מאת: שולם לאופר

פתח דבר:

ארבע החיות

רומא של היום איננה עוד רומא של פעם. אף על פי כן ולמרות זאת היה עתה הקולוסיאום שבליבה עליז ותוסס ממש כבימים הטובים.
האמפי-תיאטרון הגדול ביותר שידעה תבל, כפי שאהבו הרומאים להתהדר, היה מלא עד אפס מקום. למעלה, בגובה מאה אמות מעל פני הקרקע, על ספסלי העץ, ישבו הנשים, מתחתיהם לאורך עשרות ספסלי שייש האזרחים בני המעמד הנמוך, ומתחתם בני מעמד האצולה, הסנטורים ועד הקיסר בכבודו ובעצמו שישב תחת סככת עור בחזית הזירה, נמוך מספיק כדי להיות קרוב להתרחשויות, גבוה מספיק כדי לא להיפגע מעבד חסר תקווה או מחיית פרא חסרת בינה.

השמש קפחה בעוז על ראשי ההמונים המריעים, גופות גופות של עבדים ועבריינים חסרי מזל נמשכו מהזירה בשלשלאות ברזל, וההצגה נמשכה. מאות בני-אדם קיפחו את חייהם בשעות האחרונות למול הצופים, היו אלה כל האנשים שלא שפר עליהם גורלם ודינם נגזר לקרב עד מוות בזירה הכי חסרת רחמים בעולם כולו.

הקיסר, או בשמו הרשמי והמלא פּוּבְּלִיוּס לִיסִינְיוּס אֶגְנַטִיוּס גַלִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס קיסר רומי, קטף עינב מידו של הנער השחרחר שעמד לצידו, אחר קינח בלגימה הגונה מגביע הפז שנח לפניו.
הוא אותת בראשו ללודר שעמד במרכז הזירה והלה העביר את ההוראה הלאה, לזירה הועלו במעלית הברזל כלובי ענק ובהם כלואות חיות אקזוטיות מרשימות, ככל שהיו מאוימות - כך הן היו מאיימות.

האריה הברברי שוחרר ראשון מכבליו, הוא היה ענק ומורעב, ושעט במהירות לעבר האלמוני חסר הישע שניצב במרכזה, הוא נקרע לעיני ההמונים השואגים לחתיכות רבות והאריה החל משקיט את רעבונו הרב מוכתם בדם רב, זעמו לא שקט, הוא חיפש טרף נוסף וזה נמצא בדמות הדוב האסייתי שהופיע עתה יוצא מכלובו, גם הוא היה רעב עד מאד, וזועם, ולהמונים הובטחה הצגה מעולה, כמיטב המסורת הרומית לפיה האצולה מחוייבת לספק להם לחם – ושעשועים.

האריה קרב אל הדוב השחור בצעדים שקולים, הדוב ניצב בתנוחה מתגרית למולו, חושף את לועו. האריה קישקש בזנבו וחשף את טפריו, הדוב נהם.
ההצגה בוששה לבוא.
הקיסר קצר רוח.
בלית ברירה הכניסו הגלדיאטורים המוגנים מכף רגל ועד קודקוד את החיה השלישית, נמר אפריקאי גדול ממדים.
החיה המרשימה תפסה את עמדתה בין הניצים, אך הקרב לא החל.
ההמון איבד מדריכותו, והקיסר החל להשתעמם, רגליו רקעו על הקרקע בקוצר רוח, ואצבעותיו החלו מטופפות בעצבים על אדני השייש שהבדילו בינו לבין זירת הקרב האליפטית.

קלאודיוס קרב אל הקיסר.
"הו, קלאודיוס יקירי, אילו בשורות בפיך היום? מה שלום הפרשים היקרים שלי?".
"אין בפי חדשות אודותיהם, גאיוס מוביל אותם היטב בקרבות במזרח ככל שידוע לי, באתי הנה לשם השעשועים הוד מעלתו".
"שעשועים..." גליאנוס גידף, "אילו שעשועים, חיות עצלניות שכאלה לא ראיתי מימיי, שמא לא הרעיבו אותן מספיק לפני שהובאו הנה, תראה אותן בוהות אחת בשנייה, לא רוצות להילחם..."
"הוד מעלתו, אם יורשה לי, אני בטוח בכך שעוד מעט יחל הקרב, אך רציתי לנחש, אם ירצו האלים בטובתנו, האם רומא תנצח במלחמותיה במזרח מול המלך הארור..."
עצם איזכורו של המלך הסאסאני בין שני תנוכי אזניו של הקיסר די היה בכך כדי להעלות את חמתו.
"יקחו האלים את האיש הארור הזה..." הוא גידף שוב, אך מיד נענה, "איך תנחש זאת?".
"הבה ונפיל גורל, לומר, האריה האדיר מסמל את רומא, הדוב השחור את הפרסים, ואילו הנמר... הוא מסמל את מתקן המזרח."
לקח לו רגע לרדת לסוף דעתו של הגנרל הבכיר שלו, אך אז זיק הבליח בעיניו, "אתה חושד בכך שמתקן המזרח אינו נאמן לנו, כלומר, הוא נוטל חלק במלחמה?".
קלאודיוס הנהן בראשו בחיוך.
"ואם הנמר ינצח את השלושה, אות הוא מן האלים כי רומא תובס בידי הנבל הזה?"
קלאודיוס הנהן וחייך שוב.
"אך לנמר יש הכי מעט סיכויים, ואילו לאריה מירב הסיכויים, אם כך, וכדי שהגורל יהא אמיתי, נהפוך את הניחוש שלנו, הנמר יסמל את רומא, הדוב את הפרסי הארור, והאריה את הסורי המטונף."
"יהי כדבריך".

קלאודיוס קד בחן, ונטל את הרשות לשבת במושב השייש שליד הקיסר.
בדיוק באותו רגע הקרב החל, הנמר שעט אל הדוב והחל קורע את בשרו, הדוב השיב בנעיצת טפריו בבשרו של הנמר, האריה הצטרף לחגיגה לקול תשואות הקהל.
הקיסר נדרך, משום שעתה היה זה עבורו הרבה יותר משעשוע, היה זה עבורו דבר האלים, גזרת הגורל, מי ינצח במלחמה המתישה הניטשת בין שלוש האימפריות זה עשרות בשנים.
הדם החל ניגר תחת החיות המתקוטטות.
"אין בהם רחמים", אמר הקיסר, "ממש כמו הפרשים שלך."
קלאודיוס שוב הנהן בחיוך, אותו חיוך מתוק שכה הלם אותו. הקיסר בחן אותו.
"ממש כמוך." הוא אמר.
קלאודיוס רק מתח את חיוכו עוד.
"אכן, בנו אין רחמים, דומים אנו יותר לחיות מעולפות מאשר לבני אדם".
"אכן," השיב הקיסר, "החיות מזכירות לי אותך לפעמים."
"אכן." אמר קלאודיוס ומחק את חיוכו באחת.
יללה נשמעה ממרחקים, יללת תן, או יללת המון פרשים מסתערים, לא משנה כמו מה, אבל היה זה קול משונה ביותר, שאגה מאיימת.
הקיסר וידידו נדרכו ראשונים, רק הרבה אחרי התעשת הקהל.
צל אדיר ממדים כיסה את הזירה והחיות הלוחמות, ציפור ענקית, מוזרה ביותר, החלה מעופפת מעל הרחבה, חיה כזאת לא ראה הקיסר מעולם, ואודותיה יכול היה לשמוע רק מהזקנים מספרי האגדות.
לראשה היו קרניים רבות מספור, לרגליה  טפרי נחושת ומפיה מזדקרות שיני ברזל, כנפיה כנפיים רחבות עשויות כמין פלדה.
מאיימת הייתה החיה, עד שהקיסר חש ששיניו נוקשות זו לזו.
ההמונים החלו בורחים מפתחי היציאה הרבים, מיעוטם נעצר ועמד להסתכל, משתומם מהמחזה.

החיות עצרו ממלחמתן, זבי דם, הם נשאו ראשן אל הציפור המוזרה שמעליהן, והיא בתגובה פשוט שעטה לעברן ודרסה אותן ברגליה, הם התרסקו והתפצפצו בזה אחר זה ונפחו את נשמותיהן במהרה.

הקיסר עמד המום נוכח המחזה, פיו פעור לרווחה. והציפור, היא קיפלה את כנפיה והפנתה את ראשה אל הקיסר בתנוחה מאיימת.
 

גורל ביקשת, גליאנוס אוגוסטוס, הנה לך הגורל, חיה רביעית, ישמרוך האלים, והיא רומסת את כולם.
 

גליאנוס חשש שעוד רגע תיבקע הקרקע מתחת לרגלי החיה הכבדה אשר משברת ומרסקת כל אשר נקרה בדרכה, אך יותר מכך הוא חשש לחייו שלו, שכן החיה המוזרה הביעה בו התעניינות רבה.
 

ואז לפתע, הוא הבחין בקבצן המסתער על הזירה, הוא היה כולו לבן, כותנתו פשתן, שערו הארוך לבן, זקנו לבן, מצנפתו לבנה, וגם עורו, יקחהו האופל, חיוור כקרח.
הוא הסתער לעבר החיה בנועזות אין קץ והטיל לעברה כידון.
משוגע הוא זה המטיל כידון ממרחק כה רב, גליאנוס יכול היה להישבע אותו הרגע כי הכידון יחטיא והחיה תקרע את הקבצן הזקן לחתיכות. אך לא כך אירע.
הכידון טס בקו ישר ופגע בדיוק רב בצוואר החיה, ננעץ בגרונה, זרנוק של דם ניתז מבשרה והיא צרחה בכאב, היה זה הדבר שהביא אותה אל מותה לאחר שניות לא ארוכות.
גליאנוס נשם עמוקות. רק אז התפנה להביט במחזה האימה של עשרות אלפים של אנשים המבקשים להימלט מהמתחם, רבים ביניהם נרמסו למוות או איבדו הכרתם ממחסור באוויר.
הוא חילק הוראות לשלישיו ופיקד על מבצע ההצלה.
רק אז הוא נזכר, הזקן הלבן, היכן הוא?
"הביאו אלי את הזקן אשר הרג את החיה, ובררו לי מיהו ומהו." פקד.
לא עברו דקות אחדות עד שהזקן הובא לפניו, כותנתו קרועה, עורו בלוי, והוא זקן כמתושלח.
"מי אתה איש יקר, ומה מעשיך פה?" ירה הקיסר את השאלה בקשיחות.
"גורל ביקשת, גליאנוס אוגוסטוס", אמר הזקן, עיניו ירוקות, נוצצות כבדולח, מפלחות כליות ולב, "וגורל קיבלת." קרא הזקן את מחשבותיו. "טעית בניחושיך, ולא האלים הם שיצילוך.
הנה לך הגורל. החיה הרביעית היא רומא שלך, וסופה הולך וקרב."
גליאנוס שוב חש את את אצבעותיו מפרכסות ואת שיניו כמעט שנוקשות זו לזו.
"ומי הן החיות האחרות?". שאל הקיסר כי זו השאלה הראשונה שחלפה במוחו.
"בבל, פרס, יוון...".
"ורומא תנצח?".
"היא כבר ניצחה," השיב ההלך במנגינה נוגה ובטון בוטח, "אך סופה קרב."
"ואתה!" ידיו רעדו, והוא לא הצליח להשתלט על טון דיבורו כך שהאימה ניכרה היטב בקולו, "מי אתה?".
"אני סתם זקן, קבצן, קבצן לבן." אמר ההלך בקול שקט וצנוע.
"שספו את גרונו!" זעק הקיסר לחיילי המשמר שהקיפו אותו, "הרגו את המכשף הזה ואל תותירו בו עצם אחת מחוברת לרעותה!".
הוא לא היה מכשף.

טרםטרםטתם.