לאבא של בובע חייקע שלי (מרת חיה מנוחה פלדמן ז״ל), קראו ״הבוידער-רב״ הלא הוא הגאון החסיד רבי ישעיה זושא שובאוו ז״ל שבערוב ימיו היה רב בית הכנסת ׳מארינה רושצ׳ה׳ במוסקבה. 

לא זכיתי להכירו, הוא נפטר אף לפני שאימי נולדה, אבל בובע הייתה מספרת עליו הרבה ובין הדברים גם את הסיפור הבא:
ביום הראשון של סוכות, היה משכים קום, מטהר עצמו במקווה, לומד חסידות ומתכונן בהתרגשות לקיום מצוות ארבעת המינים. כשהעיר השחר, אחז את הלולב והאתרוג בידו, וממש קפץ וריקד כשבירך ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב״.

ידידו שעמד על ידו היה אף הוא רב, פנה אל הסבא רבה ושאל בעוקצנות חברית: הבוידער-רב, מדוע אתה רוקד? ענה לו הרב: מה זאת אומרת? הרי ברכתי כעת ברכה שחיכיתי לה שנה שלמה, אך טבעי שההתרגשות תביא אותי לרקוד על מקומי, לא כך?

כדי להקניטו, המשיך הידיד ואמר: אני בירכתי אך קודם את ברכת ״אשר יצר״ (הברכה שמברכים אחרי ביקור בבית הכסא) ולא רקדתי.

ענה לו הבוידער-רב: נו, אם תברך ״אשר יצר״ רק פעם בשנה, אוחחח כמה שאתה תרקוד.

•

בפרשת כי תצא נאמר:

"כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך. כי תבוא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך".

התורה מצווה להניח לפועל שעובד בשדה או בכרם לאכול מהתבואה בזמן העבודה.

מעניין, שבעוד שבכרם נאמר ׳ואכלת כנפשך שבעך׳ - בשפע כאוות נפשך, הרי שבשדה יש ביטוי של צמצום ׳וקטפת מלילות בידך׳ - ׳מלילות׳ זה לא ביטוי של שפע, אלא ביטוי של כמות מדודה, כמות שנכנסת ביד.

בשבת פרשת כי תצא תשמ״ה ביאר הרבי שהפסוק הזה מרמז על שני סוגים של עבודת האדם את קונו.

העבודה בשדה, בו עובדים על הדברים הבסיסיים והחיוניים כמו חיטה, מסמלת את האדם שעושה את מה שצריך וחיוני בעבודת ה׳, אבל לא מעבר לכך.

העבודה בכרם, בו עובדים על דברים מענגים כענבים, מסמלת את האדם העובד את ה׳ בתענוג ובשמחה, מהדר ומוסיף (היכן שמותר) מעבר לצורך הבסיסי גרידה.

כולנו מכירים את ׳עובדי השדה׳ אנשים ששומרים תורה ומצוות כמו שצריך, אבל ביובש מסויים, ללא שמחה והתלהבות, בלי התרגשות של הידור מצווה. כמו לחם המגיע מהשדה שמקיים את האדם, אבל אין בו את העונג והלחלוחית שמביא עמו הפרי.

ויש גם את ׳פועלי הכרם׳ אלו שמביאים עמם שמחה והתלהבות בקיום התורה והמצווה, מחפשים להדר במצווה ומתרגשים מעשייתה. כמו הענבים שגדלים בכרם, מלאי מתיקות, עונג ולחלוחית.

אולי יותר נכון יהיה לומר, שאנו בעצמנו, פעמים דומים לעובדי השדה ופעמים לפועלי הכרם.

כמו בעל הבית של הפועל, כך גם הבורא מאפשר לעובדיו לקחת ולאכול תוך כדי עבודה - כלומר, מספק לנו את הצרכים והאפשרויות כדי שנוכל לעבוד אותו, לשמור את תורתו ולקיים את מצוותיו.

ובדיוק כמו שכתוב בפרשת השבוע: פועל השדה שעובד את ה׳ ביובש, רק ׳כי צריך׳, מקבל מהקב״ה ׳מלילות׳ כמות מדודה ומספקת.

לעומתו, העובד את ה׳ בשמחה ובעונג, משל היה קוטף ענבים בכרם, עליו נאמר ׳ואכלת כנפשך שבעך׳, הקב״ה מעניק לו שפע, כאוות נפשו.
הבודער רב ודאי היה איש של כרם.

שבת שלום, 
הרב זלמן וישצקי