מכתב גלוי ליו"ר הסוכנות היהודית | יצחק יהודה הולצמן
מכתב גלוי ליו"ר הסוכנות היהודית
פנייה אישית לאלוף במיל' דורון אלמוג, שנבחר לתפקידו בימים אלה ליו"ר הסוכנות היהודית
יצחק יהודה הולצמן
שבועון 'כפר חב"ד'
1.
לאחר לבטים החלטתי לעלות על הכתב את שהעיק עליי בעקבות הפרסומים כי מייד לאחר היבחרו, החליט מר אלמוג להופיע בשבת שעברה בוועידת הרפורמים בשפיים. למרות ההופעה האומללה הזאת, מטרת מכתבי לא לתת לאותם גורמים לכבות את הניצוץ היהודי של עם ישראל, אלא להציתם מחדש, כפי שעושים זאת היטב שלוחי הרבי ברחבי תבל.
בנאומו בפני באי ועידת התנועה, אמר דורון אלמוג כי "זה המקום הראשון שבחרתי להיות בו לאחר בחירתי".
לאורך האירוע הוא זכה לתשואות נלהבות, כשסיפר על בתו הבכורה שעלתה בגיל 12 לתורה אצל הרפורמים. "התמונה של ניצן בתנו עם הטלית תלויה בבית", סיפר.
***
מר דורון אלמוג הנכבד,
יו"ר הסוכנות היהודית הנבחר,
לשעבר, אלוף פיקוד הדרום,
מכובדי,
ברכות למינוי החדש, יו"ר הסוכנות היהודית.
לפני שניכנס לדון בעומקם של דברים, מחובתי לציין, כפי שבוודאי אתה יודע, שמטרתה העיקרית של הסוכנות היהודית, בדור יתום זה, היא להציל את הנוער היהודי בעולם משואת ההתבוללות שממדיה הולכים ומתעצמים מדי שנה בשנה. לולא מלחמת התנופה שמנהלים במסירות ללא גבולות שלוחי הרבי, לעצירת אותה תופעה מבהילה, איננו יודעים לאיזו תהום עמוקה עמנו היה מגיע. מאז השואה האיומה עם ישראל איבד, על־פי נתונים רשמיים, מיליוני יהודים שנעלמו מעמנו כתוצאה מאותה התבוללות שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, בהתנהגותן ובהצהרותיהן, נותנות לגיטימציה לאותה תופעה איומה המכחידה ל"ע את עם ישראל.
2.
מר אלמוג הנכבד, ברצוני להזכיר לכבודך את הריאיון שהענקת לי עבור עיתון 'כפר חב"ד', לאחר תקופת פרישתך מצה"ל, תחת הכותרת: "אלוף באהבה ונתינה".
חלקו הראשון של הריאיון עם כבודו, הוקדש אפוא לנושא שעסקת בו בשנים ההן והמשכת לעסוק בו גם לאחר פטירת בנך היקר והאהוב ערן ז"ל - הענקת תנאי חיים נאותים לילדים מיוחדים. תחילה בהקמת הכפר 'עלה נגב' שליד רשת מעונות 'עלה' בישראל, שנקרא לאחר פטירת בנך 'נחלת ערן'; והמשכו גם לאחר פטירת הבן, במאבק חסר פשרות להשגת תקציבים שיאפשרו לכפר להמשיך להתקיים ולדאוג למטופליו.
"אני שמח לקבוע כי חל שינוי מבורך", אמרת לי באותו ריאיון. "הורים ובני משפחה עדיין מתביישים בבן או אח מיוחד, אך לפחות מודים בכך בגלוי; מתייעצים איתי ועם אחרים כיצד לטפל בו ועוד. באשר אלינו, כשאשתי דידי ואני הבנו שערן חריג והרפואה לא תוכל לשנות עובדה זו לעולם, עברנו תחילה משבר עמוק, אך בסופו יצאנו מחוזקים: החלטנו לאהוב אותו כפי שהוא ולגדל אותו כמיטב יכולתו ויכולתנו. המשבר לימד אותנו שאהבה היא מחויבות עמוקה לנתינה ללא תנאי – כל דקה, כל שעה, כל יום – כל חייך וכל חייו.
"עד שהיה בן שמונה חודשים", הוספת לספר, "בכלל לא העלינו בדעתנו שערן ילד חריג. הבנו זאת רק כשעבר את החודש השמיני – והשבר היה נורא. הבנו פתאום שקרוב לוודאי כי לעולם לא יוכל לדבר – וכך היה: בכל עשרים ושלוש שנותיו, מעולם לא אמר מילה אחת. מעולם לא קרא לי 'אבא' ולדידי 'אימא'.
"המחויבות שקיבלנו על עצמנו לאהוב אותו, חיזקה אותנו במשך השנים ואף הלכה וגדלה ככל שערן גדל. טיפול בתינוק שונה מטיפול בילד קטן ומטיפול במתבגר או בבחור. כל שינוי שערן עבר במשך השנים, חייב גם את דידי וגם אותי להשתנות".
3.
ארשה לעצמי להביא עוד ציטוטים אחדים ומרגשים מאותו ריאיון: "כשהגעתי הביתה מהצבא, ערן תמיד זיהה וידע מי אני. הדבר החסר לי ביותר מאז נפטר, הוא החיבוק שלו. כל פגישה בינינו הייתה מתחילה בחיבוק. הוא ידע עליי יותר מכפי שידעתי עליו.
"ערן לא היה יכול להגדיר את רגשותיו ומחשבותיו במילים, אבל הראש שלו עבד היטב. הוא היה בעל אינטליגנציה הרבה יותר גבוהה מכפי שאנחנו מסוגלים להבין ולהעריך. ראית עליו שיש לו עולם פנימי עשיר שלא תמיד הבנת. לדוגמה, הוא היה צוחק במצבים שונים ואנחנו לא ידענו מדוע – אבל ידענו שהצחוק נובע מאיזה חוש הומור פנימי".
עוד קטע מאותו ריאיון מדהים, שאותנו ריגש מאוד:
"הוא היה המורה הגדול של חיי. הוא לימד אותי על עצמי בשתיקתו, יותר מכל אדם אחר עלי אדמות במיטב דבריו וכתביו. הוא כאילו תפס אותי בקרביי, טלטל אותי בשתיקתו שאמרה לי שוב ושוב – כל שעה משעות חיי – אבא, אתה זוכר אותי? אבא, אתה חושב עליי? אתה מודע לכך שהבן שלך תלוי בך באופן מוחלט? שבלעדיך לא אוכל לשרוד? שאני צריך את שכלך, את פיך, את כוחך ויוזמותיך כדי להישרד? – כך, בלי לדבר, הוא חינך אותי לדעת מהי אהבה מוחלטת ולקיחת אחריות מוחלטת על האחר. הוא הפך את האהבה אליו והאחריות לגורלו, למבחן שלי כאדם.
"אותה אהבה ואחריות שינו אותי. למדתי שמשקלי הרוחני אינו נמדד בהישגים חיצוניים, דרגות, וסיפורי גבורה, אלא ביכולת לחוש את ערן, להבין את צרכיו ולהיענות להם. למדתי שהאחר חשוב ממני. שאיני זקוק לתודה מילולית כדי להמשיך לתת. למדתי שאף כי גורלו היה עלול להטיל אותו לאיזה ביב מבלי שהחיים יבחינו בו – הוא ודומיו יכולים להיות מקור לגאווה גדולה בזכות האהבה החדשה שהם מלמדים אותנו.
"אני מודה, היו רגעים קשים שבהם רציתי להגיד, זה לא בני; הוא לא מייצג אותי. אני הרי 'משהו אחר' – איש חזק, מוצלח, בהיר, מפקד בצה"ל, אלוף, יודע מספר שפות, יודע לתקשר עם אנשים. איך ערן בכלל הגיע אליי? אבל לאט־לאט הבנתי שיותר משאני מתקשה לקבל שערן הוא בני, איני יכול לקבל את ההתכחשות לכך. אני מכיר הורים לילדים מוגבלים – ביניהם בעלי עמדות ושררה – המתכחשים לבניהם המוגבלים.
"יגאל אלון שהיה ממייסדי המדינה, אלוף פיקוד הדרום, אחר כך שר חוץ, שר חינוך ושר חקלאות – איש שכתב דברי הגות לאין־סוף ובנה תורת ביטחון – ובכל כתביו ודבריו והופעותיו, לא מצאתי כמעט מילה אחת על בתו נורית. כך נהגו גם גולדה מאיר ואחרים. אני מקווה שבזכות הדוגמה האישית של אשתי ושלי, ואולי גם בזכות הריאיון הזה, הורים נוספים לילדים מוגבלים יתחילו ללמוד אהבה חדשה ובעקבותיה גאווה חדשה על יכולתם לאהוב גם את המוגבל והמיוחד".
4.
בתשובה לשאלתי, "האם לא שאלת את עצמך מדוע עלה דווקא בגורלך להיות אב לבן מיוחד?", השבת: "השאלה הייתה כללית: ריבונו של עולם, מדוע הבאת אותו ואת דומיו לעולם? התשובה שיכולתי ואני יכול לתת לעצמי גם עכשיו, היא זו: ערן ושאר הילדים מסוגו באו לעולם כדי לבחון אותנו, את מידת האנושיות שלנו.
"אני זוכר תמיד שאנחנו רק בשר־ודם וכהרף עין גם אנחנו יכולים להיות במצבו ח"ו. במקומות כמו 'בית לווינשטיין', שוכבים אנשים שיום לפני כן היו מלאי און ועזוז, בעלי כספים, נכסים, עשייה וכוח ופתאום, כהרף עין, תוך שבריר שנייה – אם כתוצאה מזקנה, ממחלה, מתאונה או מפיגוע – הם נהפכים לתלויים באופן מוחלט בחסדי אחרים. אנחנו שוכחים לפעמים שאין לנו כל ערבות שמצבנו הנוכחי, הבריא, הכוחני, הנשען על 'אני ואפסי', יימשך לנצח.
"אם עד פטירתו אני הייתי מין שליח שהפיץ בין האנשים איזשהו מסר שקיבלתי בהשראתו של ערן, לאחר פטירתו הוא נהפך לסמל המחייב אותי להמשיך. היום אני יודע יותר מתמיד שהוא היה זה שטלטל אותי, שאמר לי בלי מילים 'אבא, לך בדרך הזאת – אל תחת אל תירא'. אני לא יכול להסביר זאת, אבל היום אני ממשיך בכוחו את התפקיד שהטיל עליי. עליי לדאוג בשמו ומטעמו לאחרים".
בהמשך הריאיון סיפרת על המאבק שלך "כדי לגרום לכך שאנשים יבינו את הילד המיוחד ויכירו בזכותו לחיות, וכדי ליצור למוגבל עתיד של תקווה". הרחבת לספר על מוסד 'עלה נגב' (שהוקם על ידך ונקרא אחרי פטירת בנך 'נחלת ערן') – פרויקט המהווה דוגמה ומופת לפריצת דרך.
5.
כששאלתיך על הפרישה מצה"ל, אשר עוררה בציבור פליאה רבה, השבת לי: "נשארתי בצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים בשל העובדה שאחי ערן ז"ל דימם בשטח וחולץ רק לאחר שבעה ימים. כשהדבר נודע לי, נשבעתי בתוכי שאני אמשיך לשרת בצה"ל בתפקידי פיקוד ביחידות קרביות, כדי שאוכל לדאוג לכך שלא יישאר מאחור חייל מדמם כמו אחי. זו גם הסיבה שגרמה לי בסופו של דבר לעזוב את הצבא: ההחלטה למנוע את האפשרות שבני ערן יישאר מדמם בחברה, כפי שדודו נשאר מדמם בשטח".
סיפרתי לי באותו ריאיון כי בני משפחה של ילדים מיוחדים מתקשרים אליך בכל יום, מתייעצים, ואתה מנסה לחזקם ככל שאתה יכול. הצרה היא, אמרת, שמספר הפניות כל כך גדול, שאתה לא יכול להקדיש לכל פונה את הזמן הנדרש לו.
ציינת בריאיון שהפתרון הוא "להיות דוגמה אישית לכל הציבור הזה – להיות לפיד ההולך לפני המחנה וקורא להורים אלה 'ממני תראו וכן תעשו'. אתה יכול לשפוך רבבות מילים והן עדיין לא יזיזו דבר. לעומת זאת, אתה יכול להיות דוגמה אישית, ותוכל שלא להוציא מילה מפיך, כמו ערן בננו, ובכל זאת להזיז הרים. ל'ממני תראו וכן תעשו' יש לפעמים כוח אדיר העומד בפני עצמו. ובאמת, אחרי כל מה שעברנו, יכול להיות שהדרך שבחרנו – לומר מעט מילים ובד בבד להיות מופת של עשייה, מהווה באמת איזו אבן־דרך, הנותנת להרבה הורים וקרובי משפחה של מוגבלים כוח לעמוד בהתמודדות הקשה שלהם".
היום, בזכות השקעתך והשקעת רעייתך, 'עלה נגב – נחלת ערן', הוא המוסד הפעיל ביותר, ברמה גבוהה, שמשפחות רבות נעזרות בו.
6.
באותו ריאיון, נגעת בנקודה שעליה דן הרבי, וארשה לעצמי לצטט קטע ממכתבו, מיום כ"ה בטבת תשמ"א:
"...בנוגע לשאלה בסיום המכתב שלך, שהועלתה על ידי אם, ברוח זאת שאם המטרה העליונה של הקיום היא למלא את מצוות השם; ואם יהודי אינו מסוגל מילדותו לבצע אף אחת מהמצוות הללו עקב מגבלות גופניות או שכליות; אם כן, מהי המטרה או המשמעות של הקיום שלו/שלה?
"את התשובה לשאלה זאת חייבים לחפש בהקשר של בעיה יותר כללית ומקיפה, שהשאלה האמורה היא רק אחת מן הצדדים האפשריים הרבים שלה.
"צריך לזכור שעל-פי התורה עצמה, בלתי אפשרי שכל יהודי, בתור אדם יחיד, יקיים את כל 613 המצוות. מלבד המצוות שניתן ליישם אותן רק בארץ ישראל, ובמשך הזמן שבית המקדש קיים, ישנן מצוות שהן חובה רק על כוהנים, לדוגמה, בעוד שישנן מצוות שכהן מנוע בדרך כלל מלקיים אותן. אבל בזכות העובדה שכל בני העם היהודי הם ישות אחת, כמו גוף אחד, כל אדם יחיד שמקיים את החובות שלו או שלה במידת הכוחות שניתנו לו מאת השם, הוא שותף לסך-הכול של המאמצים וההישגים.
"עיקרון דומה חל גם בכל חברה אנושית בכלל, כאשר כל אחד צריך לתרום לשגשוג המשותף, אף-על-פי שמן ההכרח שכל אחד מוגבל בכוחות שלו, בין אם הוא איכר פשוט שמייצר מזון או מדען או ממציא של מכונות חקלאיות, וכדומה. אדם שמצטיין בשטח הפרטי של המאמץ שלו עשוי להיות מוגבל, או חסר תועלת, בשטח אחר. מי מוסמך להגיד מי חשוב יותר, איזה אדם תורם תרומה גדולה יותר? רק שיתוף פעולה הרמוני וניצול של כל המשאבים האנושיים תורמים לשלמות המרבית של החברה. ביחס לאדם היחיד, כל מה שצריך להיאמר – כפי שרבותינו אכן הדגישו, הוא שהקב"ה אינו דורש מאף אדם שום דבר שהוא מעבר לכוחות הטבעיים של אותו אדם. אדם לא אמור לשאול מדוע הקב"ה חנן אדם אחד בכוחות גדולים יותר מאלה של אדם אחר.
"ובחזרה לנושא של ההתכתבות שלנו, היינו, הצרכים של הילדים המיוחדים, כפי שדובר כמה פעמים על כך, יש להבהיר שהם מוגבלים בתחומים מסוימים (ומי לא?), אבל אין שום סיבה, ואף לא הצדקה, להכליל את כולם בתוך קטגוריה אחת ושווה של 'מוגבלים' או 'מיוחדים'. הניסיון האנושי מלא בדוגמאות של אנשים שהיו מוגבלים קשות בכמה היבטים, ובכל זאת הצטיינו לאחר מכן ותרמו לחברה תרומות גדולות, ואפילו יוצאות מן הכלל, בהיבטים אחרים.
"אני משוכנע לחלוטין שאם היו מנהיגים מערכת מתאימה של מבחני כושר, על מנת לקבוע את הכישרונות המיוחדים של הילדים המיוחדים שלנו בגיל מוקדם, והיו מקימים כיתות לימוד מתאימות על מנת לאפשר להם לפתח כישרונות אלו, התוצאות היו משביעות רצון באופן ניכר, אם לא באופן מדהים. מיותר לומר ששיטה חינוכית כזאת הייתה מעשירה מאוד את הביטחון העצמי שלהם ואת ההתפתחות הכללית שלהם, שלא להזכיר גם את העובדה שזה היה מאפשר להם לתרום תרומה חשובה לחברה".
7.
ארשה לעצמי, מר אלמוג, לצטט עוד קטע ממכתב נוסף ששלח הרבי בט' בכסלו תשמ"א, לד"ר..., "יושב-ראש, המועצה למפגרים" באזור 11 ברוקלין, ליד בית הרפואה קוני איילנד.
"שמחתי לקבל את הידיעה על הועידה הקרבה ובאה. תקוותי שהיא תציין נקודת-מפנה בגישה של מנהיגי הקהילה לחינוך היהודי בכלל, ולמה שמכונה 'חינוך מיוחד' בפרט.
"בכל דיון שהוא שנוגע לטובתה של הקהילה היהודית, הנושא הראשון במעלה, ולמעשה המרכזי, צריך להיות כמובן הזהות היהודית – הדבר שמאחד באמת את העם היהודי ונותן לנו את העוצמה לשרוד ולהתפתח בסביבה הכי לא טבעית, מנוכרת ולעיתים קרובות מאוד עוינת.
"מבחינה היסטורית – מאז לידת עמנו עד היום הזה – הזהות היהודית, במובן המלא ביותר של המושג, הייתה זהה במשמעותה ליהדות-תורנית מסורתית כדרך חיים שלנו בחיי היומיום. גורמים אחרים שקשורים בדרך כלל לזהות לאומית, כמו שפה, טריטוריה, לבוש וכו', לא היו יכולים לשחק תפקיד מכריע בהישרדות היהודית, מכיוון שהם השתנו מזמן לזמן וממקום למקום. הגורם היחיד שלא השתנה לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו היה התורה והמצוות שהם 'חיינו ואורך ימינו'. את אותם תפילין, ציצית, שבת ויום-טוב שמרו יהודים בכל מקום שהם בכל הדורות. ברור שאין שום תחליף לדרך התורה בתור המקור והמהות של העם היהודי.
"הכרה בעובדה ראשונה במעלה זאת, פירושה הכרה בכך שההישרדות היהודית תלויה בסוג זה של חינוך שמפתח ומזין את הזהות היהודית במידה המלאה ביותר. וזאת חייבת להיות כמובן העדיפות העליונה ביותר מבין כל השירותים הקהילתיים.
"ביחס למפגרים יהודים – במאמר מוסגר, אני מעדיף מונח כמו אנשים 'מיוחדים', לא פשוט בתור לשון נקייה, אלא משום שזה ישקף בצורה יותר מדויקת את המצב שלהם, בייחוד לאור העובדה שבהרבה מקרים הפיגור מוגבל ליכולת לקלוט ולספוג ידע, בעוד שבתחומים אחרים הם עשויים להיות נורמליים לחלוטין או אפילו למעלה מהממוצע – גורם הזהות היהודית חשוב עוד יותר, לא רק כשלעצמו אלא גם בגלל הערך של הריפוי שיש לו.
הקיום בפועל של מצוות בחיי היומיום מספק דרך מוחשית שבאמצעותה אנשים מיוחדים אלה מכל הגילים יכולים, חרף המוגבלות שלהם, להזדהות עם המשפחות שלהם ועם יהודים אחרים בסביבה שלהם, ובאופן כללי להישאר במגע עם המציאות. גם אם מבחינה שכלית ייתכן שהם לא מעכלים לגמרי את המשמעות של הטקסים הללו, בתת-ההכרה הם לבטח מרגישים בבית בסביבה כזאת, ובהרבה מקרים יכולים להשתתף בפעולות כאלה גם ברמה ההכרתית.
"אציין דוגמה בולטת אחת מתוך התנסות מעשית במהלך חג הסוכות בשנה זאת. כידוע, פעילי ליובאוויטש מנסים בהזדמנות זאת להגיע אל יהודים רבים עם לולב ואתרוג, ולהביא להם את הרוח של זמן שמחתנו. מכיוון שהשנה היא שנת הקהל, הפצרתי בחסידיי שירחיבו פעילות זאת ככל האפשר, ויכללו בה גם מוסדות סיעודיים ובתי-אבות, וכן מוסדות אחרים. נשאלתי מה צריכה להיות העמדה והגישה כלפי אנשים שהם סניליים או מבולבלים, וכו'. עניתי – קל-וחומר שזוהי סיבה להגיע אליהם בדרך מוחשית זאת. ובכן, הדיווחים היו משביעי רצון לחלוטין.
רופאים ואחיות נדהמו לראות מהפך כזה: אנשים שבילו ימים אינספור ללא תנועה ובשתיקה, כשהם מדוכאים עמוקות ואינם ערים לשום דבר סביבם, ברגע שהם ראו אדם צעיר שנכנס עם לולב ואתרוג בידו, גילו פתאום התעניינות ערה, קפצו בלהיטות על חפצי המצווה שהוצעו להם, כשכמה מהם אומרים את הברכות מן הזיכרון, ללא שילחשו באוזניהם. השמחה בלבבות שלהם האירה דרך הפנים שלהם, שלא ידעו חיוך זמן רב מאוד.
"לא צריך לחפש הסבר מיסטי לתגובה זאת. כפי שניתן להבין, המראה של משהו כה מוחשי וקשור באופן ברור לשמחה של סוכות, כנראה נגע בזיכרונות חיים של חוויות שחדרו בהם בשנים קודמות ופתח אותם.
"אם ניתן לעשות כל-כך הרבה, לאורך כל הדרך, למען יהודים מבוגרים וקשישים במצבים מיוחדים, על- אחת-כמה-וכמה בנוגע לילדים מיוחדים, שם כל טובה נוספת, קטנה ככל שתיראה, בשנים שמעצבות אותם, תתווסף פעמים רבות כשהם יגדלו. במקרה שלהם חשוב עוד יותר לזכור שבעוד שהם עשויים להיות מוגבלים בכוחות הנפשיים והשכליים שלהם, ובעצם דווקא משום כך, צריך להציב כל דגש אפשרי על ההיבטים המוחשיים, השמיעתיים-ראייתיים של חינוך יהודי במונחים של קיום בפועל של מצוות וטקסים דתיים – כפי שדנתי בנושא והתייחסתי להיבטים אלה באריכות רבה יותר בהתכתבות שלי עם ד"ר... מבית-הרפואה קוני איילנד.
"בוודאי אין צורך להרחיב בכל האמור למעלה עבור המשתתפים בוועידה, אשר הכישורים התורניים, האקדמאיים והמקצועיים שלהם בשטח החינוך היהודי והשירותים החברתיים עושים אותם רגישים עד מאוד לבעיות הקרובות. אני מקווה ומתפלל שהנקודות הבסיסיות שהועלו כאן ישמשו קוים מנחים למקד את תשומת הלב בנושאים עיקריים, ושוועידה זאת, כפי שהוזכר לפני כן, תציין נקודת מפנה בגישה, וחשוב עוד יותר – בפעולה לטובת חינוך יהודי".
8.
מר אלמוג, ציינת בריאיון עימנו שקיבלת על עצמך "להיות דוגמה אישית לכל הציבור הזה (הילדים המיוחדים והוריהם) – להיות לפיד ההולך לפני המחנה וקורא להורים אלה 'ממני תראו וכן תעשו'".
כעת, בתפקידך רב החשיבות, אין בליבי ספק שתיישם את המוטו שהנחה אותך בטיפול בילדים המיוחדים.
דע לך, עם ישראל לצערנו נמצא כעת בעלפון רוחני מחפיר. נשמות יהודיות תוהות וטועות שלא זכו לקבל חינוך יהודי, המחפשות את דרכן, הן־הן 'הילדים המיוחדים'.
כעת הוטל עליך לטפל בהם. כפי שעשית זאת 'בעלה נגב', ברמת הטיפול הגבוהה ביותר, ללא פשרות, עליך לעשות זאת לכל עם ישראל. עליך הטילו כעת להדליק את הניצוץ היהודי הכבוי הגורם לבני נוער רבים להתבולל ולאבד את זהותם היהודית.
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף כו' עמוד ב') מציינת שישנם שני סוגי אנשים: 'מומר להכעיס' ו'מומר לתיאבון'. (מומר להכעיס = מי שעובר עבֵרה מתוך עמדה עקרונית ובמכוון ולא לשם תועלת או הנאה. לעומת זאת מומר לתיאבון = מי שעובֵר עבֵרה לשם הנאה ותועלת).
בכ"ח בניסן תשל"ו, שיגר הרבי מכתב לנערה בארה"ב:
"... ראשית כל, ביחס למה שאת מתארת כחוסר של רקע ביהדות, בעוד שזה עשוי להיות נכון במובן הטבעי, זה באמת לא ככה. שכן, כל יהודי, איש או אישה, מקבל בלידתו נשמה שהיא ממש חלק אלוקה ממעל. וזהו הרקע היהודי האמיתי. עם זאת, הנשמה צריכה לקבל תמיכה ומזון, והמזון שלה הם התורה והמצוות, כמו שכתוב 'כי הם חיינו ואורך ימינו'.
"...האמת היא שהנוסח האמור מדגיש שמכל יהודי, מבלי להתחשב ברקע שלו במובן הטבעי, מצפים שיחזק את המהות האמיתית שלו – הנשמה האלוקית אשר בו ובה, על ידי שיעשה כל מאמץ על מנת לחיות בהתאם למהות שלו ושלה ולהשיג את ההגשמה המרבית האפשרית על ידי חיי היום-יום על-פי התורה.
"נקודה נוספת היא זאת: מכיוון שהקב"ה מצפה לזה מכל יהודי, ברור שהוא סיפק את הכוחות הנחוצים ואת העוצמה הנחוצה כדי לבצע זאת. בתור דוגמה פשוטה – אפילו בן-אדם לא היה מצפה ממכונה שהוא יצר, שתעשה יותר ממה שהוא הכניס לתוכה. על-אחת-כמה-וכמה שזה כך בנוגע לבורא האדם ולמעשה ידיו.
"יתרה מזו, מכיוון שהקב"ה הוא עצם הטוב, הוא מספק את היכולת לבצע מה שהוא מצפה, מתוך שמחה וטוב לבב.
"לסיום, על התורה נאמר ש"דרכיה דרכי נועם". ומכאן, שכאשר מחליטים שאדם ילך בדרך התורה, הוא יכול להיות בטוח שניתן להשיג זאת בסופו-של-דבר בדרך נעימה".
9.
זהו הקו של הרבי, זהו הקו של היהדות, מר אלמוג הנכבד. כל יהודי, אפילו יהודי הקשור לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי, הוא יהודי עם נשמה יהודית (אף על פי שהתנועה שהם קשורים אליה, הוקמה באופן של 'מומר להכעיס').
כל התיאוריות שמנסים אותם ארגונים להטיל רפש בתנועה היהודית־ההלכתית ששמרה על עם ישראל, אינם נכונים כלל וכלל. חייבים לדעת כי המאבק הוא נגד 'תורה חדשה' שהמציאו אותם ארגונים, ולא נגד יהודים באשר הם יהודים. אלה הטוענים שהיהדות ההלכתית פוסלת את אותם יהודים, שקר וכזב הם דוברים! אותן תנועות רפורמיות וקונסרבטיביות אשר יצרו תורה חדשה, ילדיהן אינם מבינים מדוע נאסר עליהם להינשא בנישואי תערובת. 'ראבייס' רבים של אותה תנועת רפורמית מחתנים עם כומר תחת חופה אחת את אותם ילדים מסכנים, 'תינוקות שנשבו'. משום כך לא תראה בארה"ב דור שלישי או רביעי של אותה משפחה יהודית, מכיוון שמכת ההתבוללות הכתה במשפחתם.
לא בכדי תופעת ההתבוללות מכונה "השואה השקטה". מדובר בתופעה שמרחיקה בכל שנה אלפי יהודים הנישאים בנישואי תערובת. בקהילות רבות בעולם אחוז ההתבוללות כבר חצה את רף שבעים האחוזים של הצעירים היהודיים המפנים ל"ע עורף ליהדות. הגדילה להגדיר את אותה שואה ראשת הממשלה המנוחה הגב' גולדה מאיר, שאמרה בדיון בכנסת: "מבחינתי, כל מתבולל מצטרף לרשימת ששת המיליונים (נרצחי השואה)". ועוד ציטוט מהגב' מאיר: "אינני רוצה בעם יהודי ליברלי, אנטי קולוניאלי, אנטי מיליטריסטי – ומת".
לצערנו, לתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות יש חלק רב במכת הנוראה של נישואי תערובת המכחידים את עמנו, ללא ירייה אחת של כדור מלחמה.
10.
מכובדי, מר אלמוג, אצטט בפניך עוד מספר קטעים ממכתב ששיגר הרבי בראש חודש שבט תש"ל, לאישה יהודייה הגרה בארה"ב:
"...כל אדם שמתבונן ברצינות בהיסטוריה היהודית, ללא דעות מגובשות מראש וללא דעות קדומות, מוכרח להגיע למסקנה שהדבר היחיד ששימר את העם שלנו, הן ככלל והן כפרטים, היא הדבקות העקשנית במסורת של אבותינו הקדמונים. אף-על-פי שדבר זה היה כרוך לפעמים בקשיים. הגישה היתה תמיד גישה של 'נעשה ונשמע', כמו בזמן שבו התורה והמצוות ניתנו לראשונה בסיני.
"תמיד היו כאלה ששאפו להיות רפורמים ובדלנים. הרפורמים בני ימינו אינם המצאה חדשה, אלא זוהי הגישה המוכרת הישנה של עובדי עגל הזהב אשר הופיעו מיד לאחר מתן תורה, כאשר העם היהודי עדיין היה למרגלות הר סיני. ההיסטוריה שלנו מראה לנו באופן ברור מה קרה לתנועות כאלה אשר סטו מדרך התורה והמצוות וגרמו פגיעה גדולה לעצמם וכן לעם היהודי, ואשר לא היה בהם כלל שום דבר חיובי.
"ויובהר בזאת: הדת היהודית אינה חוששת מפני חקירה ובדיקה מדוקדקת. להיפך, היא דורשת ידיעה והבנה. עם זאת, היא מציבה תנאי, שאסור שהחקירה והידיעה תשמשנה תנאי מוקדם וקריטריון לקיום המצוות בחיי היום-יום, שלפיו אדם יקיים רק את אותן מצוות, ובאותה מידה, שהשכל האנושי המוגבל שלו, יכול להבין ולתפוס. דווקא על ידי הגישה של 'נעשה ונשמע', כלומר, על ידי שמקיימים תחילה ורק אחר כך מנסים להבין, היהודי יכול להצליח בהשגת תובנה אמיתית אל תוך המשמעות של התורה והמצוות.
"ייתן השם שכל אחד ואחד מאיתנו ימלא את הכוחות שלו ושלה ואת הקשרים עם יהודים אחרים, לחיזוק הקיום בפועל של המצוות בחיי היום-יום, הן בבית והן בקהילה בכלל. והובטחנו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם".
11.
לסיום, ארשה לעצמי לצטט רק קטעים בודדים (מקוצר מקום), מריאיון שהעניק הרבי, (דבר נדיר כשלעצמו), לעיתונאי והסופר ד"ר גרשון קנצלר בחודש שבט תשי"א, ימים ספורים לאחר שקיבל הרבי על עצמו באופן רשמי את הנהגת חסידות חב"ד.
הרבי: "ההיסטוריה שלנו, לאורך כל הגלות, היא למעשה שרשרת בלתי-פוסקת של הופעתם ושל היעלמותם של מרכזים יהודיים כאלה במדינה אחר מדינה, מקצה העולם ועד קצהו. עוד לפני שהספיקה שמש היהדות לשקוע במדינה אחת – היא כבר התחילה קודם לזרוח במדינה אחרת. "עכשיו, כשהמרכזים הגדולים של מזרח אירופה נהרסו ע"י הפאשיזם והקומוניזם, הפכה אמריקה להיות הריכוז הגדול, המוקד והמקור לקיום היהודי. ההשגחה העליונה הכינה בית חדש לתורה וליהדות במדינה זו, כבר בשעה שהלהבות רק התחילו לכלות את המעוזים של מבצרי היהדות החזקים והבלתי-חדירים ביותר בעברו השני של האוקיינוס.
"(בהדגשה רבה:) יהדות אמריקה חייבת להכיר בשליחות ההיסטורית, הקדושה, שההשגחה העליונה הפקידה בידיה ברגע הקריטי הזה של מאבק העם היהודי להישרדותו.
"הדרך היחידה שבה יהדות אמריקה תצליח לבצע ביעילות וברמה גבוהה את התפקיד ההיסטורי שמוטל עליה בשעה גורלית זו – זה על-ידי הקרבה עצמית. על-ידי מסירות-נפש מתוך ביטול, למען הכלל היהודי.
מר דורון אלמוג כאורח בבנקט הסיום של JLI – 'המכון ללימודי יהדות ע"ש ראהר', שנערך לפני מספר שנים בבנייני האומה בירושלים. צילום: מנדי הכטמן, COL
"כדי למלא את חובתנו בשעה הקריטית הזאת – עלינו לנקוט יוזמה ולצאת למתקפה, ל"מלחמת תנופה" המשימה הזאת דורשת כמובן הרבה אומץ תיכנון, חזון וגם רצון חזק להתמיד במשימה למרות כל הקשיים.
"התופעה שמפניה עלינו להיזהר ולחשוש בשעה זו, יותר מכל דבר אחר, זו התבוסתנות וה'נפקדות' שאחזו בכמה מהחלקים הטובים ביותר שלנו אל מול ההשפעה המתפשטת של מה שקרוי "התנועות הבין-דתיות": אל מול שיטתם לרוקן את הדת מתוכן עד לנקודה כזאת שהילדים שלנו לא יידעו עוד אם הם יהודים או לא. התבוסתנות הזאת גרועה ומסוכנת יותר אפילו מהתופעה שציינתי קודם: העובדה שהיהדות האורתודוקסית הגבילה עצמה לטקטיקות של "התגוננות".
""בשני העשורים האחרונים – נגרמו לעם היהודי אבדות כל-כך כבדות, עד שכל אחד ואחד מאתנו צריך להיות בעל-ערך כפול.
"קח לדוגמא את העניין של נשואי תערובת. יש יהודים לא-דתיים שמתוך תרי"ג מצוות לא מקיימים כלום, חוץ ממצווה אחת שאותה הם מקיימים: נמנעים מנישואי תערובת. נוכל להשתמש ביהודים אלו; לקרוא להם לשתף פעולה ב"מלחמת תנופה" נגד המכה הגדולה של "נשואי תערובת" הקורעת ומאבדת חלקים גדולים מהעם. לא תמיד חשוב מי עושה את המלאכה. העיקר שהיא נעשית. את הביצוע נבחן ונעריך בשני מישורים: מה שהוא מצליח להשיג, באופן אובייקטיבי, וגם מה שהוא עושה ופועל על האדם עצמו שעוסק בזה..
"...כדי להצליח בזה – אך ורק אם ננקוט מתקפה, "מלחמת תנופה", לא טקטיקה של "התגוננות", רק בדרך זו, רק אם לא ניפול במלכודת של הזנחת העצים בגלל היער. בשבילנו כל יחיד חשוב מאוד, משום שכל יחיד עשוי אולי להיות מנהיג או אב של דורות רבים ובידינו הדבר אם הדורות הרבים יהיו דורות של תורה ויהדות או שחלילה נאבד אותם".
***
מר אלמוג הנכבד, קיבלת על עצמך תפקיד לא קל. אין בליבנו ספק, כפי שהיית מפקד בכיר ולא נבהלת ממשימות כבדות ומורכבות, כך אנו מאחלים לך, לא להיבהל ולנהל את משימת המאבק נגד הכחדתו הרוחנית של עם ישראל בעוז ובגבורה מתוך ידיעה עמוקה שרק היהדות ההלכתית היא זו ששמרה על עמנו מאז מעמד הר סיני.
כפי שציינת, לאחר פטירת ערן ז"ל: "לאחר פטירתו, ערן נהפך לסמל המחייב אותי להמשיך. היום אני יודע יותר מתמיד שהוא היה זה שטלטל אותי, שאמר לי בלי מילים 'אבא, לך בדרך הזאת – אל תחת אל תירא'. אני לא יכול להסביר זאת, אבל היום אני ממשיך בכוחו את התפקיד שהטיל עליי. עליי לדאוג בשמו ומטעמו לאחרים".
'האחרים', זו גם יהדות העולם. עליך לדאוג ליהודי העולם שיקבלו חינוך יהודי אמיתי. את ההשראה אתה יכול לקבל משלוחי חב"ד, שאינם כורעים ברך לאנשי ממון ופילנתרופיה, רק פועלים מתוך אמונה יהודית אמיתית, להצית את שלהבת היהדות בכל מקום בגלובוס, ללא מורה ופחד למרות הקשיים הלא מעטים.
הכותב, הרב יצחק יהודה הולצמן, מעורכיו הראשיים של שבועון 'כפר חב"ד', ושימש בהוראת הרבי כאחד מראשי 'הועד למען שלמות העם'. המאמר מוגש באדיבות שבועון 'כפר חב"ד'
מאפשרים לכם לקבל
