הערה מקדימה ראשונה: את השורות הבאות אני כותב מאהבה ובאהבה. זה לא שאני כזאת נשמה גבוהה שלא יודעת גם רגשות שאינן אהבה... הלוואי שכזה הייתי. אבל כשאני כותב את השורות הללו, תאמינו לי, אני עושה זאת באהבה. והנה לכם גם סברה מחזקת אמינות: אם לא אכתוב אותן באהבה, אין לי שום סיכוי לשכנע מישהו, ובשביל מה כל המילים והזמן והמחשבה שאני מקדיש לכתיבתן...

הערה מקדימה שנייה: אם אתה הקורא בן פחות מ 40-35, אנא קרא את הדברים בענווה מסוימת, כי לא היית שם כשזה קרה, בטח לא ברמה של מוּדעות והבנה בשֵׁלה ובוגרת. קרא אפוא את הדברים עד סופם, במתינות, נסה להבין ולעכל - ורק אז תגבש דעה ותחליט (מה שתחליט).

הבה נחזור 28 שנים לאחור.

בתקופה הראשונה אחרי ג' תמוז, כשרק התחלנו כולנו להתמודד עם השבר הנוראי, התנהל דיון (אפשר גם לקרוא לזה ויכוח) פנימי בקרב ראשי חב"ד (רבנים ועסקנים בכירים), איך לפרש את המצב וממילא גם איך נכון מכאן והלאה לומר: "הרבי", כמו לאורך כל השנים הטובות והמאירות, או "הרבי מלך המשיח", כפי שחלק מהחסידים החלו לכנות את הרבי (בעיקר) אחרי האירוע הבריאותי בכ"ז אדר תשנ"ב ובעקבות התחושה שמאורע בלתי אפשרי ובלתי נתפס זה 'חייב' להיות השלב הסופי לפני התגלות משיח, שבאותם ימים (כמעט) כל חסידי חב"ד היו משוכנעים עמוקות (מה שבטעות נהוג לכנות "האמינו") שהוא - הרבי.

[דרך אגב: על התואר "שליט"א" – אחרי ג' תמוז – לא דיברו בשום צד. זה היה אז בשולי-שולי-השוליים, שאט אט התרחבו והלכו. אבל לא זו הסוגיה שלנו הפעם.]

רוב החסידים שהיו רגילים כל השנים לנסוע לרבי, לכתוב ולקבל מענות וכו' – כלומר להיות קשורים לרבי גם בהיבט החושי הפיזי (ראייה, שמיעה ותקשורת ישירה ודינמית) – הפנימו את אשר אירע בג' תמוז וסברו שהתואר המתאים והנכון לעת אשר כזו הוא... "הרבי" ולא "הרבי מלך המשיח". אבל היו כאלה - שלימים יתגבשו לקבוצה אידיאולוגית וידבק בהם הכינוי "משיחיסטים" - שנפשם ערגה אל הרבי, דווקא באופן הזה. והם גם גיבו את ה'הרגש' שלהם בטיעון בסיסי פשוט: מה שהיה 'נכון' עד ג' תמוז, נשאר 'נכון' גם אחרי ג' תמוז.

•

בתווך הייתה עוד אסכולה, שיוצגה על ידי רב חשוב ונכבד מאוד באנ"ש (כעת הוא כבר 'שוכן עפר'), שטען אז בדיונים סגורים: "אנחנו חייבים להגיד 'הרבי מלך המשיח', בשביל חינוך הילדים". הוא ביטא סוג של חשיבה פרגמטיסטית ותועלתנית לפיה כדי לא 'לשבור' אצל הדור הצעיר את האמונה בהמשך הנוכחות והמרכזיות של הרבי בחיינו, נכון יותר לטפח את הגישה שהרבי הוא (עדיין) "מלך המשיח".

כאן חשוב לציין כי לרב נכבד זה הייתה השפעה מכרעת ביותר על גיבוש ובניית קבוצת "הרבי מלך המשיח", אף שרוב הנמנים עמה כלל לא היו מודעים ושותפים לרציונל ה'סודי' שגרם לו לתמוך בהם ולעודד את גישתם.

באותה עת לא היה אפשר כמובן לִצפות את העתיד: כמה זמן תימשך הגלות החשוכה הזאת; ואם חלילה תימשך, באיזה אופן היא תשפיע על תפיסת "הרבי" של הדור הצעיר.

אני באופן אישי, כאברך צעיר בעת ההיא, חשבתי שהתארים כלפי הרבי חייבים לבטא אמת 'מוחלטת' (עד כמה שאמת הנשענת בסופו של דבר על פרשנות אישית ורגשות סובייקטיביים יכולה להיות כזו...) ואין בה מקום לשיקולי טקטיקה ותועלתנות. מצד שני, אילו ידעתי אז באופן ודאי שהליכה עם 'האמת שלי' תמיט חורבן השקפתי ותפיסתי על הדור הבא, ולעומת זאת הגישה האחרת תאפשר הישרדות וצמיחה וכמובן תוצאות טובות יותר במובהק ברמת השטח – הייתי תומך (חרף כל הקושי שבדבר) בגישה האחרת. ומחיל עליה מונחים דוגמת "מותר לשנות מפני..." ו"עיקם הכתוב שמונה אותיות..." ואפילו "חַלֵל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". כלומר, שלפעמים – על פי תורה! – יש מקום 'לשנות' ו'לעקם' ו'לסתור על מנת לבנות' כדי להשיג את התוצאה הרצויה לקב"ה.

•

השנים חלפו והניסוי – נרצה או לא נרצה – כבר נעשה. קמו בחב"ד שתי קבוצות. כדי לא ליפול בסטיגמות ובתיוגים שגויים או מעליבים, נקרא להן "קבוצת הרבי" ו"קבוצת הרבי מלך המשיח". ושתי הקבוצות הצמיחו כבר דור אחד או שניים.

בערוגה של מי מהן צמח דור 'יפה' יותר? חסידי יותר? מאיזו קבוצה יצאו יותר שלוחים? היכן יש יותר בחורים ש'חיים רבי'? באלו ישיבות לומדים טוב יותר? מאיזה בית מדרש יצאו יותר אברכים רציניים? היכן המידות האישיות מעודנות יותר? איפה יש יותר אהבת ישראל? מאלו מוסדות יש פחות נשירה?

ובכן, התשובה היא שבשתי הקבוצות יש מנעד רחב שנע בין יראת שמים ברמה הכי גבוהה ודבקות מוחלטת ברבי, לבין פריקת עול ושבירת כל מוסכמה ומסגרת אפשריות.

נשאל, היכן אבל אחוזי ההצלחה בחינוך גבוהים יותר? מן הסתם כל צד ינסה לטעון ולשכנע שהוא זה שמצליח יותר. דבר אחד ברור מעל לכל ספק: שום צד לא נחל הצלחה מוחלטת, כשם ששום צד לא נחל כישלון מוחלט. כלומר ההצלחות והבעיות בחינוך לא הושפעו ישירות (ובוודאי לא באופן מכריע) מגישתן השונה של שתי הקבוצות לסוגיה הספציפית שבה עסקינן.

ובעיניים שלי, מכיוון שכך, זה הזמן לחזור אל האמת הפשוטה והחפה מטקטיקות. אמת של "רבי" ללא תוספות. כי אם ממילא לא 'הרווחת' שום דבר מ'עיקום' המציאות הפשוטה והנראית לעין, לְמה זה טוב?

כך או כך, אין לי כל אשליה שמאמר כזה או אחר (בנושא שכבר נשתברו עליו אלפי קולמוסים ומקלדות) יזיז מישהו מעמדותיו. כל אחד הולך עם נטיית הנפש שלו. יותר מזה, כבר מזמן הגעתי למסקנה שאפילו השקפת עולם אמונית (ובעיקר בכל הנוגע להדגשים וניואנסים) אינה מתחילה באידיאולוגיה, אלא היא נשענת ונסמכת במידה רבה מאוד על סגנון האישיות ועל המבנה הנפשי הפרטי.

•

כל זה היה רק כדי לשים על השולחן כמה נקודות יסוד חשובות ומהן לעבור אל הדבר הבא.

מגיע ג' תמוז. מטבע הדברים כל צד מחויב ומגויס לחוויית היום הזה, באופן שיתאים להשקפתו. הללו מדברים על "הרבי" ועל "געגועים לימי האור" ומתרפקים על זיכרונות וסיפורים מעוררי השראה, והללו מתמקדים ב'אתחלתא דגאולה' של הרבי הקודם, שכן בג' בתמוז תרפ"ז יצא הרבי הקודם מכלא שפולרקה ונשלח לעיר קאסטרמה וכו'. הללו מתוועדים וכותבים פ"נים ואומרים 'מענה לשון' בתור ל'אוהל', והללו מקיימים באותה שעה ב-770 'קונגרס משיח' ומפלפלים בלהט בסוגיית "שמש בגבעון דום" (מאורע היסטורי נוסף שאירע בג' בתמוז, שנת ב'תפ"ט).

עם זאת, אין כאן סימטריה אמיתית. בעוד ב"קבוצת הרבי" היום הזה הוא מנוע רוחני רב עוצמה עבור כל השנה כולה, ב"קבוצת הרבי מלך המשיח" נדמה שהיו שמחים ללכת לישון בשעת דמדומי חמה של ב' בתמוז ולהתעורר בבוקר ד' בתמוז. שכן ג' בתמוז עצמו הוא יום מאתגר מדי בעבורם. לא לעשות מהיום הזה שום עניין – לא נשמע טוב. כן לעשות ממנו עניין – גם זה בעיה. כי מיד תישאל השאלה, על מה הסער הזה אם "שום דבר לא קרה"? לכן המוצא הוא להרחיק עד גבעון ובדרך להתעכב קצת בקאסטרמה.

חברים יקרים ואהובים מ"קבוצת הרבי מלך המשיח", אני רוצה לבוא אליכם בקריאה של חיבה מלב אל לב: תגדירו את הרבי איך שאתם רוצים, תכנו אותו בדיוק כפי שאתם משוכנעים (או "מאמינים"), אבל אל תאפשרו ליום הזה לעבור עליכם... כאילו כלום. לא הגיוני ולא מוסרי ולא מוצדק – אפילו מבחינתכם! – שתעשו מאמץ לטשטש את המהות הפנימית של ג' בתמוז כפי שהיא נוגעת ישירות לכל אחד ואחד מבני הדור הזה.

•

בשבת קודש האחרונה השתתפה בת משפחה שלי בהתוועדות נשים באחת מקהילות חב"ד בארץ. היא חזרה משם מאוכזבת ואפילו פגועה. 'שבת ג' תמוז', ולב ההתוועדות הוא... סיפור שחרורו של הרבי הקודם מהכלא ושילוחו לקאסטרמה. היו אומנם גם מי שסיפרו 'סיפורים אישיים' הקשורים לרבי, אבל לא "הרבי" הוא שעמד במוקד. וזה דבר שלא יעלה על הדעת ביום שבו לפני כ"ח שנים נזדעזע כל העולם היהודי וחיי כולנו השתנו לבלי הכר. "זהו?!", היא טענה בכאב, "קאסטרמה – זה (בלבד) מה שהיום הזה אומר לנו?!".

בדור הזה, למקד את ג' בתמוז באירועי תרפ"ז כמו גם ביהושע בן נון – ולא ברבי שלנו, בנשיא הדור שלנו  – זה כמו להתוועד בי"ט בכסלו ובמקום על אדמו"ר הזקן וגאולתו, לדבר על הרבנית מנוחה רחל (שזהו יום הולדתה). או להתוועד בח"י באלול ולייחד את עיקרי הדברים למהר"ל מפראג (שנסתלק ביום זה) במקום לדבר על 'שני המאורות הגדולים'.

לפני כמה שנים כתבתי ספר היסטוריה (חסידי) שנלמד בכמה מישיבות חב"ד כתנאי לקבלת תקציב ממשלתי מסוים. הספר סוֹקר את תולדות החסידות מאז הבעש"ט ועד דורנו. ומכיוון שליוזמה היו שותפות בין השאר גם ישיבת קריית גת וגם הישיבה בצפת, ההתייחסות בספר לג' בתמוז הייתה צריכה להתאים ל"שתי הקבוצות".

הנה מה שנכתב בספר, בהסכמת כולם: "במוצאי שבת קודש פרשת קרח, אור לג' בתמוז תשנ"ד (1994 למניינם) – לאחר כשנתיים וארבעה חודשים שגם במהלכם לא חדל הרבי מלעודד את האמונה והציפייה בבואו הקרוב של המשיח – נסתלק מעינינו".

•

המסקנה היא שאם ממש רוצים – אפשר כן להתאחד סביב תוכן משותף ואפילו להסכים על אותו נוסח.

אז אני שואל אתכם: אם על כולנו מוסכם שבג' בתמוז תשנ"ד הרבי "נסתלק מעינינו"!!!, זה לא מספיק סיבה טובה להתוועד על "הרבי"?! 28 שנים של "נסתלק מעינינו" אינן מצדיקות שנתייחס למאורע עם כל השטורעם ולא נדלג עליו 100 שנים ואף 3300 שנים לאחור?!

ג' תמוז הוא יום של הרבי, עם הרבי וסביב הרבי – ואין כל סיבה (ואפשרות) לטשטש זאת!

ביום הזה חייב לשטוף את כ-ו-ל-נ-ו גל אדיר של "רבי"!

פתחתי בשתי הערות ואסיים בעוד אחת, שלישית ואחרונה:

יבואו אנשים שונים ויתחילו להתווכח איתי עם בוהן מתפלפלת, בדיוקי מילים בהערות בשולי הגיליון של שיחת קודש זו או אחרת. חבר'ה, אנחנו כבר אחרי זה. כבר מזמן אחרי כל זה. הכול כבר נטחן עד דק ו"עדיין לא בא!". ויותר מזה, "נמצאים עדיין בגלות פנימית בנוגע לעבודת ה'".

השורות הנ"ל מנסות לפשט את הדברים לרמה של היגיון ורגשות פשוטים.

הן מבקשות למרות הכול לייצר במעלה הדרך שיח משותף וסוג חדש של 'ביחד'.