מאת דוד זקליקובסקי, ארכיון ליובאוויטש

אולי יותר מכל תורם אחר לישיבת ליובאוויטש במונטריאול, אידה בלומברג (לבית פינקלשטיין) לקחה אחריות על הצלחת הישיבה. מר ארנולד דלפן עדיין זוכר את היום של תחילת שנות הארבעים, שבו נכנס הרב לייב קרמר לביתם ותיאר כיצד זכה לתמיכתה. "גברת בלומברג אהבה את מה שהרב קרמר עשה. היא הייתה קשורה אליו מאוד ובהמשך למשפחתו".

ילדי חסידי חב"ד, בני הזוג פינקלשטיין, הגיעו למונטריאול, בשנת תרס"ד, עם לא הרבה יותר מהבגדים שלבשו. בגיל צעיר עזבה אידה את בית הספר וקיבלה עבודה במפעל טקסטיל. בשבוע הראשון, כשאמרה למנהל העבודה שהיא לא יכולה לעבוד בשבת, היא קיבלה את התגובה הרגילה: "זו לא הארץ הישנה. אם אתה לא בא מחר, אל תבוא ביום שני."

הוריה עודדו אותה ללכת לפי הרצון שלה, אז היא מצאה את עצמה מחפשת עבודה אחרת. עם זאת, לאחר שחזרה על תרחיש זה מספר פעמים, היא חשה בתסכול עמוק והחליטה לצאת לעבודה בשבת אך להימנע מפעילויות האסורות במפורש בשבת, כגון כתיבה או עיסוק בכסף. אבל גם זה התגלה כקשה מאוד, ועד מהרה היא הפסיקה לשמור את היום הקדוש לחלוטין. בגיל שבע עשרה היא נישאה לסמואל בלומברג, איש פשוט וחביב.

עם שאפתנות וכשרון לעסקים, אידה טיפסה בסולם הדרגות ולבסוף חסכה מספיק כסף כדי לפתוח חנות בגדים מצליחה משלה, ניו יורק פאשן. "היא הייתה אשת עסקים", אמרה נכדתה גלוריה לופס (לבית דובין). "היא לא הייתה הטיפוס שנשאר בבית לחבק את הילדים והנכדים. היא הייתה הטיפוס שהיה שם בחנות, שם היא הייתה הבוסית".

למרות שהיא נטשה חלק גדול מהמצוות, גברת בלומברג מעולם לא שכחה מאיפה היא באה. היא תמכה בכל המאמצים בחינוך היהודי במונטריאול מתוך הרצון לספק לאחרים את מה שלא היה לה בעצמה.

כששמעה על בית הספר החדש של ליובאוויטש, כתבה לרבי הריי"צ, ושאלה אם יקבל ממנה כסף למרות שאינה שומרת מצוות. לדברי בני משפחתה, הרבי השיב כי הוא בהחלט יעשה זאת. זו הייתה זכות גדולה לתמוך בחינוך יהודי לילדים צעירים.

היא לקחה מיד את האחריות על הפרויקט, וגייסה את הקהילה היהודית מאחורי הישיבה החדשה שהוקמה. "חלוציות בחינוך לא מסתיימת בהצלחה ראשונית", אמרה על התמיכה בישיבה, "זהו תהליך מתמשך ומפרך עם הרבה המשכיות. החינוך בולט כמגדלור של אור, שזורח באור עז גם היום, כשהעולם כולו עדיין עטוף בחושך. עלינו לשמור על האור הזה דולק בבהירות. אסור לנו אף פעם לתת לזה להיכבות".

מה שנעשה עד כה, כתבה, "הוא אכן מקור השראה לכל אותם אנשים רחוקים שהאידיאל של חינוך יקר להם". אבל, היא המשיכה, "עלינו להפוך את היכולות האלה לזמינים לכולם. מסירות עצמית למשימה שנבחרה זו, רצון טוב בביצוע הזה ומאמצים בלתי נלאים הם השיקולים המשכנעים. אלה חייבים לאפיין את המאמצים של האדם בעתיד להשגת המשימה שלנו בהצלחה".

•

בפעם הראשונה שהרב קרמר הביא את מרת בלומברג לביקור אצל הרבי הריי"צ, היה לה 'יחידות' ארוכה והיא דיברה ביידיש. למרות ששמרה את רוב השיחה בסוד, היא אמרה שהרבי נתן לה ברכות רבות על עבודתה בחינוך היהודי. כל כך הרבה, למעשה, עד שהיא כבר הרגישה שלא בנוח. "הייתי צריכה ללמוד טוב יותר ולהישאר דתיה," היא נזכרה.

"גנוג", אמרה לרבי, מספיק עם הברכות.

"למה שלא תרצי יותר?"

 "רבי, אני לא דתיה".

הרבי, מדגיש שחסיד חב"ד אסור לו לבחון את מעשיו של אדם אחר ולהחליט מי דתי או לא. להיות דתי זה לשאוף להיות יהודי טוב יותר. לפיכך, הרבי הביט בה ואמר (בפרפרזה), "בתי, אנחנו לא יודעים מי הוא באמת דתי, רק ה' יודע".