כולנו תחת הרושם של חגיגות והתוועדויות של ימי הגאולה י"ט וכ' כסלו והמשכם בימים שלאחריהם כהוראת הרבי להמשיך את ההתוועדויות ועד לשבת שלאחרי ימי הגאולה. וזכורני שבאותן שנים שבהן לא היו התוועדויות רצופות מידי שבת אצל הרבי היו צריכים לנחש בשבתות מסויימות האם הרבי יתוועד אם לאו. אך בשבת שלפני י"ט כסלו ואחריו ידעו תמיד שתתקיים התוועדות כי כך נהג הרבי לאורך השנים.

בהתוועדות חברים שבה נכחתי נשמעו דברי א-לוקים חיים מפי כמה מהדוברים. האחד הרצה על האור החדש היורד מידי ראש השנה לעולם כמבואר בלקוטי תורה. והרי כך הם פני הדברים בודאי גם בראש השנה לחסידות. הוא ניסה לתהות על קנקנו של האור החדש עליו הצביע והתאמץ לצבוע אותו בגוונים עכשוויים המתאימים לדורנו.

השני דיבר על מכתבו של אדמו"ר הרש"ב שכינה לראשונה את חג י"ט כסלו בשם "ראש השנה לחסידות" והיה זה בשנת תרס"ב, השנה שבו נולד אדוננו מורנו ורבנו כי עיקר חג הגאולה והפצת המעיינות קיבלו משנה תוקף והעצמה באותה שנה בה ירדה נשמת נשיא דורנו לעולם.

וכך נמשכה ההתוועדות שעה ארוכה כאשר ההגיגים והרעיונות בורקים וגיצים מתעופפים בחלל האולם והוסף לכך את אמירת הלחיים ושירי הדבקות והשמחה בין גברי לגברי.

בשלב מסויים התבקשתי אף אני לומר דבר על מהות היום וחככתי במצחי מה אומר ומה אדבר וברגע כמימרא נזכרתי בעובדא עם משפיענו הדגול רבי מענדל פוטרפס לפני יותר מארבעים שנה.

בי"ט כסלו צריך לומר שלש פעמים לחיים. פעם אחת כדי לקלוט ולהפנים את עובדת היותנו מצויים בכלא. כל אחד והכלא שלו. כלא פירושו לשהות במקום שבו האדם אינו יכול בעצמו לצאת משם והוא נעול ומקובע מבלי יכולת לשנות את מצבו.

בפעם השניה צריך לומר לחיים ולהתבונן כי אסור להשאר ח"ו בכלא וחייבים לצאת ממנו בהקדם האפשרי, אוי ואבוי לנו ולנפשותינו אם נסתגל לחיי הכלא ונשלים עם המציאות של עובדת היותנו במקום זה.

ובפעם השלישית אומרים לחיים כדי שניתן את הצעקה ואת הצווחה שדרכה נצא מהכלא וכסיפורו של ר' מענדל:

היו היה פעם חסיד שהיה אסור בבית האסורים לאחר שהפריץ זרק אותו לבור עקב פיגורו בתשלומי שכר הפונדק. חבריו החסידים החלו לאסוף עבורו מעות לפדיון שבויים והדבר נמשך זמן רב עד שהצליחו לאסוף עבורו את הסכום הגדול שהיה חייב ולשחררו מהבור.

כששחררו אותו ממאסרו, נסע מיד לרבי (כמדומה לרבי המהר"ש) ושאל את הרבי: "רבי מדוע לא הוצאתם אותי ממאסרי?" ענה לו הרבי: "מדוע לא זעקת "אוי רבי". אילו רק היית זועק הייתי מוציא אותך מיד מבית האסורים. המתנתי לשמוע את ה"אוי רבי" שלך אך אתה לא זעקת!

את הסיפור הזה סיפר ר' מענדל באחת ההתוועדויות כאשר הוא היה 'מצוברח' בגלל סיבה מסויימת והיתה לו נפילת הרוח. כשסיפר את הנ"ל הבנו שהוא נמצא במצוקה מסויימת והוא מעוניין לצאת מהבור.

או אז החלו לנגן את ה"ז'שבינער הארץ" ור' מנדל כל כולו אחוז בשרעפיו. במחשבותיו נראה כמפליג למרחקים ותוך כדי השירה בדבקות כשכל התמימים סביבו, לפתע מפלחת את אויר ה'זאל' זעקתו של ר' מענדל: "אוי רבי" והוא החל לבכות מאוד. הזעקה פעלה את פעולתה ומאותו רגע הוא הוא התעודד מרגע לרגע והשמחה התמידית שלו חזרה להיות נסוכה על פניו.

אוי רבי.

•

משום מה יש לי תחושה כי תושבי ישובי הערבה בחבל אילות מאוד מתרגשים לחגוג יותר מכל את ימי החנוכה. לעתים אני חושב כי הסיבה לכך היא משום שהתושבים הללו שרויים בחושך ובעלטה גמורה ובשונה מתושבי הכרכים והערים הגדולות, החושך הוא השולט אצלם ובעונת החורף חשוך אצלם יותר מ-12 שעות.

בכל עיר וישוב מורחב הרחובות מוארים כמו גם הכיכרות. מרכזי החנויות והקניונים מפיצים אף הם את זיום ואורם. לעומת זאת הישובים והקיבוצים במדבר הערבה מוקפים בהרים ובמרחבים חשוכים ובכל יציאה מן הבית הם נתקלים בחושך התמידי המשרה אוירת נכאים. תושבי הערבה גם מבחינים היטב בין אמצע החודש בו הירח מופיע במלוא הדרו אל מול הימים של תחילת וסוף החודש אז הירח נעלם ומותיר את המרחבים לחסות החשכה אותה הם מבליחים בפנסי המכוניות שלהם כשהם נאלצים לצאת מביתם.

ולכן כל הדלקה של נר ואבוקה מרוממים אותם ומציפים את פנימיותם הגואה אל על.

זו הסיבה כנראה שהשבוע, כאשר קבע שליח הרבי לישובי חבל אילות חתני הרב מ"מ אשכנזי חנוכיית ענק באחד הפונדקים בערבה נחלצו לעזרתו מנהלי המקום וחשו לעזרתו בהתלהבות ונמרצות מאין כמוה. הם טיפסו על הגגות, משכו ברצועות ובחבלים לקשור את הקנים שלא יעופו ברוח בלתי מצויה והכל כדי שאור החנוכיה יופץ למרחוק.

עשרות אלפי הישראלים שיחלפו בימי החנוכה בכביש הערבה בואכה אילת יהנו אף הם מאור קני המנורה שבודאי יאיר את נשמתם כדוגמת התעוררות הנשמות ע"י הדלקת הנרות ע"י אהרן הכהן בבית המקדש. מהרה יבנה אמן כן יהי רצון.