טורו הקבוע של הרב יוסף יצחק חיטריק בשבועון 'כפר חב"ד', המתייחס רבות לענייני הנהגה חסידית, נגע בשבוע שעבר בנקודה 'רגישה', אצל אברכים צעירים רבים: מעורבות-היתר במטבח.

"קיים גם קו המפריד בין עזרה ושותפות לבין התערבות בנושאים השייכים לעקרת הבית", כותב הרב חיטריק. "הראשון עושה את הפרצה והרביעי – כבר סובר כי זה יסוד היסודות של תורת והנהגת החסידות."

הרב מנחם ברוד, נענה לאתגר בו מסיים תמיד הרב חיטריק את טורו "ומה דעתכם?", ומגיב בטור משלו: "כשהמשפיע מבשל טשולנט": "הרעיון הבסיסי נכון וחשוב, אך כיום נדרשת חלוקת נטל אחרת. אין לזה שום קשר לרמה החסידית ולמידת ההתעלות הרוחנית."

•

טורו המלא של הרב יוסף יצחק חיטריק:

פע, לא מתאים

"אשתי, מה יש היום לארוחת ערב?", כך היה מתקשר ושואל כל יום עובד במשרדו של אבי ע"ה, לפני נסיעתו הארוכה הביתה ללונג איילנד.

שנים רבות היה אבי תמה, ובכל יום מחדש, על התעניינותו של אותו עובד מה יש לארוחת ערב, שעה וחצי לפני הגעתו הביתה. כך שלאורך כל הנסיעה היה יכול לשְׂבוֹע בדמיונו וללקלק את שפתיו מהארוחה המחכה לו.

תמיהתו של אבי נבעה מן החינוך שכולנו קיבלנו בדרכי החסידות, שישנם דברים שלא קיימים בלקסיקון שלנו.

כל אחד הלא יודע באיזה מצב הוא נמצא. כי הרי אסור לרַמות את עצמנו, ויודע צדיק נפש בהמתו. אך ישנם דברים שאינם מתאימים להנהגתו של חסיד.

אני זוכר כי פעם הייתה בושה לאכול מאראז'ינאע (גלידה בלע"ז). אכילת גלידה הייתה נתפסת כשיא התאווה, ומי שנכשל בזה – עשה זאת ללא פרסומי ניסא מיותרים.

כאשר הגישו בהתוועדות חסידית מאראז'ינאע הרי באופן אוטומטי הייתה נשמעת שאגת הנוכחים "פעהה..."

בשמחות ואירועים אנו יושבים ומתרווחים על כיסאות מרופדים, והנה ניגש המלצר ומראה לך את המבחר העשיר של המנות לבחירתנו. האורח נאלץ לסקור את צלחת ההגשה הגדולה והגדושה, או אז הוא חייב להחליט במה בוערת לו תאוותו ברגע זה, והוא מודיע למלצר כי הוא בוחר ב... (והכול בפני קהל עם ועדה...).

ייטיבו בעלי שמחה והקייטרינג, אולי, לשנות סדרי הגשה, וישימו את המנות על השולחנות, והבוחר יבחר... (בחשאי...)

לאחרונה כבר ראיתי כי בהזמנה מצורף כרטיס אשרור הגעתו של המוזמן – והוא מתבקש כבר מהיום (כחודש–חודשיים לפני האירוע) לציין ולשגר את החלטתו – מה יעלה בתאוותו באותו מועד.

לצערנו עדיין לא הזדככנו בפנימיותנו, כי טרם התעלינו לדרגת צדיק, ושיחתנו בין איש לרעהו עדיין איננה כרצון אדמו"ר האמצעי, בענייני יחודא עילאה. אך לפחות שעיקר עיסוקינו ודיבורינו יהיו בנושאים ובסגנון המאפיינים חסיד.

חוששני מאוד מתגובות נועזות, מנשות ישראל הקדושות, שמא לא יבינו את שייאמר בשורות הבאות, אך אומר את אשר על ליבי.

אכן חייב כל בעל להיות שותף מלא בכל הקשור בצורכי ביתו, ולעזור בכל המצטרך ונדרש. אך קיים גם קו המפריד בין עזרה ושותפות לבין התערבות בנושאים השייכים לעקרת הבית.

יש הבדל בין חסיד העוזר לאשתו בקניות במכולת וכדומה, כי לא מתאפשר לה הדבר בגין טרדות הבית המונעות ממנה לערוך את הקניות, לבין מי שדרכו בקודש להתעסק ולהתערב בצורכי הבית, לדוגמה המעורבות במטבח ובבישולים, ובהחלטות הגורליות – מה יוגש לארוחת ערב.

כך דרכם של גלגולי דברים. הראשון עושה את הפרצה, השני רק ממשיך דרכו, השלישי חושב כי זו הנהגה מתאימה, והרביעי – כבר סובר כי זה יסוד היסודות של תורת והנהגת החסידות.

הרבי ריי"ץ, בשיחה ידועה (סה"ש קיץ ת"ש ע' 144), מפרט רשימה ארוכה של דברים שהם בבחינת "עס פאסט ניט פאר א חסיד..." (לא מתאים לחסיד).

בין השאר מוזכר שם:

עס פאסט נישט לחסיד –  לא יהיה לו כל יום שיעור בגמרא.

עס פאסט נישט לחסיד – שלא להתעסק בעבודה של קריאת שמע על המיטה.

עס פאסט נישט – להיות מסור ונתון לענייני מסחר.

בטוחני כי בכל דור ומצב יש להוסיף ולהתאים את הרשימה וואס פאסט יע און וואס פאסט נישט (מה מתאים ומה לא מתאים), לפי הצורך.

על האמתלא הידועה – אינני בדרגה כזו, הלוואי הייתי חסיד וכו', כבר ענה רבנו הזקן בתניא, על פי המאמר המפורסם 'משביעים אותו תהי צדיק'.

נשאלת השאלה – איך ניתן לדרוש מיהודי 'תהי צדיק', הלא אי אפשר להגיע לדרגתם של צדיקים, הלא זו דרגא שניתנת מלמעלה 'ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר'?

עונה רבנו הזקן – כי משביעים את האדם שיעשה מאמצים לעורר בנפשו רגשות של צדיק (להיות מואס ברע ולהתענג על ה'), "אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו, כי אם בדמיונות, אעפ"כ הוא יעשה את שלו". כלומר – יהודי חייב לשאוף להגיע לדרגת צדיק, ולהתנהג בהליכות של צדיק, אף שהוא מכיר את עצמו שאין זו דרגתו.

ואחרי המעשים נמשכים הלבבות – כידוע.

אנו מושבעים ועומדים להתנהג בדרכי החסידות;

משביעים אותנו – תהי חסיד.

זו רק דעתי,

מה דעתכם?

•

הרב מנחם ברוד, בטור משלו, מגיב השבוע לדברים בטור שכותרתו:

כשהמשפיע מבשל טשולנט

ידידי ורעי הרב חיטריק נוהג לסיים את טוריו המאלפים בשאלה 'מה דעתכם?'. בדרך כלל אני נהנה מכתיבתו ומסכים לדבריו, ולא אחת אף מצאתי בטוריו תובנות מאלפות שאימצתי בחיי.

הטור האחרון, 'פע... לא מתאים', עורר אותי להיענות לבקשתו של הרב חיטריק ולומר מה דעתי...

*

הרעיון הבסיסי והמרכזי שהוצג בטור – נכון וחשוב. אכן, לחסיד לא מתאים להיות שקוע בתאוות אכילה ושתייה וכדומה. גם אם בליבו הוא עדיין מתאווה, ראוי לו שלפחות יתבייש ולא ידבר על כך.

זה אחד הדברים הראשונים שהושרשו בנו כשנכנסנו לתומכי תמימים, לישיבה הקטנה בלוד – להינזר מ'תאוות'. לעשות 'אתכפיא' על דברי מותרות. להתבייש לגעת בגלידה או בארטיק. אימצנו זאת בטבעיות, וזה היה בעבורנו אחד הביטויים להיותנו 'תמימים' ולא עוד ילדים המלקקים שלגונים.

טוב עשה הרב חיטריק שהעלה נקודה זו, שאולי נזנחה קצת. באמת לא יאה לחסיד להושיט יד לעבר מגש הגלידות בסיום אירוע. כדאי להיזכר בתגובתו המזועזעת של החסיד הנודע: "מאראז'ינע [גלידה]?! – זאת לא!". ולמה נבחרה הגלידה דווקא מכל המעדנים? כי היא מסמלת תאווה סתמית, דבר שאין בו שום תועלת וצורך.

עד כאן הכול אמת ויציב. אלא שבתוך שורותיו של הרב חיטריק השתרבב עוד עניין, שאולי במבט ראשון נראה קשור לעניין הראשון, אבל בעצם הוא פותח דיון נפרד. הכוונה ל'תפקידים' של הגבר והאישה בבית.

*

כאן הדברים כבר אינם ברורים וחתוכים, אלא מושפעים מאוד מדפוסי החיים בבית שבו נולדנו וגדלנו, וממערכת היחסים שנבנתה בין הבעל והאישה.

יש בתים שבהם הבעל אינו חוצה את סף המטבח. ברור לכול שזו ממלכתה הבלעדית של עקרת הבית, והכניסה לזרים (היינו גברים) אסורה. יש בעלים שאפילו הכנת חביתה היא מחוץ לתחום בעבורם.

ויש בתים שבהם התמונה הפוכה – הבעל הוא המבשל והמכין את סעודות השבת והחג. אני מכיר כמה וכמה כאלה, ובהם משפיעים ידועים, חסידים בלב ונפש, יהודים השקועים במאמרי חסידות ומתפללים באריכות. משפיע ידוע בכפר חב"ד לא היה מתבייש לגלות שהוא מכין את הצ'ולנט בביתו לכבוד שבת קודש, ועם זה הכול הכירוהו כמי שהוויות העולם הן ממנו והלאה. הוא לא ראה בזה סתירה.

בתווך יש משפחות שבהן אומנם האישה היא המנהלת את המטבח, אבל גם הבעל יודע לחגור סינר ולהושיט יד לעזרה, ואיננו רואה בזה פגיעה בכבודו ובקדושתו. בבית כזה האישה מתייעצת לפעמים עם בעלה על התפריט, והוא אינו עושה פרצוף של מלאך אלא – שומו שמיים! – מחווה דעה.

ההבדלים האלה כבר אינם קשורים לחסידישקייט ולמדרגות בעבודת ה'. יש גברים שבעבורם גם טיפול בתינוק שייך לתחומה הבלעדי של האישה, וברור להם ש"היא תקום". וכי זה עושה אותם חסידים גדולים יותר?

כנ"ל לגבי ריקון פח האשפה, שטיפת כלים וניקיון הבית. יש בתים שבהם הבעל לעולם לא ירוקן את הפח. לעיתים האישה היא שאינה מסכימה שבעלה יעשה זאת. כך התחנכה, וזו צורת הראייה שאימצה בחייה. האם זה מעיד על היותו של הבית הזה חסידי יותר מבית שבו הבעל אינו רואה שום פחיתות כבוד בריקון הפח?

*

הייתי עד למקרה שבו נוצרו חיכוכים בין בני זוג טרי בשאלות האלה. האישה והבעל גדלו בבתים שונים לחלוטין בדפוסי חיים אלה, וכאשר האישה העזה לבקש מבעלה לעזור לה בשטיפת הרצפות, הוא נעלב עד עמקי נשמתו וראה בכך פגיעה אנושה במעמדו הרם. למזלו הטוב החליט להתייעץ עם אחד מחשובי רבני אנ"ש. כששמע הרב במה העניין, הזמין את הבעל אליו ביום מסוים ובשעה מסוימת. בבואו לבית הרב מצא האברך את הרב הנכבד עסוק ב...גריפת המים מהרצפה. הרב ביקש ממנו להמתין כמה דקות, ובינתיים האברך הצעיר כבר קיבל את התשובה.

אם בעבר 'התפקידים המסורתיים' של גברים ונשים היו ברורים וחתוכים למדי, בימינו השותפות בין בני הזוג גדולה הרבה יותר. אולי זה נובע מהעובדה שבימינו כמעט כל הנשים עובדות לפרנסתן, וממילא נדרשת חלוקת נטל אחרת. אין לזה שום קשר לרמה החסידית ולמידת ההתעלות הרוחנית.

עובדה היא שיש גברים שלעולם לא יטגנו חביתה ולא ירוקנו את הפח, אבל יושיטו יד בחדווה פעם ופעמיים לעבר מגש הגלידות. אומנם הם לא ידברו על מתכונים, אבל ינהלו שיחה ערה מאוד על מכוניות ועל מצב הבורסה. ולהפך, יש בעל שיתעניין אצל חברו אם יש לו מתכון טוב לצלי לכבוד החג, כי זו משימה שעליו לעשות, אבל כל עולמו הפנימי סובב סביב ענייני חסידות ועבודת ה'.

נראה לי שהבהרת נקודה זו משלימה את דברי הרב חיטריק בטורו. אבל זו רק דעתי.

ומה דעתך, ידידי הרב חיטריק?

•

ומה דעתכם הגולשים?

האם אכן נשתנו העיתים ונטשטשו הגבולות וכי ההבדלים האלה בימינו כבר אינם קשורים לחסידישקייט? או שמה אכן בהנהגה חסידית 'לא מתאים' להתערב בצורה מוגזמת בענייני גסטרונומיה והמטבח?

ניתן להגיב כאן במערכת התגובות, לגופו של דיון ובצורה עניינית.