בתפילת ועל חטא שביום הכיפורים ישנן כמה שורות המשתייכות למי שכותב טורים קבועים כמו למשל "ועל חטא שחטאנו לפניך בצדית רע" וכיו"ב, כי מפעם לפעם מבלי משים לב אנשים נפגעים מתיאור לא מדויק או מסיקור שאינו משביע את רצונם וכיוצא בו.

ועל כולם אבקש את סליחתם ואם יביאו זאת לתשומת ליבי אשתדל אף לתקן את המעוות שנכתב בשגגה ואתי תלין משוגתי.

•

בעבר כתבתי בטור זה על רגעים מרגשים ביותר שהתרחשו ב-770. רגעים אלו היו כאשר הרבי היה חורג ממנהגו בפעולה  או בתנועה חדשה או על הנהגה שהתחדשה לאחר כמה שנים, והאוירה היתה מתחשמלת ביותר.

אחד מהרגעים האלה היה ביום ראש השנה תשמ"ו. בהתוועדות דיום ב' דראש השנה לקראת הסיום הרבי הורה לקהל לומר 'לחיים' בהתאם להוראת השמחה שנאמרה בשיחה ולאחר מכן קרה דבר מעניין וכך נכתב בהנחה שם:

"כל הקהל אמרו לחיים וניגנו "ניגון הקפות" של רלוי"צ ז"ל בשמחה רבה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד בשמחה גדולה ועצומה".

היה זה לאחר שנים רבות, אינני יודע כמה, שהרבי הפסיק לעמוד באמצע התוועדות ולרקוד במחיאת כפיים. בשנות הכ'פים היה זה דבר שבשגרה. הרבי היה קם באמצע ההתוועדות או בסופה ורוקד על מקומו ויש גם תמונות מהשנים ההן בהן רואים את הרבי רוקד באמצע התוועדות. נוהג זה נפסק כנראה בשנות הלמ'דים.

ההזדמנות היחידה שראו את הרבי רוקד על מקומו היתה במארש נאפוליון, בשמחת תורה כמובן ובכינוסי הילדים ואילו בהתוועדויות הרבי פסק מלקום ולרקוד על מקומו.

ובאותו ראש השנה עמדנו כולנו לפני ראש בני ישראל ושותים בצמא את הדברים, ואז הרבי מורה לקהל לומר לחיים, האוירה מתלהטת כשהחלו לשיר את ניגון ההקפות לר' לוי'ק ולפתע הרבי מתרומם במהירות מכסאו שנזרק לאחוריו ועומד מלא קומתו משך זמן, רוקד ומכה כף על כף בחוזק רב.

כמובן שהציבור קם כולו על רגליו, חלק מהקהל המשיך לרקוד ולהביט במחזה וחלקו האחר כבר לא הצליח לראות כלום שכן רבים נעמדו על הספסלים או על כתפי האחרים והיו גם מי שעלו על השולחנות והסתירו לאחרים.

ההתרגשות וההתלהבות שהיו ברגעים אלו לא ניתנים לתיאור כלל. לא היה זה עוד רגע של שמחה ב-770. היה זה רגע של שכרון חושים והתעלות רוחנית מאין כמוהם. חסידים מבוגרים שזכרו את המחזה הזה משנים קדמוניות, חזרו בבת אחת לאותן השנים והיתה להם לעדנה.

רק כשסיים הרבי לרקוד והתיישב על מקומו שבו כולם למקומם, וכל אחד חיפש זה את משקפיו, זה את כיפתו וזה מגבעו שכן מחמת הדחיפות הנוראות שנוצרו, הכל התעופף.

חשוב לציין שלאחר פעם זו שבה הרבי קם מלוא קומתו לרקוד, היו עוד כמה פעמים ספורות שהרבי קם ממקומו לרקוד ובטח יודעי העיתים ורושמי הרשומות ימנו את אותן הפעמים.

מה הביא את הרבי לקום ולרקוד באמצע ההתוועדות, זאת לא נדע שהרי אין מחשבותי מחשבותיכם, רק התחושה היתה שהרבי כבר פעל כתיבה וחתימה טובה לאותה שנה של שנת תשמ"ו.

וכפי שהרבי אמר לפני שהתחיל לרקוד: "והוספה מיוחדת בענין השמחה - שיודעים בוודאות  שכל אחד ואחת מבני ישראל וכל בני ישראל נכתבו ונחתמו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורין".

•

זכורני גם רגע מעניין מאוד שחוויתי אותו בסיום אחת ההתוועדויות. הרבי פתח את הסידור וכולם היו סבורים שהרבי פתח אותו כדי לומר ברכה אחרונה כפי שהיה נוהג הרבי לפני שהיה קם בסיום ההתוועדות ולעבור לצד מזרח בו יתפלל את תפילת המנחה. 

בדרך כלל כאשר הרבי היה פותח את הסידור, באותו רגע היו כולם קמים ממקומם וכל הסדר המופתי שהיה נשמר כל עת ההתוועדות היה מופר באחת. השביל הארוך בו נמצא הכסא שעליו ישב הרבי שהיה ריק עד לרגע זה היה מתמלא בקהל רב שהחלו להתחכך זה בזה ולהצטופף סביב כסאו של הרבי עוד בטרם קם לעבור לכותל המזרח.

והנה באותה שבת בעת סיום ההתוועדות כאשר כולם היו בטוחים שהרבי פתח את הסידור כדי לברך מתוכו ברכה אחרונה, הרבי דפדף ל"בני היכלא" וביקש לשיר אותו. מיד החלו לנגן אותו על פי הוראת הרבי אבל המחזה הזה היה חדש ומחודש.

שנים רבות לפני זה לא ניגנו ניגון זה בהתוועדות, בודאי לא בסופה. אם כבר, ניגנו היה זה "אסדר לסעודתא" והנה הרבי החזיר את בני היכלא לשולחן התוועדויות בהפתעה. המחזה היה מרנין ומשובב לב שכן כמות גדולה של תמימים כבר הספיקו לעמוד בקרבת ומאחורי הרבי בצפיפות רבה. בדרך כלל כל השירים בהתוועדות של הרבי היו מנגנים כאשר מאחורי הרבי המקום היה ריק לגמרי מפני הכבוד ומאחורי כסא הרבי היו ישובים רק זקני החסידים או אורחים נכבדים. בשירה זו של 'בני היכלא' כל השורה מאחורי כסאו של הרבי היתה מלאה בעיקר בתלמידי התמימים שעמדו קרוב ביותר לכסא הרבי.

שירה זו הזכירה לתמימים משהו כמו 'סדר ניגונים' כאשר הרבי יושב בנוחות ורוגע ושלוה נסוכים על פניו. 

בדרך כלל כאשר היו מנגנים ניגונים באמצע ההתוועדות, פני הרבי היו דרוכות לקראת השיחה הבאה. פני הרבי היו מקרינות תוך כדי שירה זו שההתוועדות עדיין לא הגיעה לסיומה והיא תארך עוד זמן ממושך. ובשונה מכל השירים הללו כאשר ניגנו אז "בני היכלא" הרבי היה נינוח ביותר שכן זהו השיר האחרון שאין לאחריו עוד שיחה וכו'. 

לפחות פעמיים באותה שנה אני זוכר שהרבי החל לשיר "בני היכלא" בכהאי גוונא והמחזה הנפלא הזה חזר על עצמו. יתכן שבשנים שלאחר מכן - כשכבר לא הייתי ב-770 - המשיך הרבי בשירת בני היכלא שבאה לאחר סיום ההתוועדות, אך עבורנו התמימים היה זה אז משום חידוש מעניין ומרענן.

אשרי עינינו שזכינו לראות את מלכנו, מלך ביופיו תחזינה עיניך בשובו לציון ברחמים, אמן.