אינני יודע מה קורה בשאר העולם, אבל מהארץ, לנסוע לרבי השנה לג' תמוז – אין זו משימה פשוטה, היות שמחירי הכרטיסים גבוהים עד למאוד.

הדבר מקשה במיוחד על תלמידי התמימים, ובפרט שאצל חלק גדול מהם זו התלבטות בין ג' תמוז לתשרי.

לכן, מה שחשוב לכולנו לדעת הוא, שלא משנה היכן נהיה בג' תמוז, אך אצל הרבי חייבים להיות! נשמע משפט מצחיק? ובכן התשובה היא שלא, זה לא אמור להצחיק כלל.

אשאל שאלה תאורטית; זה רק משל, וניתן להשליכו על כל אחד ואחד בתחומו הוא.

משפיע בישיבה או מורה בתלמוד תורה ששואף להתייחד עם הרבי ביום גדול וקדוש זה, מה עליו לעשות? לקום ולטוס?

האמת, זה תלוי – אם ייקח איתו לשם את כל שיעורו או כיתתו ושם גם יתעסק איתם, אזי תבוא עליו ברכה.

ואולם דמיינו לעצמכם שהם יישארו לבד בארץ, עם ובלי ממלא מקום, כך שבג' תמוז הם יהיו בבחינת מטה מטה והמשפיע יהיה בבחינת מעלה מעלה, האם גם אז בטוח שהוא יהיה בבחינת נמצא אצל הרבי? ובכן... וד"ל. כי העיקר שבג' תמוז נהיה אצל הרבי.

והיות שהציור הנ"ל היה קיצוני מעט, נתבונן בסיטואציה מוכרת יותר.

מנהל העבודה לא מאפשר לי לטוס לג' תמוז, אז מה? לא אהיה אצל הרבי?

ביום שישי ב' תמוז תקום מוקדם, תלמד מאמר (שיחה, התוועדות וכו') מההתחלה עד הסוף. תתפלל כראוי, תנגן כמה מניגוני הרבי, תכתוב פדיון נפש ואז תצא למבצעים לכמה שעות טובות. בליל שבת, אחרי קבלת שבת וחזרת חלק ממאמר 'ואתה תצווה', תתוועד עם בני ביתך, או עם חבריך בחדר האוכל, תלמדו משניות או שיחה, והילדים או התלמידים ישמעו סיפורים על הרבי או תיעוד מיחידות.

בשבת בבוקר שוב – חסידות בשופי אחרי שהיית במים, תפילה חסידותית ספוגה לחלוחית, חזרת דא"ח און א חסידישע פארברענגען. אז אצל הרבי כן תהיה!

החוט המקשר את החסיד עם הרבי הוא חוט האהבה. זה למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, ולא רק בדרך אור ישר אלא גם בדרך אור חוזר.

אגב, גם מי שיהיה בד' אמות, שלא ישכח גם הוא להתייחד עם הרבי, זה חשוב.

כל החברים שפוגשים שם וכל ההתוועדויות, אלו החדרים החיצוניים... צריך להגיע לחדר המלך פנימה. שלום עליכם אדוננו מורנו ורבנו ועליכם השלום.

סיפר לי ידיד שבהיותו חייל (כתלמיד שנאלץ להתגייס) הגיע ערב שמחת תורה והוא היה במקום נידח בארץ בבסיס ענק. היות שלמוצאי החג היה מתוכנן תרגיל חשוב, לא שוחררו החיילים לביתם. החסיד היה שבור כולו. מה? בשמחת תורה אהיה כאן? ללא הקפות, ללא חסידים, ללא קידוש והתוועדות, ללא מקווה? הוא התחנן על נפשו לשחרור אך המפקד בשלו – סירוב מוחלט שלא ניתן לערער עליו.

מה עשה החסיד? נטל את ד' המינים שלו והציע למאות חיילים ליטול אותם... אחרי שזיכה כארבע מאות חיילים בברכה עליהם, חש שהוא נמצא אצל הרבי ורוקד עם התורה והקדוש ברוך הוא בשמחה ובלב שלם.

פעם הוא צייר לי שבת ברמת הגולן ליד הטנק, לבד... קור, שלג... מה עושים?

הוא נטל לקוטי שיחות, למד בדבקות ושוב היה אצל הרבי... אם עושים מה שצריך מתי שצריך, לא משנה היכן גופנו יימצא, כי העיקר שאצל הרבי כן נהיה... כי הכל תלוי בנפש!

אחרי כל זה יש לזכור שהעיקר אינו ה'רצוא' אלא ה'שוב', כי הוא מוכיח שה'רצוא' היה כדבעי.

רצוא היינו להגיע לעצם. העצם רוצה, אבל, כשנחזור למטה נידרש לממש את הכוונה, לכן – שוב.

אם אין שוב, זה כנראה משום שהגענו לגילויים במקום שבו תכלית הכוונה לא מורגשת, וד"ל.

לחיים חסידים. שנתמסר לעבודה במסירה ונתינה, ונאחל ונתפלל מקרב לב עמוק שהשנה נהיה כולנו עם הרבי כאן למטה נשמה בגוף והוא יגאלנו בקרוב ממש, ואז שוב נזכה, אך הפעם לנצח, להתראות פנים בפנים עם אדוננו מורנו ורבנו!

לחיים און א גוט שבת!

• הטור המלא פורסם השבוע במגזין עיתון 'כפר חב"ד'