשתמרו ואף את כתבי החסידות שכתבו הם.
הרבי הרש"ב, הגדיל את האוסף ומיסד אותו.
בלהט מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים שעטו לתוככי רוסיה, נאלץ הרבי הרש"ב לעקור מליובאוויטש לרוסטוב, ואת האוסף הגדול שברשותו הוכרח להפקיד בידי שלטונות רוסיה.
כאשר הרבי הריי"ץ אולץ לעזוב את רוסיה – השלטונות הלאימו את האוסף המכונה "אוסף שניאורסון" וסירבו להשיבו לידי בעליו החוקיים.
מצבה של תנועת חב"ד היה אז בשפל, ומצבה הכלכלי של משפחת הרבי היה דחוק ביותר, אף על פי כן ולמרות זאת לא אמר הרבי נואש ורכש בסכומים אדירים כתבי יד עתיקים מאת אספנים שונים וייסד ספרייה עצומת ממדים.
גולת הכותרת של הספרייה היו כתבי גדולי החסידות, וסידור הבעל-שם-טוב בראשם.

עתה התגלה, כי בארי גוראריה, נכדו היחיד של הרבי הקודם ואחיינו של הרבי – חדר לספרייה וגנב מתוכה מאות ספרים וחפצים, שאת חלקם מכר לכל המרבה במחיר.
הדבר החריד את ליבו של הרבי, הוא ראה בגניבה ערעור על עצם נשיאות חב"ד וקטרוג גדול על החסידות.
בארי טען, כי הספרים הם רכושו הפרטי של סבו ומשכך חצי מהספרייה שייך לאמו בתורת ירושה.
חסידות חב"ד טענה כי אין לראות בספרייה רכוש פרטי, כי אם רכושה של אגודת חסידי חב"ד העולמית.
בארי לא נענה לתביעה להתייצב לדין בפני בית-דין רבני ומשכך הוא נתבע בבית משפט פדרלי.

הרבי התווה את קו התביעה והיה מעורה בכל פרט או טענה שתושמע בשם אגודת חסידי חב"ד.
צוות התביעה מטעם חב"ד כלל את עורך-דין-הצמרת נט לואין, נתן לוין, שהיה מעורכי הדין הטובים ביותר באמריקה, ולצידו צוות מנוסה של פרקליטים אשר הכירו את הנושא לעומקו.
הספרן שלום בער לוין נקרא על-ידי הרבי להכין את הראיות.
הרבי הצביע על מכתב אחד שכתב הרבי ובו הוא מצהיר שהספרייה היא רכושה של אגודת חסידי חב"ד ולמען הקהילה היא נאספת.

שבועות אחדים לאחר מכן, ובתשובה לטענה שרכוש הרבי הוא רכוש פרטי,  מורה הרבי לכתוב בחזית בניין 770 כי הבניין הוא "בית אגודת חסידי חב"ד". לאמור: כל דבר ששייך לרבי שייך לחסידי חב"ד.
הוא אף מורה לייסד בית דומה בארץ ישראל, אשר יהיה תעתיק מדוייק של הבניין בניו-יורק ושבבנייין תהיה ספרייה גדולה.
כעבור שנה, בעיצומו של המשפט, נבנה בית אדום לבנים, זהה כמעט לבניין המפורסם בקראון-הייטס.

כ"ד תמוז תשמ"ה, שבת מברכים-החודש מנחם-אב, הרבי מתוועד ומדבר בכאב רב על הגניבה. הוא אוסר על החסידים לנסות לגאול את הספרים הגנובים על-ידי קנייתם.
"ולכן מכריזים ומודיעים ומזהירים:
כל אחד שייתן כסף על מנת לקנות את הספרים הוא נלחם בנשיא דורנו!
היות ועל-ידי-זה עוזרים לאותו אחד ש'סחב' את זה, וממילא זהו כאילו שמשתתפים עמו בגניבה, וממילא הוא מחזיק 'פצצה חיה' שיכולה להתפוצץ בכל רגע ורגע!"...

בהמשך אמר הרבי דברים שקרעו את לב החסידים. " אומרים לי: 'מדוע אתה מתכעס מזה? אל תיקח ללב!'...

"אינני בכעס, הנני יודע שכל הכועס כאילו כו', ומי מדבר כאן לגבי כעס!
אני לא בכעס, אינני מתנהג עם אף אחד ברוגז, ואין כאן שום מלחמה ונקמה חס-ושלום - מדברים כאן רק בנוגע לתוכן העניין.
בנוגע לזה שאמר שלא אקח ללב, אומר אני - איך אפשר לא לקחת ללב?
ישנם כאלה שיש להם מוחין גדולים, ואצלם מוח שליט על הלב, אך אני אומר לכתחילה שאינני אוחז עדיין ב'מוח שליט על הלב', אני לוקח בפירוש ללב, וזה בפירוש מבלבל אותי.
יושב אני לפני התוועדות ורוצה להכין רש"י על מה לדבר, אני נהיה מבולבל ומתחיל לחשוב מה קורה עם הבניין!...
מדוע זה מגיע לי – אינני יודע, אבל זה מבלבל אותי!
דווקא בשנים האחרונות – אני מתכוון לא עבורי, אלא עבור קהל החסידים – כשביקש יעקב לישב בשלוה – ודווקא אז קפץ עליו רוגזו של יוסף!...".

המשפט החל בי"ט כסלו תשמ"ו. בכל יום מימי המשפט נוסע הרבי לאוהל ומתפלל, ואינו מכניס דבר אוכל לפיו עד שאינו יוצם משם.
חסידי חב"ד מתייצבים בבית-המשפט בכל יום בו מתקיימים דיונים ואומרים תהילים.

במהלך המשפט דורש צוות הצד השני כי הרבי יבוא להעיד בבית המשפט, ועל-כך מתעוררת מלחמה.
"מלך אינו מעיד" ציטטו החסידים, "התיתכן השפלה כזו? שהרבי יבוא לבית המשפט?".
לאחר תקופת-מה פסק השופט כי הרבי לא יבוא להעיד בפני בית המשפט.
וחסידות חב"ד צהלה ושמחה.

בעיצומו של המשפט, במוצאי שבת חנוכה תשמ"ו, אמר הרבי את הדברים הבאים.
"נשמעת הטענה שחב"ד איז ניט אקטיוו, חסידי חב"ד אינם פעילים, אינם עוסקים בענייני יהדות במידה מספקת – לכל לראש צריכים לדעת שטענה זו אין לה שחר!...
ועד עתה עסקו ופעלו עולם ומלואו!".
אבל, הוסיף הרבי, מכיוון שטענה זו נשמעת הרי זה רמז שלא עשינו מספיק כפי יכולתנו ועלינו להוסיף עוד בהפצת המעיינות.
הרבי מורה להקים "בתי חב"ד" בכל מקום אפשרי.
בנוסף הוא מורה לערוך כינוסים ל"חיילי צבאות השם" ולצלם את כל הפעולות הללו ולערוך אלבום תמונות מרהיב שיוכיח ש"חב"ד איז אקטיוו".

עורכי דין משני הצדדים התייצבו בבית הרבי כדי לגבות עדות מהרבנית חיה-מושקא, העדות הייתה ארוכה, ועורכי הדין מצד בארי הציבו שאלות מכשילות בתקווה שהרבנית תמעד בלשונה, אך היא בחכמה רבה דילגה על כל המכשולים.
"האם הספרייה שייכת לאביך או לחסידים?" שאל אותה עורך הדין בשיא החקירה.
"הספרים שייכים לחסידים, מכיוון שאבי שייך לחסידים".
כשמוע עורך הדין של בארי את התשובה המוחצת הוא השליך מידו את העט בזעם על השולחן. ואילו בארי לא יכול היה למשול ברוחו ועזב את הבית.

באחת ההזדמנויות הסביר הרבי על מה המשפט, ומה מונח על הכף:
"ספר שיהודי לומד ממנו, על אחת כמה וכמה נשיא בישראל  זהו חלק מחייו שלו.
חייו אינם הלחם שהוא אוכל, או המים שהוא שותה.
חלק מחייו הוא – כפי שמובא באגרת הקודש – "חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים".
כך פוסק אדמו"ר הזקן באגרת הקודש. ומפרש מיד על אתר: "שהם אמונה, אהבה ויראה".
מהיכן הוא לומד על האמונה?
ומהיכן הוא שואב את ההתבוננות לאמונה?
או אהבה ויראה, שהם קשורים לקיום המצוות ולשמירת מצוות לא-תעשה?
הוא שואב אותם מהספרים בהם הוא לומד.

איני עורך דין, ואין לי רצון להיות עורך דין.
אפילו ענייני המשפט שאני יודע אין הם ענייני.
שאלה ברמב"ם – זהו ענייני. בין אם יש לי תירוץ על כך או לא, אולם זה שייך אלי.
ענין שקשור למאמר של נשיא דורנו, או ענין בנגלה, או ענין של הנהגה שלו – זהו ענייני...
אולם העניינים האלה, לגמרי אין לי שייכות אליהם.
אני קיוויתי שהחסידים יחסכו ממני לכל הפחות את ההתעסקות בעניין הזה, אולם הם לא עשו זאת אזי לא הייתה ברירה.
הוא צועק שחמי, הרבי, כבר שלושים וחמש שנה בעולם האמת, וכל שנה הוא מתרחק יותר.
איך אפשר לדבר עם כזה בן אדם? אין שום שפה משותפת.
זהו שקר גמור! זוהי היפך האמת – האמת לאמיתה – אשר שלושים וחמש שנה מדי שנה בשנה, נעשה הוא חי יותר, חזק יותר ופעיל יותר בינינו, בתוכנו,
ועל ידינו – בכל יהודי ובכל ישראל, ועד לכל העולם כולו.
צריכים לוודא שחמי הרבי יקבל חזרה את כל החלקים של חייו – של חייו עתה – בין כפי שהם מונחים בספר, או בכתב יד, או בחפץ, בזה הוא חי."

עוד טרם פתיחת המשפט, ועוד הרבה לפני התחלת הפרשה, הזכיר הרבי פעמים רבו את המונח "דידן נצח", "הניצחון – שלנו", המונח מגיע מסיפור המדרש אודות מעשה שאירע לאבא יוסי בעיר קרתא.
"... שהיה יושב ושונה על פתח מעיין.
התגלתה אליו הרוח הטובה ששרתה שם, אמרה לו: דע לך שכמה שנים אני נמצאת פה ואתם באים לפה בלילה וביום ואינכם ניזוקים.
אך עתה רוח רעה באה לשרות כאן והיא עלולה להזיק לכם!
אמר לה: ומה נעשה?
אמרה לו: לך אל בני העיר ואמור להם: מי שיש לו מכוש, מי שיש לו פס, מי שיש לו מגרופית, יבואו לכאן מחר עם עלות החמה, ויסתכלו על פני המים, וכשיראו מעגלים במים יכו בברזל ויאמרו: דידן נצח!
ולא ילכו מכאן עד שיראו כתמי דם על פני המים.
הלך והעיד בבני קרתא, אמר להם: מי שיש לו מכוש, מי שיש לו פס, מי שיש לו מגרופית, יצא מחר לנהר עם זריחת החמה ויסתכל על פני המים.
כאשר ראו את המעגלים במים החלו מכים בברזל ואומרים: דידן נצח! דידן נצח!
ולא עזבו שם עד שראו כמין כתם דם על פני המים."

הרבי סיפר את הסיפור ולמד מכך שכאשר יהודים מתאחדים למען מטרה חיובית הם משיגים ניצחון.

גם בקשר למשפט סיפר הרבי את הסיפור והורה לצעוק "דידן נצח"!
מעתה בכל מהלך המשפט שרו החסידים ניגון חסידי שמח והצמידו לו את צמד המילים 'דידן נצח'. הרבי עודד את השיר רבות.

כעבור שנה מפתיחת המשפט, בתאריך ה' טבת תשמ"ז, הגיע פסק הדין למזכירות הרבי.
פסק הדין נכתב על גבי כארבעים עמודים בכתב קטן. השופט כתב בו כי השתכנע שלרבי יוסף יצחק שניאורסון לא היה רכוש פרטי כי אם רכושו הוא רכושה של חסידות חב"ד.
הרבי שמח.
הוא הורה להתקשר לרבנית חיה מושקא באופן מיידי ולבשר לה את הבשורה. כמו כן הורה להודות לעורכי הדין.
השמועה התפשטה במהירות. המוני חסידים מיהרו ל770, ריקודים סוערים החלו והמשקה נשפך כמים.

הבחורים בנו במה בצורה השמורה לימי חגי תשרי בהם מגיעים אלפי חסידים מכל העולם לחצר הרבי. החזן התפלל במנגינה של תפילות שלושת הרגלים.
בניין 770 היה צפוף ומלא, ולאחר התפילה, בעוד הקהל נדחק ונדחף, הרבי אמר שיחה.
"וכפי שרואים מסיפור הגאולה של האדמו"ר הזקן שמהטענות שהיו נגדו מהן עצמן למד – היכן צריכה להיות ההוספה, ובמה צריכה להיות ההוספה.
ולכן הלבישו זאת בטענה שאנו לא פעילים, ניט אקטיוו, ובטענה שאין משתמשים בכתבים, בספרים עם הדברי-אלוקים-חיים, עבור פעולות של הפצת המעיינות חוצה, ולכן ישנה שאלה האם הם שייכים לכאן וכן הלאה...
אלא שרצונו של הקב"ה להביא לעלייה גדולה יותר שזוהי הסיבה היחידה, הביאור היחיד שניתן למצוא כסיבה לדבר המבהיל, בכך שעל-ידי כך יתווסף כמה פעמים ככה, ויתירה מזו – שלא בערך, בהפצת המעיינות חוצה."
הרבי אמר שתכליתם של הספרים אינה בהיותם צוברים אבק בארון, אלא שלומדים ומשתמשים בהם.
בחצר 770 נפתחו שבעת ימי המשתה, חסידים טסו מכל רחבי העולם כדי לחגוג את הבשורה יחד עם הרבי.
כעומק הצער, הכאב והחרדה שהיו בימי המשפט – כך היה גודל השמחה.

בארי גוראריה ערער על פסק הדין. הפעם הורה הרבי לשמור את הדיונים המשפטיים בשקט ולא לפרסם ולהרעיש אודותיהם.
הערעור נדחה פה אחד על ידי שלושה שופטים בכ"ה חשוון תשמ"ח.

בימים אלה ממש מתקיים "כינוס השלוחים העולמי הראשון".
למן ראשית ימי נשיאותו שלח הרבי שלוחים לכל קצות העולם. מפעל השלוחים הלך והתרחב עם השנים כאשר עוד ועוד זוגות צעירים עוזבים את קהילותיהם ואת החממות בהן גדלו ונוסעים לארץ רחוקה, שם הם פועלים עם יהודי האזור ומקרבים אותם ליהדות.
האהבה של הרבי לשלוחים ניכרה במיוחד בכינוס זה.
בכל ימי שהותם פניו של הרבי קרנו מאושר.
בשבת הוא התוועד וכל דבריו נסובו אודות השלוחים ומהותה של השליחות.
ביום ראשון עמדו מאות השלוחים בחזית בניין 770, הם הסתדרו בכמה שורות ותוך כדי שירת המארש של ראש-חודש כסלו הם צולמו.
הרבי רווה נחת.
לאחר תפילת מנחה הרבי הודיע בהפתעה לרב גרונר שכעת תתקיים חלוקת דולרים ו"קונטרס" מיוחד לכבוד ר"ח כסלו.
המולה רבה נוצרה במקום, אף אחד לא ידע כיצד תתרחש החלוקה.
הרבי בעצמו החל להשליט סדר. הוא הורה שבתחילת החלוקה יגשו רק השלוחים, ואילו כל השאר, גם המיוחסים שבהם, יגשו אחר-כך...
החלוקה החלה. אנשים רבים חלפו על פני הרבי במהירות, הרבי מחיך אליהם ומושיט להם דולרים עבורם ועבור בני קהילותיהם, לעיתים מעיר הערב, ומברך ב"ברכה והצלחה".
"דו ביסט א שליח?", האם הינך שליח? שואל הרבי רבים מן העוברים לפניו.
"דו ביסט א שליח?" שאל הרבי רב אחד, "לא, אני רב..." השיב הלה.
הרבי חייך. וסובב את ידו בתנועת פליאה, כאומר: אם אתה אינך שליח אז מדוע אתה עובר כאן?
"האם אתה שליח?" שאל הרבי שוב יהודי מבוגר שעבר לפניו, "אני משפיע", השיב האיש.
"עבור עצמי אינני לוקח" השיב לו הרבי, 'אם כן מדוע זה אתה בא כעת בתורם של השלוחים?'.
"דו ביסט א שליח?".

בבוקר ב' כסלו הגיעו הספרים ל770.
הרכבים הממגונים פרקו שלושה עשר ארגזים עמוסי ספרים.
תלמידי הישיבה המתינו מחוץ לבניין כדי לראות את ארגזי הספרים מוכנסים לספרייה.
לפתע הרבי הופיע.
הוא נזף בתלמידים על שהם נמצאים בחוץ ומסתכלים על הספרים, בעוד שהתכלית האמיתית של "דידן נצח" היא הלימוד בספרים.
חלק מהבחורים לא הצליחו לשמוע את דברי הרבי. הם ראו את ידו מונפת ומצביעה כלפי מעלה.
"מה אתם עושים פה? סופרים ציפורים?".
הרבי הורה לשלוף מספר ספרים באופן אקראי מאחד הארגזים ולשולחם אליו לאוהל, לאחר שחזר מהאוהל הרבי הורה להדפיס את אחד הספרים שנשלחו אליו, דרך אמונה, בעותקים רבים כדי לציין את המאורע.

מתוך: הרועה - קורותיו ופעליו של נשיא הדור