בכל שבת אנו קוראים שתי 'קריאות' – קריאה אחת בתורה, בפרשת השבוע, ולבסוף מוסיפים קריאה נוספת בדברי הנביאים – הלוא היא קריאת ההפטרה, פרק מתוך דברי הנביאים ששייך לנושאים הנידונים בפרשה.

תקנה זו של קריאת ההפטרה נוצרה באחד הזמנים היותר קשים בתולדותיו של עם ישראל, שבו גזרה המלכות הרשעה שבאותם הימים שלא יקראו בתורה. בתור 'תחליף' מסויים – תיקנו אז חכמים את הקריאה בנביאים במקום בתורה, פרק מדברי הנביאים שעוסק בענינה של פרשת השבוע, וגם לאחר שבחסדי ה' התבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בתורה – נשארה לדורות תקנת קריאת ההפטרה.

אם כי, כאמור, ההפטרה עוסקת בדרך כלל בענינה של הפרשה, הרי שדוקא בפרשיות הללו הקשר אינו בולט בכלל. כלומר:

בסדר זה של קריאת ההפטרות, קבעו חכמים כי במשך הזמן שמאז צום י"ז בתמוז ועד ראש השנה – לא יקראו לפי סדר הפרשיות, אלא יקראו עשר הפטרות שעוסקות ב'פורענות' ו'נחמה'. בשלושת השבתות שבתקופת האבלות של "בין המצרים", מאז י"ז בתמוז ועד ט' באב, קוראים את "תלתא דפורענותא", שלושת ההפטרות העוסקות בפורענות החורבן והגלות; ואילו מהשבת שלאחר ט' באב עד ראש השנה, קוראים את "שבע דנחמתא", שבע הפטרות העוסקות בנחמת הגאולה, דברי הנביאים שצפו על הגאולה העתידה, מתוך מטרה לנחם ולעודד את בני ישראל בכל הקשיים של הגלות.

אולם, למרות שבשבתות אלו אנו קוראים הפטרות שאינן לפי סדר הפרשיות, אלא עיקרן הוא בנחמה – בכל זאת, כיון שכל דבר בבריאה מכוון ומדוייק עד הקצה האחרון, שהרי הכל מתוכנן היטב ביד ה'אדריכל' המדוייק ביותר כביכול – הקב"ה, ובוודאי שכך הדבר בענינים של תורה ומצוות, הרי בהכרח לומר שגם בשבתות אלו שבהם קוראים את שבע הפטרות הנחמה, יש קשר בין ההפטרה לבין הפרשה.

אין זאת אלא, שבשבת רגילה קל יותר למצוא את הקשר הזה, ואילו בשבתות אלו צריך יותר לחפש עד שמוצאים...

ב.

ועתה לשבת שלנו בפרט:

גם ההפטרה של שבת זו עוסקת בדברי נחמה, מתוך דבריהם המעודדים והמחזקים של הנביאים על הגאולה העתידה. בתוך ייעודי הגאולה עצמם, מדגישה ההפטרה שלנו את הכבוד הגדול שירחשו אז אומות העולם לעם ישראל, את הסיוע הרב שהם יגישו לבני ישראל כדי שיוכלו להתקבץ לארצם. כך מספרת ההפטרה על כך שהגויים מכל קצווי תבל ישלחו שפע של מוצרים וקרבנות אל בית המקדש; הגויים הם אלו שידאגו לעלייתם של כל בני ישראל ארצה, גם אלו הנמצאים במקומות הנידחים והעזובים ביותר; הגוים הם גם אלו שיראו לעצמם זכות לשרת את עם ישראל, לבנות את חומות הערים ולטפח את ארץ ישראל.

"והלכו אליך שחוח בני מעניך, והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך, וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל. תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר, ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור. וינקת חלב גוים, ושוד מלכים תינקי, וידעת כי אני ה' מושיעך וגאלך אביר יעקב".
מה הקשר של כל זה עם הפרשה?

ובכן, ישנו פסוק בפרשה האומר כך (תבוא כו, יט): "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת" – הקב"ה יתן את עם ישראל במעמד של 'עליון' על כל הגוים, כך שהגוים יהללו, ישבחו ויפארו את עם ישראל, ויראו לעצמם זכות לשרת אותו ולסייע בידו. פסוק קצר זה ממצה בעצם את כל האריכות שבהפטרה.

ג.

אך החידוש המפתיע נמצא בפסוק נוסף בהפטרה, האומר כך: "כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו, והגוים חרב יחרבו". כלומר: אותם אומות שלא ישרתו ויסייעו ביד בני ישראל יעברו מן העולם והממלכות שלהם יחרבו ויאבדו. והיינו, שלא זו בלבד שמי שגורם נזק ורע לישראל לא תהיה לו זכות קיום לעתיד לבוא, אלא אפילו גוים 'נייטרלים' – שאינם מזיקים ואינם מסייעים – יאבדו מן העולם.

ונשאלת השאלה: מדוע? הגוים נצטוו אמנם בשבע מצוות אוניברסליות, המחייבות גם את אומות העולם. ונאמר אף כי גוי שאינו שומר על מצוות אלו – ראוי ליהרג. אולם שירות בני ישראל אינו מצוה משבע המצוות של בני נח! ואם כן, מדוע גוי 'פרווה' שכזה צריך להיאבד מן העולם?

[דרך אגב: יש סימן מעניין לשבע המצוות שבהם נצטוו הגוים, לפי שבע האותיות הראשונות של הא-ב, האותיות א-ז:
א) אבר מן החי – גוי לא מצווה לשחוט את בעלי החיים לפני שהוא אוכל מהם, אולם אסור לו לתלוש מהם אברים בעודם בחיים.
ב) ברכת השם – בלשון סגי נהור. כלומר: האיסור על גוי להתבטא כלפי שמו של הקב"ה בצורה בלתי מכובדת.
ג) גזל – אסור לגוי לגזול מחבירו.
ד) דינים – הגויים צריכים להעמיד לעצמם בתי דינים שבהם ישבו שופטים הגונים שידונו כל אחד לפי מעשיו.
ה) הבל – אסור לגוי לעסוק בענינים של עבודה זרה, שהם דמיון והבל, המצאות שווא.
ו) ווי – לשון צעקה, שעיקרה בשפיכות דמים, כמו שמצינו אצל ההרוג הראשון – הבל, שנאמר בו: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". אסור איפוא לגוי להרוג את חבירו ולגרום לו לצער וזעקת "ווי".
ז) זנות – על גוי לשמור על מרחק מאשה שאינה שייכת לו].

נקודת הענין היא, שזו בעצם כל המטרה של בריאת הגוים בעולם – כדי לסייע לעם ישראל:

כל העולם נברא אך ורק בשביל בני ישראל. זו המטרה של הבריאה כולה – לסייע ביד בני ישראל לשמור את מצוותיהם ולקיים את התורה. עם ישראל הוא המרכז של העולם כולו, וכל הפרטים בעולם מכוונים – בצורה ישירה או עקיפה – למען בני ישראל.

וכפי שאנו רואים במוחש, כיצד עם ישראל תופס תמיד מקום מרכזי בחיי העולם כולו. כל מקום שאליו הגיעו יהודים במהלך הגלות הארוכה – נהפך מיד למרכז של העולם כולו ונעשה למעצמה. כך היה זה בכל הדורות, כאשר בני ישראל נדדו מגרמניה לרוסיה, מרוסיה לאמריקה וכו'. ובימינו אף אומות העולם עצמם מכירים באמת זו במדה רבה, ויודעים היטב כיצד כל מהלך קטן הקשור לעם היהודי – יש לו בעצם השפעה חובקת עולם.

אלא שבזמן הזה, לא תמיד גלויה מעלתו של עם ישראל. כיון שבני ישראל נמצאים בגלות, הרי שלא תמיד אומות העולם חשים בצורה מספיק ברורה את מעלת בני ישראל, ולמעשה הדבר מכוון על ידי ההנהגה העליונה, שמשתמשת בגויים מסויימים כדי להקשות על בני ישראל ולבחון את עומק אמונתם וכושר עמידתם. ופעמים רבות קורה גם שהגוי מצידו רוצה כן לעזור לישראל – אלא שיהודי 'פיקח' מצליח להטות את לבו אחורנית...

אך בבוא הגאולה, בקרוב ממש, כשבני ישראל מצידם יגיעו למעלה העליונה – הרי שגם אומות העולם יכירו בכך בצורה מוחשית וברורה. ואז יהיה גלוי לכל שזו המטרה של העולם כולו. אם כן, מי שלא יבצע תפקיד זה – הרי שלא תהיה לו זכות קיום. לא משום שהוא עשה דבר רע, אלא משום שאין בו צורך. משל למה הדבר דומה? אדם שיצר כלי למטרה מסויימת, ולפתע מתברר שהכלי אינו מתאים לתפקידו. הרי הוא משליך את הכלי אל פח האשפה, לא משום שהוא כועס על הכלי ומעניש אותו, אלא פשוט משום שאין לו בו עוד צורך. כך גם בעניננו: כאשר יש חלק בבריאה שאינו מבצע את מטרת בריאתו – אין בו עוד צורך. ולכן באופן טבעי – "הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך" – הם לא ישלימו את המטרה שלשמה נבראו על ידי בורא העולם, הרי ש"יאבדו", מציאותם תאבד בדרך ממילא.

לאידך גיסא, צריך להדגיש, אותן אומות שיסייעו לעם ישראל, ובוודאי אותן אומות שכבר בזמן הזה מסייעות לבני ישראל בחייהם הגשמיים והרוחניים – בוודאי יזכו לקבל את שכרם ואף להשתתף במצב הנפלא שישרור אז בעולם כולו ובעיקר ב'מרכז' שלו – בני ישראל.

מבוסס על לקו"ש חכ"ד ע' 161 -162. "רשימות" חוברת ג.