"דבריהם הם זכרונם": עלו לרשת כתבי הסופר ר"י מונדשיין
היום, ב' בטבת, חל יום השנה השמיני לפטירתו של הסופר והחוקר החסידי הרה"ת ר' יהושע מונדשיין ע"ה.
קולמוסין רבים נשתברו עת ניסו בהם לתאר את אישיותו הדגולה של הר"י מונדשיין. ואנו לא באנו להוסיף עליהם.
מכון 'כרמים' (ראשי תיבות של "כרם יהושע מונדשיין") המוציא לאור את כתביו הודיע היום כי העלה לרשת אתר ובו נמצאים נכון לעתה מאות ממאמריו. האתר ימשיך להתעדכן בתקופה הקרובה בחומרים חדשים גם ישנים. לעת עתה האתר נגיש יותר בגרסת מחשב.
*
"דבריהם הם זכרונם", מיבול כתביו של הר"י ניתן ללמוד מעט על אישיותו. לכן הבאנו כאן מאמר מיוחד של הר"י שכתב על ידידו ר' בער'ל שור. מן המאמר ניתן לטעום ולהבין – ולהשליך על אישיותו המיוחדת של הרב יהושע מונדשיין.
הנה המאמר לפניכם כפי שנמצא באתר של מכון 'כרמים' ככתבו וכלשונו:
*
דברי זכרון, הרהורי הלב וסיפורים בנימה אישית לזכר ידידו הרב שלום דובער שור ז"ל.
אבל יחיד
שלוש מדות בנוהגים במנהגי החסידים: העושים רק מפני שכך ראו וקראו בספרים; למעלה מהם אלו שאינם נזקקים לספרים, אלא מחמת שנתגדלו בין החסידים נוהגים הם בטבעיות כמעשה סביבתם; למעלה מהם אלו שנפשם מדריכתם כאילו מעצמה, בבחינת "נשמת אדם תלמדנו", ואין הם נזקקים ל'ספרי הדרכה' וגם לא לסביבה שתשמש להם כמודל לחיקוי. וכשם שהחסידים הראשונים היו מקוריים וראשוניים, כך גם אלו נוהגים כמותם, אף אם לא שמעו ולא ראו שכבר קדמום.
זוהי נפש שהיא חסידית בעצמותה. אחד מחסידי רבינו הזקן הגדיר בצורה דומה את כל ענין החסידות, שאינו אלא "טמפרמנט" – מזג הנפש ותכונתה.
אלו היו הרהורי לבי בשעה שבאתי לכתוב דברים לזכרו של ידידי היקר ר' בערל ע"ה. שהרי ידוע שאין החסידים נוהגים ב"מילי דהספידא" (ראה לקו"ש ח"ב עמ' 504), אבל אי משום הא בלבד, אם רק בגלל ש"כך כתוב", ודאי שניתן היה למצוא היתר כלשהו בדרך ההלכה (בכל-שכן וקל-וחומר ממי שציווה בפירוש שלא להספידו). אבל אנו הרי ב"חסיד מקורי" עסקינן, "חסידישע ביין" שסלידתו מהספדים נובעת מעצם נפשו ומהותו, ולא בגלל איזו "תקנת קדמונים" או "גזירה" שלא יאמרו הספדים בקהל חסידים!
ברם, כבר נאמר בלקו"ש (שם) שמספרים סיפורים על הנפטר, ואעשה כן גם אני, בהעלאת זכרונות אישיים מאירועים קטנים שהשקיעו את רישומם בלבי. וגם אם מתוך כך אגלוש לדבר בשבחו, לא יהיה זה "הספד" אלא דברי חיבה וגעגועים.
* * *
פגישתנו הראשונה נערכה בעיצומם של "עובדין דחול", כששנינו מחפשים לשכור דירה בירושלים; הוא כזוג צעיר אחר חתונתו, ואני כתושב חדש בעיר. תוך כדי שיחה הבטתי בשעון-היד שלו, והבחנתי במה שהיה "חידוש" באותם ימים: שעון אלקטרוני בעל מחוגים... "זהו שעון מעורר לתשובה" הסביר לי, "תביט על מחוג ה'שניות', הוא אינו סובב בשטף וברציפות כשאר השעונים, בתנועה שיגרתית שאינה מושכת תשומת לב. ואילו המחוג הזה, בשעה שאתה מביט בו הוא נעצר, לשבריר שניה נדמה לך שהזמן עומד מלכת, אבל לא! דמיונות שוא! מיד הוא ממשיך בהילוכו, מקפץ, נעצר – ושוב ממשיך. ללמדך ולהזכירך שוב ושוב, בכל פעם שתביט בו, שהזמן חולף וזורם ללא הרף, אפילו אם נדמה לך לעתים שהזמן מזדחל במקצת ועתותיך בידיך"...
ברגע זה הבחנתי לראשונה "עם מי יש לי עסק". נתגלתה לי תכונתו לראות את ה"נמשל" מבעד להעלם והסתר האופף את חיינו, תכונה שבקעה והלכה ככל שזכיתי להכירו מקרוב יותר.
פגישה שניה. נזדמנו לאותו בית-כנסת, ובאותה שבת שימש בערל כבעל-קריאה. קשה עלי ההגדרה ל"קריאה-בתורה חסידית" מהי; אותה נעימה לבבית נטולת נוקשות, קריאה מדוייקת לכל פרטיה ודקדוקיה, ועם זאת יוצאות המלים מפי הקורא מתוך חיבה יתירה שמחבבן, כאילו גפיף לון ונשיק לון. אך לא רק עצם הקריאה משכה את תשומת לבי, הבחנתי כי עם היותו מרוכז כולו ב"אותיות הכתב", בה בשעה היתה אזנו כרויה ועירנית לכל רחש-לחש של תיקון-טעות; אפילו אם נדמה היה לאחד השומעים כי שגה בקריאתו, ותוך כדי פליטת הברה חזר בו מיד – לא נעלם הדבר מאזניו, וביקש לוודא אם אכן קרא נכונה.
ואל יהי הדבר קל בעיניך: דהא אנן קיימא לן כי "איידי דטריד למיפלט לא בלע", שאי-אפשר לעמוד בו ברגע בשתי תנועות הפכיות, והעוסק בהשפעה אינו מוכשר להיות גם "מקבל". אך נראה שכל זאת כשהמשפיע עומד בבחינת "יש" ומציאות, אבל כשהוא בבחינת "אין" וביטול, אין זה מן הנמנע להשפיע ולקלוט בחדא שעתא.
מחונן היה במתק שפתיו, ורבים שתו בצמא את דבריו - גם מחוץ לחוג אנ"ש חסידי חב"ד; לעת רעווא דרעווין, בסעודה שלישית דיום הש"ק, היתה קביעותו בבית-מדרשם של "חסידי פולין", ועבורם היה בורר מחלק ה"דרוש" שבמאמרי החסידות ושיחות הקודש, מטעימם בסגנונו האישי, ומגישם כשולחן הערוך לסעודה. נהנה היה לספר כיצד האזינו לו ברב קשב ו"ליקקו אצבעותיהם" בהנאה, ולא היה בדבריו שמץ של "הרגשת עצמו", אלא אך ורק התפעלות מעושרה ("די רייכקייט") של חסידות חב"ד, שניתן להטעימה לכל אחד ואחד, וכמארז"ל "כל חיך הטועם אומר לי לי"!
וכפירוש הרב המגיד נ"ע (עה"פ והיה כנגן המנגן), שכלי הנגינה אינו מרגיש "ישות" אף בשעה שמתנגנים ממנו ניגונים מעולים ומשובבי נפש.
לא פעם כשהיה פוגש בי אחר אחת מהתוועדויותיו שלא הייתי נוכח בה, היה מקדמני במלים שנאמרו בלבביות ובנעימה משוכה: "היינט האסטו אנגעווארן א פארבריינגן"... היום הפסדת התוועדות! ושנינו ידענו היטב שלא על עצמו הוא דורש, וכוונתו אינה אלא לסיפור על החסיד ר' גרונם שהעדיף להתוועד בי"ט כסלו אצל ר' אברמ'קע ולא אצל ר' שמואל בער מבוריסוב, וזה האחרון השמיע באזניו אותן המלים עצמן: "היינט האסטו אנגעווארן א פארבריינגן"... עד כדי כך חביבים היו עליו ושגורים בפיו דיבוריהם של החסידים הישנים...
התוועדויותיו בשיכון חב"ד שבירושלים היו לשם דבר, ותקצר היריעה לבאר אופיין ומהותן ולהבאת דוגמאות. בהתוועדויות אלו נתגלתה במלוא עוזה ועוצמתה עובדת היותו נמנה עם "מעתיקי השמועה" – ה"תורה-שבעל-פה" של החסידות, ואולי אף ראש להם, כשהוא עמוס במטען של דורות, ומחלק ממנו בשפע רב ובנפש חפיצה.
בכך באה שוב לכלל ביטוי תכונתו לשמוע ולקלוט, וכבור סוד שאינו מאבד טיפה. דבריו היו מתובלים בשמועות ששמע משחר ילדותו – דברים בשם אומרם – החל מהמלמד הרה"ח ר' יהודה חיטריק שי', ועד לימי בחרותו בישיבת תומכי-תמימים במונטריאול אצל המשפיעים הרה"ח ר' פרץ מוצקין ע"ה ויבלח"ט הרה"ח ר' וולף גרינגלאז שי', ואח"כ אצל המשפיע הרה"ח ר' ניסן נמינוב ע"ה בפאריז - שעל אף הזמן הקצר שעשה במחיצתו, הרי שהושפע ממנו עד עומקה של נפש, בבחינת "אותיות החקיקה". ובנוסף לכל אלו, שמע וקלט עוד ועוד מכל החסידים שבסביבתם היה שרוי (וחלק בראש שמור היה עמו לאביו שי'), או שפגשם ב-770 – והאזין להתוועדויותיהם.
ובשימנו אל לבנו שכל אחד מהחסידים הללו נשא עמו מטען שונה של שמועות, מי מהמשפיע ר' גרונם מליובאוויטש (מבית-מדרשו של החסיד ר' אברמ'קע זעמבינער...), מי מנעוויל ואנשיה, ומי מאטוואצק ולאדז' (אשר שם הטביע את חותם אישיותו הרה"ח ר' זלמן שניאורסאהן משמיה דר' הלל מפאריטש) – יכולים אנו לקבל מושג-מה ממיגוון אוצרו הטוב והבלתי-נדלה, שממנו השפיע בעין יפה אותו פה מפיק מרגליות.
אך גם מבחינת המשך "בליעתו" לא היה זה אוצר חתום; וכשם שהיה שש ושמח בהשפעתו, כך היה מאושר לשמוע עוד ועוד מילי דחסידותא, כדרז"ל על ישראל שנמשלו לדגים "כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן". וכל אשר שמע נקלט במוחו ולבו, ואשר "נתבשל" בקרבו – במוקדם או במאוחר שב ונשזר בדבריו.
ועוד יתירה מזו, שאזניו שמעו "חסידות" מכל אדם. יכול היית לראות שני אנשים עומדים ושחים בדברי חולין, ואף הוא עצמו משתתף עמהם, אך הוא יצא משיחה זו ובידו "מסקנה" בעניני חסידות. פעמים רבות שמעו בהתוועדויותיו הד מעניני העולם ומאורעותיו, כפי שהוא שמע וראה אותם בחושיו החסידיים. ואכמ"ל.
* * *
ושוב מעשה בקריאת התורה, בשחרית של תשעה-באב; אחר שסיים לקרוא את פרשת "כי תוליד בנים", פנה ואמר לי: אזא חסידישע פרשה! מעוטת פסוקים, אבל כמה "חסידות"... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת... ושבת עד ה' אלקיך... אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו... וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים...
* * *
רוב פגישותינו היו במקום עבודתו של בערל, שלא היה מרוחק ממקום מגוריי. כך מצאתי את עצמי פעמים רבות יוצא למקום עבודתו, אך דחף נפשי היה גורם לי לפתע לעקם את דרכי ו"לקפוץ" אליו לשיחה. שעות ארוכות עברו עלינו במפגשים אלו, ומה שנחרת בזכרוני ביותר - הוא מאור הפנים שבו היה מקבל אותי. היתה בהם יותר מאשר הארת הפנים שהיינו רגילים לראות אצלו, ודומני שהשמחה על שמפריעים אותו מעבודתו ומנתקים אותו לשעה קצרה מה"עובדין דחול", היא שגרמה לנהרה שהיתה שפוכה על פניו...
הוא זכר היטב מה היה נושא הדיבורים בפגישתנו הקודמת, וכמעט תמיד היה פותח את השיחה במלים "הרהרתי שוב במה ששוחחנו" – והיה מעמיק ומרחיב באותו ענין, ומענין לענין, כיד ה' הטובה עליו.
עבודתו היתה באחד מסוגי הטיפול באבנים טובות, ולשם כך נעזר במיכשור משוכלל ובלתי שגרתי. פעם גליתי התענינות בפרטי המכשירים, ובקשתי לעמוד מקרוב על פעולתם תוך כדי הדגמה. בערל נטל לידיו אחד מהיהלומים שלפניו, ופתח בהסבר: לוקחים נשמה ("מ'נעמט א נשמה'לע"), ובודקים אותה היטב היטב שמא נמצא בה כתם כלשהו או אפילו שמץ ממנו המעיב על זוהר הנשמה. עכשיו עלינו להסיר ממנה את הכתם, ולשם כך חייבים אנו להכיר ולדעת היטב את תכונותיה, כדי שמעשינו לא יזיקו ח"ו במקום לתקן. ושתי דרכים לפנינו, טיפול בהקרנה וטיפול באש, ולא די לדעת איזו מהם מתאימה יותר, אלא חייבים גם לדעת את הכמות המדוייקת, שלא לחסר ושלא לייתר. הכל חייב להיעשות באהבה ובזהירות, וגם ההעברה באש צריכה להיות בחסד וברחמים. ואחרי ככלות הכל, גם אם עבודת הניקוי עלתה בידינו בצורה המוצלחת ביותר, אינה דומה נשמה אחרי הניקוי, לנשמה שמלכתחילה לא היה בה שום כתם...
וכל אותה שעה מהרהר הייתי בסיפורו של אותו רב אודות התקרבותו לרבינו הזקן, שהחלה בשעה ששמע ממנו את המאמר "ותוסף אסתר גו' ותפול לפני רגליו - וצריך להבין, אך שייך לפניו ית' לומר 'לפני רגליו', והלא אין לו דמות הגוף"... כשאין לפנינו "פשט-משל" לעומת "דרוש-נמשל", אלא ה"פשט" וה"נמשל" כולא חד...
לימים חדל מעבודתו זו, והחל לעסוק עם עושי תפילין וכותבי פרשיותיהם. בבחירת האומן והסופר היוו חישוביו הכלכליים גורם מישני בלבד, ושיקוליו הורכבו בעיקר מאישיותם ומהבנתו את צרכי הפרנסה של איש ואיש. במלאכת קודש זו מצא סיפוק רוחני יותר, ויודעני בבירור כי לא תמיד היה ב"רווחיו" הגשמיים כדי לכסות את הוצאותיו וטרחותיו. לכל בני ביתי זכורה היטב התמונה, כיצד הביא אלינו הביתה את התפילין של הבן הצעיר שי'; הוא עמד על כך שלא נבוא ליטלם מביתו, התעקש להביאם בעצמו, ומסרם בפנים מאירות ושמחות בשמחה של מצוה מעומק לבו. ל"טקס" מסירת התפילין נתלוותה אמירת "לחיים", וכמה מלים נלבבות ("ווארעמע ווערטער") כדרכו.
במבט לאחור רואה אני כי בכוונה מכוונת נהג כך, כדי להעניק מימד רוחני ותוכני, לפעולה שאלמלא זאת היתה נעשית כלאחר-יד ובהיסח הדעת, באופן מיכני ונטול רגש והשראה. ובכך גרם לילד ולמשפחה כולה לחוויה שהותירה בנו רושם בל ימחה.
בני ביתו שי' יכולים לספר רבות על הפעולות והיוזמות המקוריות שנקט למטרות חינוך הילדים. אצביע על אחת בלבד: מדי שנה בשנה היינו נפגשים בשחר יום-הכיפורים לשחיטת ה"כפרות", ואחר-כך מוסרים את העופות השחוטים למוסדות סעד. שנה אחת נטל את העופות והחזירם לביתו, כדי להמחיש בפני ילדיו שי' את כל הפעולות הכרוכות בהכשרת הבשר (שרייתו מליחתו והדחתו), שהרי בזמננו כשהעופות נרכשים כשהם מוכנים וכשרים אין לילדים הזדמנות להיוודע לכל הפעולות הללו, ו"עתידה תורה להשתכח ח"ו"!
ולא רק לבני ביתו; בחודש אלול היה בא לעתים לבית-ספרה של בתו שתחי', ותוקע שם בשופר באזני התלמידות. וכל זאת מפני שלילדות אין אפשרות אחרת לשמוע את קול שופרו של חודש אלול, וגם בראש-השנה לא לכולן ניתן לראות מקרוב את התוקע ושופרו...
* * *
ליל חורף ירושלמי מושלג. הרחובות שוממים מאדם, התחבורה הציבורית מושבתת והפרטית משותקת. רעייתי שתחי' מכינה עצמה לילך לשיעור החסידות השבועי הקבוע. "איזה שיעור יתקיים בשלג הזה"?! "הרב שור מעולם לא הפסיד אף שיעור, וגם לא איחר לשיעור" נעניתי. ואכן, בערל התייצב לשיעור בשעה הקבועה, ולא נגרע מאומה אף כי מספר המאזינים היה מצומצם אז ביותר.
והשיעורים עצמם – "בטעם של פעם"... "ביאור" של ר' גרינם, "סיפור" של ר' ישראל נעוועלער, "ווארט" של ר' בערע וואלף מיקטרינוסלב... והדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני...
כישרון הציור המילולי של בערל אינו ניתן לתיאור בכתב. מדי פעם הייתי נפעם מחדש מעושרם של ביטוייו ומשליטתו הרחבה בלשון האידיש. שני ביטויים נחרתו בזכרוני, ושניהם – כמובן – קשורים בחסידות.
"סקארבאווע"; מלה עתיקה ושכוחה, שאם פגשנו בה, היה זה בצירוף הלשוני "סקארבאווע ניגונים", ניגונים מסורתיים-ישנים כגון נעימת "כל נדרי" או "ונתנה תוקף". והנה שמעתי ממנו את הביטוי "סקארבאווע מאמרים", אבחנה שרק בעל "חוש" בחסידות יכול להרגיש איזהו מאמר חריג ומחודש, ואיזהו "סקארבאווע"...
"פאסמאקעווען זיך"; ניתן אולי לתרגם מלה זו כ"התענגות". אך מי שמכיר את הביטוי הזה ואת הקשריו, סביר שרואה הוא בשעת מעשה אדם הנועץ שיניו בתאוה באומצת בשר דשינה, ופיו נוטף ריר... אודות "פאסמאקעווען זיך" מלימוד מאמר חסידות שמעתי רק מבערל...
אחת מהעבודות הקשות שבמקדש עבודת ה' בדרך החסידות האמיתית, היא המזיגה הנכונה שבין "השפלות והשמחה". ובלשון הקדמונים בהגדרת החסיד: "צהלתו בפניו ואבלו בלבו, לבו רחב מאוד ונפשו שפלה מאוד". ואמנם, צהלתו של בערל ניכרה בפניו שהאיר לכל אדם, אך רק בהתוועדות שבת-אחים ובשיחות "מלב אל לב" נגלו מסתריו, ומרגלא בפומיה: אנן לב נשבר ונדכה ("מיר זיינען דאך לב נשבר ונדכה").
כמחונך חסידי אמיתי, לא היה בערל צריך לקרוא ב'היום יום' ש"השמח בחלקו" זו מדה טובה בגשמיות, אך לא ברוחניות. מחמיר גדול היה בביקורתו, ובמיוחד בביקורתו העצמית. ואולי משום כך היו תביעותיו מעצמו גדולות, ושמא אף מוגזמות.
לדוגמה: היה לו "חוש" מעולה לנגינה, ובצירוף קולו הנאה ו"קבלתו" מחסידים שונים נחשב היה ל"בעל-מנגן". אך השקפתו על "בעל-מנגן מיהו" היתה שונה לחלוטין, ומפתיעה במקוריותה: מי ששמיעתו חדה וזימרתו נאה, ועלה בידו לשנן היטב את ניגוני ה"קסטות" החב"דיות, אינו אלא תוכי! "בעל-מנגן" חסידי הוא רק מי שהתבונן היטב בניגון, התפלל עמו, וחווה אותו בנפשו! ("דורך גיטראכט, דורך גידאוונט, און דורך גילעבט")...
דרכו של עולם, ש"אין איש מת אלא לאשתו". אולם כשאדם מת בחצי ימיו, כפול הוא השבר ואף משולש: הורים שכולים, אלמנה צעירה ויתומים רכים. לב מי לא נקרע בשעת הלוייתו של בערל ע"ה! כרבים אחרים גם אני לא יכולתי שלא להרהר "על מה עשה ה' ככה", ורעיוני על משכבי סליקו: כיצד היה בערל עצמו מוצא ביאור לענין דומה? ניסיתי "להכנס לראשו", ובעיני רוחי ראיתיו והנה פניו מאירות, מחייך בשפתיו ובעיניו הבורקות – כדרכו בשעה שהיה מבאר "מחשבה חסידית" בהרחבת הביאור, והוא מספר בלשונו העשירה והציורית את הסיפור על אותו זוג חשוך-בנים שלעת זקנותם נולד להם בן יקיר ונחמד למראה, יפה עינים וטוב לבב. אך כעבור שנתיים-שלוש שבק הילד חיים, ועולמם חשך עליהם.
הסביר להם הבעל-שם-טוב נ"ע להורים השכולים, כי נשמה גדולה וקדושה שכנה בגופו של בן-זקוניהם, וכל אשר חסר לה היו רק אותן שנתיים-שלוש משנות ילדותה שלא היתה בגוף כשר. וכמה עליכם לשמוח – סיים הבעש"ט – על שזכיתם לגדל ולהיות אכסנאים לנשמה קדושה בגוף קדוש!
וכך המשיכו מחשבותי לסחפני, היה בערל מבאר: אין אתנו יודע עד מה בסוד הנשמות וגלגוליהן, אך אפשר ואחד מחסידי אדמו"ר הזקן אשר נתקרב אליו והוא כבן ארבעים שנה, ונתעלה מעלה מעלה במעלות החסידות, אך כשהחזיר נשמתו ליוצרה ועלה בעליונים בעליות אין קץ, הגיע לדרגה מסויימת אשר "עד כאן תבוא" ותו לא, מאחר וחסרו לו ארבעים שנותיו הראשונות שבהן חיסר מעבודת בוראו לפי ערכו. וכל כיוצא בזה צריך לירד שנית לעולם-הזה, ולילך ארבעים שנה בדרך החסידות, מינקותו וילדותו ועד בחרותו ובגרותו.
תהיה זו כמובן איוולת מצדי לשער השערות בסוד הנשמות, אך יכולני להעיד בבירור ובביטחה כי ראינו בו בבערל חסיד שלא מן הדור הזה. אשרי יולדיו, ואשרי בני משפחתו שזכו לחיות במחיצתו כמה וכמה שנים!
* * *
קשרי הידידות ה"אישיים" הפכו ל"משפחתיים", אך ברצון ה' חל אירוע משמח זה רק אחר פטירתו של בערל. החתונה שקישרה בין המשפחות נערכה מעבר לים, בריחוק מקום גשמי, אך אין כל ספק שבערל היה מתאמץ להשתתף אתנו בשמחתנו. בלב כולנו שמור היה לו מקום במשך כל שבעת ימי המשתה, אבל את חסרונו ניתן היה למשש בידיים.
מכיריו עמדו היטב על היחס החם, המורגש לכל, שהיה בלבו לבני משפחתו. וכשם שבחייו היה בן אוהב, בעל נאמן, אב מסור וידיד אמת – כך יהיה עתה מליץ טוב לכל אהוביו ואוהביו נס"ו.
דעתן עלך, ודעתך עלן. לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן.
מאפשרים לכם לקבל
