יהודי יקר ומיוחד היה בכפר חב"ד, ר' מאיר פרידמן שמו. מאיר ז"ל היה נוהג לספר את הסיפור הבא:

כהרגלם של יהודים, יצאה שמועה על השוחט של העיירה, שהוא אינו ירא שמים כראוי ואי אפשר לסמוך על השחיטה שלו. דבר שכמובן השפיע על פרנסתו וכו'.

הדברים הגיעו לאזניו של הרבי מרוז'ין והוא החליט לשלוח חסיד, שילך לבקר בבית השוחט.

החסיד נקש על דלתו של השוחט מבלי לומר מדוע ולמה הוא בא, והשוחט ובני ביתו קיבלו אותו בחום ובשמחה, הדליקו נרות לכבודו והגישו לו צלחת מרק חמה להשיב את לבו מהקור החורפי.

כששב החסיד אל הרבי מרוז'ין וסיפר על הביקור, קם הרוז'ינער, פסק ואמר: דארט וו איז ליכטיג און ווארם, איז אויכט כשר - היכן שמואר וחם, שם גם כשר.

•

בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו לומדים על מעשה מנורת הזהב. היו לה קנים ועליהם כפתורים ופרחים, כמו גם גביעים. עשרים ושנים גביעים היו הם, שלשה על כל אחד מששת הקנים וארבעה על הקנה המרכזי, והכל כידוע עשוי זהב טהור. הרמב"ם, בציירו את המנורה, הציג את הגביעים כשהם קבועים הפוך, כך ששפת הגביע הרחבה כלפי מטה והתחתית הצרה כלפי מעלה - גביעים הפוכים.

הרבי, בלקוטי שיחות חלק כ"א, נותן משמעות מיוחדת (ואופיינית, יש לומר) לסיבת הגביעים ההפוכים, ומקשר את זה למטרתו הכללית והמרכזית של בית המקדש, והיא להאיר את העולם באור של טוב וקדושה. אומר הרבי כך: כשהגביע אינו הפוך, הרי שהוא בית קיבול. כלומר, הוא מקבל את היין או המים לתוכו, הוא אוצר אותם לעצמו. לעומת זאת, כשרוצים להשפיע ולתת, למזוג מהגביע, הרי אנו הופכים את הגביע כך ששפתו הרחבה נתונה כלפי מטה.

המנורה של בית המקדש לא נועדה רק להאיר את ההיכל, כפי שאומר רבי זריקא בשם רבי אלעזר במסכת מנחות: "לא לאורה אני צריך... עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל". המנורה נועדה בעצם לתת ולהשפיע אור וחום אלוקי על כל מי שחי בעולם הזה.

ובכן, מתאים לה למנורה, שהגביעים שטבועים בה יהיו הפוכים, בתנועה של מזיגה ונתינה ולא של קיבול ואצירה.

אין לנו היום בית מקדש, אבל לחמם ולהאיר אנו יכולים ואף מצווים. גם למזוג אנו יכולים, מרק חם, כוס תה או כוסית לחיים אם צריך. העיקר להשפיע, לתת, להקרין אור וחום, כי אז הרי ברור כמו שאמר הרוזינער: היכן שמואר וחם, שם גם כשר.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי