יהודים מעטים השתתפו כחיילים במלחמת העצמאות האמריקנית. כמה עשרות, על-פי מספרם היחסי באוכלוסייה של אמריקה באותה עת, וסביר להניח כי אף פחות מכך. אחד החיילים הללו הוא כנראה מקורו של הסיפור הבא, שאמנם נראה כעיבוד ספרותי בעל מקור לא ברור – אבל נשען ככל הנראה על גרעין של אמת. זהו תיאור זיכרונותיו של חייל על הדלקת נר חנוכה בעמק הפורג', בשנת 1777 (תקל"ח), טקסט מוכר באנגלית שגם הופיע בתרגום ב'ספר המועדים' לחנוכה, בעריכת יום טוב לוינסקי, שראה אור בתשכ"ז.

התיאור מרתק, בשלבו גאווה יהודית עם עצם השוויון והיכולת להיות חלק מצבא לוחם, תוך השוואה להיסטוריה של יהדות מזרח אירופה באותן שנים, שבה יהודים רבים עבדו בשירותם של בעלי האדמות – ה'פריצים' – והיו נתונים לחסדיהם. אין ספק כי החייל שהדליק נרות בעמק הפורג' דימה עצמו ללוחמים המקבים שנאבקו גם הם על מדינה עצמאית וחופשית. אלא שבניגוד להם, הוא נטל חלק במאבקו של עם זר, בעוד הם נאבקו על מדינה יהודית. והרי תיאורו של החייל, כלשונו תוך השמטות קלות.

*

חנוכה, שנת 1777. חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואלי פרוג' ומחכים. למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחיד. אולי יש  בינינו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעליים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את גורג' וושינגטון שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל ליבי לג'ורג' וושינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים. מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא ניגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו.

יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מוות. אך אין אני מקלל את הגנרל וושינגטון, הנלחם לחופש אמריקה. ברגעים כאלה אני חושב על אבי בפולין. אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה'פריץ' האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו. מה נורא היה הכאב! ומה גדולה הייתה החרפה! אבי רקד כדוב וה'פריצים' צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי אז בליבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה.

והנה אני שוכב בוואלי פורג' ורועד מקור. אומרים שג'ורג' וושינגטון הולך ונופל, שסופו לנפול ולא יקום. אך איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו.

הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה, לפני שנים, עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי חנוכייה ואמר לי: "כאשר תדליק בני את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך". מאז הייתה לי החנוכייה כמו קמע. אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות – להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת אבי, הדלקתי נר ראשון של חנוכה ובירכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. ליבי נתמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בלבי, שלמען אבי ואמי, למען אחיי ואחיותיי בפולין, עלי לעזור לג'ורג' וושינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחיי הסובלים שם תחת יד ה'פריץ'.

פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי. נשאתי את עיניי והנה הוא – הוא בעצמו ובכבודו עומד עליי! כן, הגנרל וושינגטון בעצמו עומד עליי והוא שואל: "למה תבכה חייל? האם קר לך?". צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראות בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד בפני גנרל, ודברתי את דבריי כמו שעלו מלבי, כבן המדבר לאביו: "אדוני, הגנרל!", אמרתי, "אני בוכה ומתפלל לניצחונך. ואני יודע כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם ייפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חופשיים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה'פריצים', לכל הסובלים מעבר לים. ה'פריצים' לא ימשלו פה! הם ייפלו ואתה תקום!".

הגנרל וושינגטון לחץ את ידי: "תודה, חייל". אמר וישב על ידי, על הארץ לפני המנורה. "מהי המנורה הזאת?", שאל. סיפרתי לו: "מבית אבי הבאתי אותה, יהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול".

נר החנוכה הדליק אור בעיני וושינגטון והוא קרא בשמחה: "יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר שאנחנו ננצח!". "כן אדוני", עניתי בביטחון, "אנחנו ננצח, כמו שניצחו המקבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".

הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך. אמונתי נתקיימה. הניצחון של וושינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואלי פורג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וושינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא סיפרתי את הדבר לאיש, כי אמרתי בלבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה. הוא לא שכח. בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, נר החנוכה דולק על חלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי – הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו. "הנה הנר הנפלא, נר התקווה של ישראל", קרא בשמחה כאשר ראה את נר החנוכה על החלון. הוא שם את ידו על שכמי ואמר: "הנר הזה ודבריך היפים – הדליקו אור בלבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארצות הברית, יחד עם כל גיבורי וואלי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת". הוא תלה על חזי מדליה של זהב ונשק לי על פניי. דמעות עמדו בעיניי ולא יכולתי לפתוח את פי. הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית…

התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא. אז הבטתי על המדליה וראיתי ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון ולמטה כתוב: "לאות תודה על אור נרך…  ג'ורג' וושינגטון".