פולמוס מעורבות-היתר של אברכים במטבח, שפורסם כאן ב-COL, בעקבות טורו של הרב יוסף יצחק חיטריק בשבוען 'כפר חב"ד' והתגובה של הרב מנחם ברוד, עוררה הדים רבים ועשרות תגובות שזרמו למערכת. 

"קיים גם קו המפריד בין עזרה ושותפות לבין התערבות בנושאים השייכים לעקרת הבית", כתב הרב חיטריק. "הראשון עושה את הפרצה והרביעי – כבר סובר כי זה יסוד היסודות של תורת והנהגת החסידות."

הרב מנחם ברוד, הגיב בטור משלו, בכותרת "כשהמשפיע מבשל טשולנט": "הרעיון הבסיסי נכון וחשוב, אך כיום נדרשת חלוקת נטל אחרת. אין לזה שום קשר לרמה החסידית ולמידת ההתעלות הרוחנית."

השבוע, לא טמן הרב חיטריק את ידו בצלחת ומשיב לידידו הרב מנחם ברוד במאמר נוסף מעל דפי 'כפר חב"ד', שם הוא מוסיף ומחדד את דבריו.

"אכן צודק מאד הרב ברוד", כותב הרב חיטריק.

"כולי עלמא לא פליגי, כי הכנת הטשולנט, ריקון הפח, קניות במכולת, ועזרה בבית - אינו מוריד מאומה מהחסידש'קייט. והמסייע למשפחתו בצרכי הבית, ולקיחת אחריות למשפחתו וצרכיה, הינה גם ביטוי של מענטשליכ'קייט. אך לא זו הייתה כוונת המשורר...

"המאמר, ביקש להבהיר, אפוא, כי החסיד לא צריך להתערב, ובוודאי לא להיות מונח ומושקע בדברים שהם, לדברי הכול, שייכים לעולמה של עלמא דנוקבא."

זאת ועוד: ואם לא די בפולמוס ההתערבות במטבח, הרב חיטריק מביא דוגמא נוספת למתירנות שפושה לדבריו במחנינו, "כי יש נשים הבאות לרכוש פאות, מלוות בבעליהן... והבעל נותן עצות, הדרכה, ומביע דעה... ואכ"מ להאריך".

באדיבות 'כפר חב"ד'; המאמר המלא של הרב יוסף יצחק חיטריק:

הרב יוסף יצחק חיטריק

בעלת הבית עם זקן

התודה לידידי, הרב מנחם הלוי ברוד, על הבהרת וחיזוק הדברים שנרשמו כאן לפני שבועיים, אודות התנהגותו של חסיד בעניין תאוות האכילה ושתיה, ועיסוק בכך.

לא מתאים לחסיד, אף שאינו בדרגת צדיק – נטול תאוות עולם הזה,  להיות מונח בתאוות עולם הזה, צריך הוא אף להתבייש, ולפחות בדיבור, ובוודאי בהנהגה חיצונית להתנהג בהתנזרות 'אתכפיא' ממותרות מיותרים, כמאמר חסידים 'מותר' = 'מיותר'.

כפי שרבנו הזקן, מסביר בתניא פרק יד, ש'משביעין אותו – תהי צדיק...', אף שאינו כך במהותו הפנימי.

סמל התאווה הייתה תמיד אצל חסידים, המארז'ינע – הגלידה.

שמעתי מהמשפיע הר' חיים שלום שי'  דייטש, כמה הסברים לכך. אשתף את קוראים בשתים מהם:

1. חסיד הלא מכיר הנאמר בתניא פרק ז"ך, על המאחר סעודתו שעה או שעתיים 'לכוונה זו' – לזבוח את יצרו, לכופף את תאוותו.

לעומת זה, הגלידה, זועקת וצורחת לאדם 'אכול אותי מייד, אחרת יהיה לך פודינג חם...'.

1. כדי להינות מהגלידה, אוכלים ומלקלקים אותה לאט, לאט. כדי שמשך זמן הרגשת הנאת הגלידה תהא ארוכה ככל שאפשר.

אכילת הגלידה, אפוא, בעיקרו היא היא הנאת האכילה, ולא האכילה עצמה, כי היא עצמה אין בה תועלת, ואף אולי מזיקה, כנאמר בעטיפהשהיא מכילה 'סוכר מופרז...'. משום מבקש האוכלו להאריך משךזמן הנאתו...

*

דברי חיזוק נוסף קיבלתי מהפוסק החסידי הרב יקותיאל פרקש שי':

...נהנתי לקרוא מה שכתבת בשבוע שעברה אודות אימרתו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש הידועה (מה מתאים – וואס פאסט- לחסיד)  - ונגעת בנקודה הכל כך לא חסידית.. ה"ה תשומת הלב הרבה לשאלה "מה נאכל..".

ונזכרתי שרשום אצלי הדברים דלהלן, שמהווים סיעתא רבה לדבריך שם - והנני מעתיקו לך.

החיד"א ב"עבודת הקודש" ["מורה באצבע" סי' קד] כותב: ".. אוי לה לאותה בושה. ולפי הדעת, חרפה היא לנו להקפיד על המאכלים ולעשות שקו"ט ומסקנה עם בני ביתו לאמור 'מה נאכל היום ומה נאכל הלילה' - מאחר שהאכילה היא אחד הדברים שבהם נדמה האדם לבהמה. ולכן טוב לגבר שיאכל מן הבא לידו, ולא יקפיד כלל". 

וכבר אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו: "טוב ארוחת יָרָק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" [משלי טו,טז]. ו"טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" [שם יז,א].

ומה נפלאת היא שיחתו המדהימה של הרבי נשיא דורנו (זאת חנוכה תשי"ג), בגנות המוסיפים מלח למאכל:

... תובעים ממנו כי אחר התפילה, במשך כל היום, בעת שהוא אוכל ושותה יהיה לו הרגש כפי שהיה לו בעת התפילה...

.. אמנם הנהגה בפועל היא, כי בעת האכילה – בורר לו חלק יפה, ואם חסר מלח במאכל – מוסיף מלח, מבלי שיהיה ניכר רישומה של תפילה.

הוא אמנם מברך ברכה ראשנה ואחרונה, אך לא ניכר עליו חילוק בינו לבין מי שאינו חסיד, ויתירה מזו - בינו לבין אינו-יהודי, להבדיל.

'ומותר האדם מן הבהמה אין', שהנהגתו היא באופן שעושה כל מה שחפץ, כמו בהמת בר, א נאוואטנע בהמה, שאין לה בעל הבית...

***

נושא השני, במאמרי, היה העיסוק של החסיד – הגבר, בעניינים השייכים לעלמא דנוקבא.

נכתב שם כי למרות שחייב כל בעל להיות שותף מלא בכל הקשור בצרכי ביתו, ולעזור בכל המצטרך ונדרש. אך קיים גם קו המפריד בין עזרה ושותפות לבין התערבות בנושאים השייכים לכתחילה לעקרת הבית.

אך יש הבדל בין חסיד העוזר לאשתו... לבין מי שדרכו בקודש להתעסק ולהתערב בצרכי הבית, ובהחלטות הגורליות – כגון, מה יוגש לארוחת ערב...

לצורך דוגמה - נתתי התערבות של גברים בבישולים. כי כך נהוג היה בבית הורי, ובבית סבי.

במשפחתי הייתה ידועה אמרתה של סבתי הרבנית לאה קרסיק ע"ה, 'איך האב פיינט א בעל הבית'סטע מיט א בארד...' – שונאת אני, בעלת הבית עם זקן...

הרב ברוד הבהיר בצדק, כי דוגמה זו אינו אחידה בכל המשפחות. הדברים תלויים משפחה ומשפחה בדפוסי החיים. וידוע לו על משפיעים שהכינו את הטשולנט.

אכן צודק מאד הרב ברוד.

כולי עלמא לא פליגי, כי הכנת הטשולנט, ריקון הפח, קניות במכולת, ועזרה בבית - אינו מוריד מאומה מהחסידש'קייט. והמסייע למשפחתו בצרכי הבית, ולקיחת אחריות למשפחתו וצרכיה, הינה גם ביטוי של מענטשליכ'קייט.

***

אך לא זו הייתה כוונת המשורר...

המאמר, ביקש להבהיר, אפוא, כי החסיד לא צריך להתערב, ובוודאי לא להיות מונח ומושקע בדברים שהם, לדברי הכול, שייכים לעולמה של עלמא דנוקבא.

אתן דוגמא לדבר, מענין שהינו לגמרי שייך לאותו עולם (לכל הדעות), שאין, ולא צריך להיות, כניסה לשם לגברים, ובודאי יסכים עימי הרב ברוד.

שחה לי מוכרת פאות, בכאב לב, כי יש נשים הבאות לרכוש פאות, מלוות בבעליהן... והבעל נותן עצות, הדרכה, ומביע דעה... ואכ"מ להאריך וד"ל.

***

המסר במאמר היה הן לבעלים, והן לנשים (ולתלמידותיי תחיינה) - לשים גבולות בחייהם. כשחוצים את גבולות ח"ו, נכשלים באזהרת התורה 'לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה'.

לפי דברי הרמב"ם שלמדנו לפני שבוע (ע"ז פי"ב)  – איסור זה הוא בכלל אביזרייהו של עבודה זרה. מוסיף על כך הרבי (שמיני תשי"ג), שלפי זה שייך לומר, כי איסור של 'לא ילבש' אף היא מהדברים שחייבים למסור את הנפש עליהן!

זו רק דעתי.

מה דעתכם?