» לפרק הקודם הקליקו «

מאת: שולם לאופר

פרק 2:

חזיונות מלכים

באותו הלילה לא נמצא איש בארמון. הרוח פרצה לאולם הכס בנהמה שורקת. הכתלים האפלים הוארו לפרקים באורותיהם העמומים של הלפידים. פסלו של אביו ניבט אליו מלא הוד. עיני השיש של ארדשיר בחנו בקור של אבן את בנו, המלך שבור הראשון, מלך מלכי איראנים ולא איראנים.
שבור נע בפחד על מקומו. מבטו של אביו גרם לו לפחד. הוא היה עתה לבד באולם. בלי חיילי המשמר. בלי יועצים. והיה זה מוזר עד מאד, ומסוכן.
"למה המלך לבד?" הוא קרא בקול גדול אשר הפחד ננסך בו במידה רבה. הילד הקטן והמפוחד שבו פרץ החוצה.
אך רק הד קירות השיש ענה לו, והשטיחים הפרושים לכל רוחב האולם ספגו לתוכם את הקול בדממה.
"למה – המלך – לבד?!". הוא חזר שנית, באיטיות ובהטעמה. הוא ציפה שיצוצו הנה לוחמי המשמר או בנו או אחד מיועציו הקרובים. רק לא להיות לבד.
הלבד הזה הפחיד אותו. ולא רק משום שמימיו לא מצא את עצמו יושב לבד באולם הכס, אלא משום שהוא חש בוודאות גדולה כי דבר מה נורא עומד להתרחש.
אך אין קול ואין משיב.
רק עיני האבן של אביו מביטות בו, מזהירות אותו, דוחקות בו לעשות מעשה, להגן על עצמו ועל ממלכתו מפני הגרוע מכל.
"אבא," הוא אמר, בבכי, "אבא מה אני צריך לעשות? מה אני יכול לעשות?". הקול שלו היה מתחנן. ושבור לא ידע אם הקול היה מתחנן משום שהוא היה לבד ולכן יכול היה להרשות זאת לעצמו, הוא משום שהוא היה לבד ולכן לא הייתה לו כל ברירה אחרת.
אך אביו לא ענה.
לפתע נשמע רחש. ואחרי כן הרחש הלך והתגבר. שבור שלח את ידו אל נדן חרבו החגור אל מותנו השמאלית על מנת לשלוף את החרב. הוא ידע היטב איך אוחזים בחרב, וגם ידע להשתמש בה.
אך ידו הממששת גילתה נדן ריק.
"מישהו שומע אותי?". הוא צעק.
"מישהו יכול לבוא?". הוא זעק. אף ידיד לא נמצא. והרחש הלך והתחזק עד שהוא יכול היה להבחין בצללית.
דמות ענקית, לא אנושית, הטילה את צילה בחדר.
היא הייתה גבוהה ורחבה עד מאד. לא היה לה מראה ולא צבע, היא הייתה חושך, החושך בהתגלמותו.
הדמות החשוכה קרבה אליו בצעדים איטיים ומגושמים.
לו הייתה לו חרב עכשיו הוא היה מספיק לבתר אותה לחתיכות. אבל אין לו כל חרב, וגם הפגיון שהיה מוסתר דרך קבע על פרק רגלו נעלם ולא הייתה לו כל דרך להגן על עצמו.

הוא פתח את פיו לצעוק. אך שום קול לא יצא.
הדמות הגיעה עד אליו. הושיטה יד גסה ומחוספסת, שבור דימה כי היא עשויה בוץ, ונטלה ממנו את כתרו. סמל מלכותו וכוחו.
היא שלפה חרב ענקית והניפה אותה על מנת להנחית עליו את מכת המוות.
"אני מתחנן..." הוא בכה. "אני מתחנן...". אף שבפועל הוא השלים עם מר גורלו. רצח בחדר המלכות.
"אני מתחנן..." הוא המשיך לבכות. ומצא את עצמו בוכה ומתהפך על מיטתו שטוף זיעה.
הוא התעורר מחלום.
שבור הושיט את ידו אל הכתר שהיה מונח על טס זהב מעל מיטתו וחבשו לראשו. הוא נפנה למרפסת, הרוח הכתה בחוזקה על פניו ופרעה את שיער ראשו המתולתל. היה זה רק חלום. אך כשמלך חולם חלום – כפי שנראה לו שידע מאז ומעולם – הוא צופן בחובו מסר עבורו ועבור הממלכה כולה.
"אייגריס," הוא קרא לשומר ראשו שעמד הכן, "הזמן אלי את הכהן הגדול בדחיפות, אמור לו שחלמתי חלום רע, ואני זקוק לפתרון."
השומר הנהן בראשו והלך לאחוריו מבלי להסב אליו את גבו, אחר נעלם באפלולית הלילה.
המלך שבור הביט בירח המלא הניבט אליו, שלם, לבן ומלא הדר.

❖

העיט הזהוב שייט בשמי המדבר הסורי, כנפיו מתוחות לצדדים והוא דואה במהירות עצומה, הוא גמא מרחקים עצומים ובעיניו השחורות חיפש אחר הטרף.
זנוביה מלכת תדמור הביטה בו בסקרנות ובאהדה. העיט הוא סמל הממלכה ומקור השראתה של עיר התמרים.
היא הסבה את מבטה אל קצהו האחר של האופק וגם שם הבחינה בעיט מדברי גדול ממדים ומשחר לטרף. שני העופות עמדו להיפגש האחד בשני.
האם יאותתו זה לזה לשלום? האם ימשיכו במעופם? האם יחברו?
הם היו זכר ונקבה. כמלכת המדבר ידעה היטב להבחין בין המינים.
היא גם היטיבה להבין כי העופות הבחינו זה בזו ממרחק רב, וכי הסיבה שהם שועטים זה לעברו של זו היא כי הם מוכנים לקרב. קרב העופות הדורסים.
הם טסו זה לעברו של זו והתנגשו בכוח תוך נעיצת ציפורניהם האחד בשני.
צליל ההתנגשות וקריעת הבשר העביר צמרמורת בגווה של המלכה.
הקרב לא היה ארוך, ובסיומו הנקבה ניצחה את הזכר שצנח לארץ מובס וזב דם.
עורו היה קרוע ובשרו מלא חתכים. והנקבה המשיכה במעופה תוך שהיא חולפת קרוב למלכה ומנופפת בכנפיה.
היום היה חם. והשמש המדברית קפחה בעוז. המלכה, וליבה לב אבן שבע קרבות התרוננה משמחה, על ניצחונה של העיט הנקבה.
הלילה, כאשר הרוח המדברית פרצה, מבדרת את שיערות ראשה, היא נזכרה במאורע העתיק ההוא, שהתרחש עמה בילדותה.
כאשר אבא אירודוטוס סיפר לה על העיט, מלך המדבר.

"דעי לך בתי, כאשר העיט מטילה שני גוזלים רק האחד מהם שורד."
"למה?" היא שאלה אותו בקול ילדותי וצמא ידע.
"כי כאשר שני הגוזלים בוקעים מהביצה הם גדלים מעט ואחר נאבקים זה בזה. עד שאחד מהם מת. וההורים מביטים – ולא עושים מאומה". אמר אבא בקול צוחק ומלא הנאה.
זנוביה ריחמה על הגוזל המסכן. ולא הבינה מדוע אבא כל כך נהנה לספר לה על כך.
"גם את תגדלי להיות תדמורית חזקה, ממש כמו העיט, ותנצחי את כל אויבייך!". אמר אבא.
"אבל אבא, אני אישה, אני בת, אני לא יכולה לנצח את הבנים, הם חזקים ממני."
אבא שוב צחק. ואחר לחש לה בקול מלא אמונה:
"העיט הנקבה חזקה בהרבה מן הזכר! היא גדולה ובשרנית יותר. את עיט אמיתי! ואת תהיי מלכת המדבר! ותנצחי את כל מלחמותייך."
זנוביה נזכרה במאורע הזה בערגה, ובאביה שדחף אותה כל חייה להילחם ולנצח. ועתה בעיט המנצחת. אחר חשבה על אישה המלך. שרירי פניה התקשחו. שפתיה התהדקו. והיא המשיכה לטוות במוחה את תכניותיה הגדולות.
המלכה זנוביה הביטה בירח המלא הניבט אליה, עגול, יפה ונורא הוד. אחר התמקדה בכוכב כחול קטן ששייט ברקיע חולף על פני כוכבים קטנים ממנו.