אחרי פרק ההקדמה "ארבע החיות" מגיע הפרק הראשון, הנה הוא לפניכם:

מאת: שולם לאופר

פרק 1:

הגיעה העת

קולות צהלות הסוסים וענן אבק פרסותיהם המיתמר למרחוק לא נעלמו מעיני שומרי העיר היושבים במגדל. רץ נשלח לביתו של אמציה בן שפט המרא דאתרא לעדכנו במתרחש. דקות לאחר מכן כבר נמלאו סמטאותיו של היישוב הגלילי השליו ברוכבים החמושים מן הלגיון השנים עשר.
אמציה עמד זקוף קומה בכיכר היישוב, מאחוריו עמדו נכבדי העיר וברקע נראו בתי שכונת העשירים של עלמא, נאים וגאים.
השמש נטתה לערוב. הרקיע נצבע בגוונים עזים של שקיעה. אך מראה הלוחמים הקשוחים עמד בניגוד מוחלט למחזה הפסטורלי וליושביו השלווים של עלמא.
הפרשים הקיפו את כיכר השוק על האנשים העומדים במרכזו, מבוהלים וחרדים, רק אמציה לא הסגיר שום סימן של פחד, שרירי פניו מהודקים, סנטרו זקור וכולו ארשת נחישות.
גם בסתם שעה ומאורע נראה היה אמציה מרשים, נוכחותו מלאת הסמכותיות הקרינה הוד והדר.
זקנו החום ההולך ומאפיר עבות עד מאד היה. ועיני הירוק היוקדות המפורסמות של משפחתו מזה עידנים היו גם חלק מקסמו שלו.
ידיו שלובות לו מאחורי גבו, והכותונת החומה שרועה על גופו עד לרגליו.
אביר רכוב קרב על סוס לבן לעברו.

"אתה הוא ראש הכפר הזה?". שאל ממרום גובהו, כמו מתנשא על בן שפט ותוך כך על דרי היישוב כולם.
"אני הוא." השיב אמציה בקול חד ורועם.
"האם יודע אתה מי אני?" סינן הרומאי בשפתיים חשוקות ומטילות אימה.
"אני מניח שאתה הוא נציב רומא בפרובינקיה."
"אכן." הרומאי נראה מרוצה לרגע. "ומה אני עושה פה?".
"אינני יודע." השיב אמציה.
"באתי לפה כדי ליטול את החובות הכבדים המגיעים לי מכוח היותי נציב האימפרייה אשר לא שולמו כבר שלוש שנים!" הרעים הרומי בקולו האדיר. הנוכחים כולם נרעדו לרגע.
שלוש שנים? על מה הוא מדבר?
"הס!" השתיק הרומי את התלחשויות הקהל.
"על מה מדבר כבודו?" שאל אמציה בן שפט בקול שקול. "מדי שנה בשנה אנו מקפידים לגייס את התשלום כולו. ואף את תשלומי השנה האחרונה נביא במועד. אף שכבודו יודע כי השנים האחרונות שנות בצורת היו, אין קציר ואין בציר, ומהיכן עלינו לגייס את הסכומים האדירים ההולכים וגדלים מדי שנה אשר האימפריה דורשת מאיתנו להביא? לבנינו אין אוכל...".
הרומאי זינק מעל סוסו היפה, רגליו קיפצו על הקרקע והוא קרב אל המרא דאתרא. הוא היה איש גבוה מאד, חמישה אמות לפחות, אפילו גבוה יותר מהאדם הנאה שהתנשא למולו.
"הביאו לי את הכסף שמגיע לי בזמן, לא מעניין אותי מאיפה. בעוד חמישה ימים אבוא לקחת מכם שלושת-אלפים כיכר כסף על כל אחת משלושת השנים האחרונות. לא חתיכת נחושת שחוקה אחת פחות. ברור?".

"על איזה כסף אתה מדבר?...".
"שתוק כלב!".
הוא סטר לאמציה על פניו. מזווית עינו הבחין אמציה ברעדה קלה שאחזה ביהודי המקום שעמדו סביבו, הוא קלט את יהונתן בן השלוש עשרה נושך את שפתיו בזעם ואת עיניו יורקות תאוות נקם. את דניאל במבט המום ואת נתנאל משפיל את ראשו. את מידד לא ראה. הוא שמע את קולה של יונה בוכה מרחוק.
המכה כאבה מאד. אך לא היה זה הזמן לפלוט אנקת כאב. הוא הישיר את מבטו לעבר הרומאי הענק העומד בסמוך אליו. מבטיהם שיפדו האחד את השני. כל אחד מהם ריכז במבטו את כל אשר היה לו להביע. זה שנאה וסלידה. זה כעס וכאב.
עבור הרומאי המבט הזה היה כבר יותר מדי, הוא קירב את פניו לפני העומד למולו ואחז בגרונו בכוח. אמציה שמע את נשימותיו הכבדות של הרומאי.
פלורוס היה שמו. עתה הוא נזכר. פיו הדיף ניחוח חריף של יין. זהו זה. הוא שתוי כהוגן. ובעיניים הכחולות העמוקות שנראו כמו ים פרצה שנאה כמותה לא ראה אמציה מחייו. הוא דימה לראות את השטן מרקד בהן.
בום!
אמציה היה עייף, ולאות פשטה בכל גופו.  הוא הרגיש תחושת שחרור עצומה, והרגשה של נקיות וטוהר כמותן לא חש מעולם. הכל סביבו היה חסר צבע, ולחוסר הצבע הזה בחר אמציה לקרוא לבן. הלבן-לבן שמילא את כל החלל סביבו היה עמוק ושקט. ושולט.
הוא לא חש במשב אוויר כלשהו ולא בתנועה כלשהי אך אף על פי כן היה בטוח אמציה כי הוא מתרומם לעולם אחר.
הוא הפנה את מבטו לאחור ושם ראה מרחוק את עלמא, קטנה ומלאת חן. הוא ראה את המון הפרשים מתרחק מן הכפר מותיר אחריו שובל של אבק והוא ראה את בני משפחתו ובני כפרו האוהבים מתגודדים סביב גופתו השרועה.
לא כך הוא חשב שיסתיימו חייו.
גשם עז ירד, גשם בשיא הקיץ. איפה הוא היה כשבני האדם היו זקוקים לו.
ברקים הבריקו והאירו לרגעים את הארץ, רעמים הרעימו והחרידו גם את היושבים מרחוק.
הוא השיב את מבטו קדימה. הוא ראה לפניו את אביו שפט, הוא ראה את סבו הגדול יחזיאל הנביא, והוא גם ראה לראשונה את האיש סביבו נלחש בחיל ורעדה הסוד השמור ביותר. סוד קץ הימים.
היה זה דניאל איש חמודות. דניאל החוזה.
"מה אתה עושה פה?". שאל אותו סבא יחזיאל. זקנו לבן, פניו לבנות.
"הגעת הנה בטרם עת". אמר אבא.
"עליך לשוב ארצה. עוד לא תמה שליחותך." אמר דניאל. פניו מכורכמות, עיניו יפות, וקולו ידוע סבל.
"אם כבר הגעת הנה", הופיע גבר רביעי, אמציה זיהה אותו כסבי סביו, אסף בן ברכיה הלוי, ראש משפחת הלויים המשוררים בבית המקדש אשר מונה על ידי נעים הזמירות דוד מלך ישראל, "רציתי להגיד לך משהו, משהו חשוב."

אמציה ריכז את כל הווייתו כדי להצליח לשמוע את דברי סבו הגדול, אסף הלוי.
אך הוא שמע רק:
"הגיעה העת."
הוא התאמץ מאד אך שמע רק:
"הגיעה העת."
הגיעה העת אמציה. הגיעה העת. והכל סביבו הלך והיטשטש, הלך ונמוג, הלך ונעלם.
הגיעה העת.
עיניו נפקחו והוא ראה סביבו את כולם, את דניאל מודאג, את מידד עצוב, את יונתן, את נתנאל, את יונה, ואת אשתו דינה.
מפי כולם פרצה קריאת רווחה.
הוא התעורר! הוא חי!
שמע אותם אומרים.
"הגיעה העת." אמר אמציה, "קירבו אלי בניי, ורעייתי, קירבו אלי כולכם." הוא אמר בקול הכי חזק שהצליח לגייס ואשר בכל זאת היה חלוש עד מאד.
"הגיעה העת אשר עלי לומר לכם את הסוד השמור ביותר מאז ששת ימי בראשית. הגיע רגע התגשמות החזון. הקשיבו לי בניי."