שמחה וכאב משמשים בערבוביה

שבת חזון, חורבן העבר ובניין העתיד: ה'בית דין' שהקימו באושוויץ לקב"ה ונמצא אשם, ואז התלמיד חכם קם ואמר: "הגיע הזמן לתפילת ערבית" • טורו השבועי של הרב זלמן וישצקי, מיוחד ל-COL

מבצע תפילין ב'מצעד החיים' באושוויץ (ארכיון COL)

״כשהיה בן חמש עשרה, כבר היה אלי ויזל באושוויץ,״ כך מתוך ההקדמה של רוברט מקאפי בראון לספר ׳המשפט של אלוקים׳, מחזה שכתב אלי ויזל. ״מורה לתלמוד התיידד איתו שם באושוויץ והתעקש שבכל פעם שייפגשו ילמדו יחד - תלמוד ללא כלי כתיבה, תלמוד ללא נייר, תלמוד ללא ספרים. זה יהיה מעשה ההתרסה הדתית שלהם.

לילה אחד לקח המורה את ויזל יחד איתו חזרה לצריף שלו, ושם, בנוכחותו של הנער הצעיר כעד יחידי, העמידו שלשה תלמידי חכמים גדולים - בקיאים בגמרא, בהלכה ובמשפט העברי - את אלוקים לדין, בהרכיבם באותו מקום מצמרר ״בית דין תורני״ לתבוע את הקדוש ברוך הוא.

המשפט ארך מספר לילות. נשמעו עדויות, נאספו ראיות, הוסקו מסקנות, אשר בסופן הובילו כולן לפסק דין של שלושת הדיינים פה אחד: הקדוש ברוך הוא, בורא שמים וארץ, נמצא אשם בפשעים כנגד הבריאה והאנושות. ואז, אחרי מה שויזל מתאר כ׳דממת מוות׳, התלמיד חכם הביט בשמים ואמר, ׳הגיע הזמן למעריב׳, וחברי הבית-דין נגשו להתפלל תפילת ערבית.״

חברים, התפר הזה שבין האבל והכאב של היהודי באושוויץ, לבין האמונה האיתנה והתקוה לעתיד טוב יותר שמתבטאת בתפילה, בא לידי ביטוי במלוא עוזו השבת, שבת פרשת דברים.

שבת פרשת דברים היא השבת האחרונה לפני תשעה באב, והשנה היא חלה ממש ביום התשיעי לחודש מנחם-אב. זה כבר שלשה שבועות שאנו אבלים, לא מסתפרים ולא שומעים מוזיקה ומראש חודש אב גם לא אוכלים בשר ולא שותים יין. אבל אז מגיעה שבת, ובשבת אין להתאבל, בשבת עושים קידוש על היין ואוכלים מאכלי שבת כרגיל, כאילו אין אנו בתקופת של אבלות.

שמחה וכאב משמשים בערבוביה.

זוהי שבת 'חזון'. היא נקראת 'חזון' משתי סיבות. א. על שם ההפטרה מנבואת ישעיהו שפותחת במילים 'חזון ישעיהו' בה ישעיהו מקונן על החטאים של העם ומנהיגיו, מוכיח את העם על חוסר הכנות בהבאת הקרבנות, ומזהיר מהעונש הנורא "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש“. ב. על פי דברי רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, השבת נקראית חזון על שם ה'מחזה' שבשבת זו מראים לנשמתו (ברבדיה הנעלים) של כל יהודי "מראה בית המקדש העתיד".

חורבן העבר ובניין העתיד משמשים בערבוביה.

ואולי, אולי זהו חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו כעם. תמיד נחבר בין העבר לעתיד, בין החורבן לבין הבניין, בין האבל לבין השמחה. יתכן שזה חלק מסוד ההישרדות והקיום הלאומי שלנו, מעולם לא שקענו באבל ובכאב, ידענו להרים את הראש לחרוק שיניים וללכת קדימה.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר