בשבוע שעבר סיפרתי בטור זה על יהודי שפגשתי בגיאורגיה וסיפר לי שהרבי הורה לו במכתב לבדוק את התפילין שלו ובעקבות כך שהם היו פסולות הוא החליף את התפילין בגיל 17. לולא הוראת הרבי מי יודע מתי היה כלל בודק את התפילין שלו ובזכות מכתב זה הוא זכה להניח תפילין כשרות במשך שנים רבות.

השבוע הוא שלח לי את צילום המכתב והרי הוא מצו"ב.

•

בשבת קודש שעברה שהיתי בעיר באטומי והתאכסנתי בבית מלון שם התארחו קבוצת אנשים מכמה חוגים ועדות. אין שבת זו שבת רגילה שכן מדובר בשבת מברכים דחודש אב והלו"ז של חסיד חב"ד ביום שכזה הוא שונה לגמרי מלו"זם של אחרים, הן בזמני התפילות והן במטלות הרוחניות כמו אמירת כל ספר התהילים, לימוד חסידות לפני התפילה והתוועדות חסידית לאחר התפילה שהן בבחינת חוק ולא יעבור.

התכוננתי להעביר את השבת בדרכי שלי והרהרתי על השוני המהותי והמשמעותי בין חסידי חב"ד לבין החוגים האחרים שמסיימים את תפילתם מוקדם ומיטיבים לישון כמצות היום ובבחינת "מנוחה שלימה שאתה רוצה בה".

אך למרות התחזית ה'קודרת' והפסימית שלי, עברה עלינו שבת חסידית מאין כמוה רוויה באנקדוטות חב"דיות למכביר.

מיד בתחילת סעודת השבת ביקשתי ממארגן האירוח לשאת דברים בפני הקהל. פתחתי בשיחת הקודש של הרבי על כך שמשה רבינו נתן לחצי שבט המנשי חלק בעבר הירדן, למרות שהוא לא ביקש כלל חלק כבני גד וראובן? הרבי גם תמה מדוע רק חצי שבט המנשי קיבל חלק והחצי השני נותר בארץ ישראל?

וביאורו של הרבי הוא כי משה רבינו חשש שבני גד ובני ראובן יחיו בעבר הירדן מרוחקים מהמשכן ומבית המקדש ולזאת הם יאבדו את הלחלוחית והרעננות הא-לוקית שלהן. על כן צירף אליהם את חצי שבט מנשה כדי שישמרו עליהם לבל תתרחש שחיקה ברוחניותם. וכדי שחצי שבט המנשה לא יגרר אחרי בני גד וראובן הוא הותיר את חצי שבט המנשה השני בארץ הקודש והם אלו שישמרו היטב על חצי השבט הראשון שבעבר הירדן.

מדוע בחר משה בשבט מנשה דוקא למשימה הכל כך חשובה הזו? משום שבני מנשה היו בעלי מסירות נפש כפי שמשתקף הדבר אצל צלפחד, אצל בנות צלפחד ואצל פנחס שהם כולם מצאצאי מנשה ומסרו את נפשם למען הזולת.

פניתי איפוא לקהל המאזינים ואמרתי להם כי חובת דורנו בעקבתא דמשיחא היא למסור את הנפש לקרב רחוקים ולהצטרף לבקשתו של הרבי מליובאוויטש להתאמץ להשיב נפשות לצור מחצבם כל אחד כפום שיעורי' דילי'. בסיום הדברים הזמנתי אותם להשתתף בהתוועדות שתתקיים לאחר הסעודה.

עוד בטרם סיימתי את דבריי דחף המארגן לידי בקבוק משקה מכובד ואמר לי שלחב"דניק אסור לדבר באם אינו מוזג לעצמו כוסית. ניצלתי את היות הבקבוק בידי ועברתי בין השולחנות למזוג לכל המסובים ששמחו לומר לחיים לכבוד שבת מברכים.

לקראת סיום הסעודה התקבצו כולם ובאו יחדיו ופצחו בשירי דבקות חב"דיים שבשנים האחרונות הפכו להיות מוכרים ומושרים בכל החוגים ואינם רק נחלת חסידי חב"ד בלבד.

וכטוב לב האנשים ב'לחיים' החלו לספר כל אחד בתורו, את הקשר שלו לרבי ולחב"ד. אחד מהם סיפר לנוכחים שהוא נכדו של החסיד המפורסם ר' חיים משה אלפרוביץ ע"ה וביקש ממני לספר את הידוע לי על הסבא הגדול שלו שהשמועה אומרת שהרבי הרש"ב הצביע עליו כבינוני.

אחר סיפר לי כי ילדיו הם צאצאים למשפחת חודייטוב שהביאה לרבי את הניגון 'שמעו בנים - אתם שלום' ועל הביקורים הרבים שלהם בשכונת קרונהייטס החב"דית.

כל אחד מצא את הקשר האישי שלו לרבי ולחב"ד ושיתף את כולם בחוויות החב"דיות שלו. למשל, אחד מהם סיפר כי היה נוסע הרבה למילאנו באיטליה לשהות אצל חותנו המתגורר שם. בעת היותו במילאנו היה מתפלל עם חותנו בבית הכנסת של השליח החסיד רבי גרשון מענדל גרליק, שם התפללו גם חסידי חב"ד דמילאנו.

בין היתר סיפר  כך: "בפעמים הראשונות שהגעתי להתפלל באותו בית הכנסת התיישבתי בין חסידי חב"ד הישראליים כמוני ורבי גרשון מענדל צפה בי מרחוק וחשש שאני מרגיש זר בין כולם בגלל היותי ליטאי. הוא סימן לי שאתקרב אליו, הושיב אותי לידו ואמר לי כי הוא תמיד מרגיש זר בין חסידי חב"ד משום שהוא צאצא לגר"א שחלק על בעל התניא מייסד חסידות חב"ד..." הוא ציין בהתפעלות את הרגישות של הרב גרליק ואת ההבחנה שלו מרחוק.

משפחה אחת מספרת כי הם מתפללים בדרך קבע בבית הכנסת חב"ד בשכונת רמת שלמה בירושלים אצל הרב הבלין. משפחה שניה מבני ברק מספרת כי בנם מתקרב בצעדי ענק לחסידות חב"ד והוא מתארח בשבתות אצל המשפיע הרב דוברוסקין ממגדל העמק. אורח נוסף מבני ברק מספר לשומעים כי הוא היה מתפלל במשך שנים רבות בבית הכנסת חב"ד בשיכון ה' בבני ברק כשהתגורר בסמיכות לו ובזכות זאת הוא אוהב ומחבב רבים מניגוני חב"ד כמו "הוא א-לוקינו" ועוד.

לאחר שכל אחד מהם סיפר על ההשתייכות שלו לחב"ד כבר יכולנו להתוועד שעה ארוכה על תורת החסידות, על מוסד השליחות שהקים הרבי ועל סיפורי אילת המרתקים בהשבת נשמות יהודיות לאבינו שבשמיים.

אחד הנוכחים המשתייך לחוג הליטאי, התבטא במהלך ההתוועדות כי הוא שם לב כי כשהרבי שולח שלוחים לרחבי תבל ולכל פינה נידחת הם לפתע מגלים אחריות במלוא מובן המילה, הם חשים אחריות לכל יהודי ויהודיה במקומם. בדרך כלל ששולחים אדם לפעול בתחום מסויים הוא מתמקד בתחום שלו ומפתח אותו וכאן היה מתבקש לכאורה שהשליח יקים מרכז וירכז אליו יהודים כשההדגשה היא על שגשוג ופיתוח המפעל האיכותי שישאב לתוכו יהודים המעוניינים להתקרב לקב"ה. בדומה לאדם שפותח חנות מפוארת של בגדים וממתין לחנותו שאנשים יבואו וירכשו אותם. אף אחד לא רודף אחרי אנשים לביתם ולמשרדם עם הבגדים שימדדו אותם.

לעומת זאת השלוחים של הרבי פחות מתמקדים בהקמת המרכז שלהם ומתעלים את האנרגיות שלהם למרדף בלתי פוסק אחר כל נשמה ונשמה לזכות אותן במצוה כזו או אחרת, אם זה תפילין, או שופר או חנוכיה וכדומה. המרכזים המפוארים שלהם בעולם הם תוצאה נלווית אל העשיה האחרת שלהם. הם מפתחים חוש אחריות בלתי מוגבל לכל תושבי המקום בו הם מתגוררים.

ההתוועדות נמשכה לעומק הלילה ומה שעצר אותה היתה העובדה שיש להשכים למחרת לומר את התהילים של שבת מברכים.

כשקמתי בבוקר לומר תהילים חזיתי בבוגר תומכי תמימים שהתארח אף הוא במלון ובשעה מוקדמת פתח את ספר התהילים ולא זז ממקומו למעלה משעה ומחצה עד שסיים את כל התהילים.

במהלכה של השבת השיח בבית הכנסת ובחדר האוכל נסב סביב חב"ד ופעילותה החובקת עולם והחשש שלי מ'שבת יבשה' התבדה לגמרי. היתה זו שבת חסידית נפלאה.

•

שני קטעים מתוך הספר "היום יום" צצו במחשבתי. האחד מיום ל' אדר א': "חסיד עושה סביבה. אם לא, צריך הוא לפשפש טוב אצלו ב'חבילה', מה קורה איתו בעצמו". והשני מיום כ"ב אייר האומר ש"חסידים אינם בודדים ואינם לבד".

זכורני כי באחד מה"שבע ברכות" שלי הגיע להשתתף בה קרוב משפחה מבוגר חסיד צאנז. כשנכנס הכריז בקול: "מזל טוב, החתן הוא צאנז, הכלה היא צאנז, אתה צאנז, הוא צאנז, הכל פה זה צאנז". אהבתי את הרעיון וקניתי אותו. גם כשאתה יוצא מהחממה החסידית מתברר לך שהכל זה חב"ד, אבל זה תלוי אם תכריז על כך בכל מקום שאתה מגיע אליו, לא בהכרח בהכרזה בפה, אפשר גם להקרין זאת בשפת גוף ובהליכות חב"דיות מובהקות.

•

בצאת השבת התברר לי מאשתי הרבנית תחי' שאף היא התוועדה בעזרת הנשים בצירוף סדר ניגונים שעה ארוכה. האוירה החב"דית ריחפה באויר כשכל המשתתפות ביקשו ממנה לספר על הפעילות הנרחבת באילת ועל ההתפתחות היהודית בעירנו בארבעים השנים האחרונות.