מענדי קורטס

בעשור האחרון עיניו כבדו מזוקן. כוח הראייה ניטל ממנו. הוא חצה את גיל התשעים, התקשה ללכת, אבל סדר יומו התובעני והצפוף נותר כמעט כפי שהיה. רק התפאורה השתנתה: במקום שני ספרים בכל שיעור, עבורו ועבור הלומד עמו, היה די בספר אחד. בשביל החברותא, שתקריא לפניו את מילותיו של אדמו"ר הזקן ב'ליקוטי תורה' ואת הביאורים והפלפולים העיוניים ב'קצות' וב'שאגת אריה'.

זה היה מחזה שהדהים בכל פעם מחדש את מי שנחשף אליו. הרב הישיש, בעל הדמות הרבנית ההדורה, יושב ספון בכיסאו, בסלון ביתו בעיר הבלגית הצפונית הסמוכה לנמל, ושקוע בלימוד. עיניו עצומות אך ראשו משוטט בין השורות שעל הדף שהוא כה רגיל אליהן. לרגעים הוא עוצר את החברותא, מבקש ממנו להציץ במהרש"א, לקרוא את הגהות הב"ח המופיעות בשולי הגיליון, להדגיש מילים אחדות בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן. בהבחינו בסטייה מהלשון המקורית כפי שמונחת בקופסת מוחו המשויפת - הוא ממהר לתקן, להעמיד דברים על דיוקם.

אלו היו שעות שבהן גאונותו הגדולה הזדקרה במלוא תפארתה; שעות שבהן האהבה הגדולה שלו ללימוד קרנה מכל נים בגופו החלוש. לא היה אפשר לעגל פינות במחיצתו. גם בגיל 96 שלט בסוגיות השונות על בוריין, לא איבד את הריכוז אפילו לרגע. העיר, דייק, ציטט, הקשה, פירק. המחסום הראייתי נדמה כממנו והלאה.

הגאון החסיד רבי דוד משה ליברמן ע"ה לא נתן לעצמו מנוחה. עד השבועות האחרונים בחייו שפע מרץ, המשיך בכל עבודתו הכבירה כמימים ימימה. ישב על מדין, הכריע בענייני הלכה, הדריך וליווה את קהל עדתו, שמר באדיקות על שיעורי התורה הרבים שלו. הוא לא נתן להגבלות הגופניות להשפיע עליו, התעקש לעשות הכל בעצמו, סירב בתוקף לקבל עזרה יותר ממה שלפי השערתו נזקק לה באמת.

לא אחת נשאל על כך בשנים האחרונות. מה גורם לו לא להחצין שום רגש של חולשה או קושי? מה מניע אותו להמשיך בדיוק כפי שהיה גם כאשר כוחו כבר אינו במותניו? הייתה לו תשובה קבועה לכך. "לנגד עיני", נהג לספר, "עומדת תמיד דמותו של הרבי הקודם. הרבי הגיע לארצות הברית בהיותו חלוש, לאחר שאיבד את בתו בשואה, וסבל מקשיים בהליכה. חרף זאת הרבי לא נח, לא חדל מלפעול".

הרב ליברמן זצ"ל היה מרצה דגול. הוא ידע לתאר אירועים והתרחשויות בצבעים חיים, בפרוטרוט, להציב את האצבע על הנקודה התיכונה. גם כשתיאר את הזיכרונות שלו מאדמו"ר הקודם, שאליו נקשר בכל נימי נפשו, את התחייה היהודית באמריקה של שנות הארבעים, לאחר החורבן הבלתי נתפס באירופה - עשה זאת ברעד. "סבא היה מדבר על זה ודמעות יורדות מעיניו", משתף נכדו הרב מנחם מענדל חיטריק, שליח הרבי ורבה של הקהילה היהודית האשכנזית באיסטנבול.

•

בשעת ערב של יום רביעי, אור לכ"ה בשבט תשפ"ב, נדם ליבו של הרב ליברמן, רבה הראשי של אנטוורפן ואב בית הדין של קהילת 'שומרי הדת' הגדולה. מסע ההלוויה נערך למחרת, בשעת צהרים מוקדמת. המונים נפרדו ממנו בדרכו האחרונה. הרחוב הסמוך לבית מדרשו נצבע בשחור. אלפים מכל גווני הקשת, בהם רבנים אדמו"רים דיינים וראשי ישיבות, חלקו לו כבוד אחרון. מבלגיה הוטס ארונו ארצה, ושעות אחדות קודם כניסת השבת - הוא נטמן בחלקת חב"ד בהר הזיתים בירושלים.

הקהל הרב והמגוון שצעד אחר מיטתו העיד כאלף עדים על אישיותו הרבגונית והייחודית. בתבונה, במאור פנים, הנהיג הרב ליברמן את יהודי העיר. בכל הקהילות רחשו לו כבוד והערכה. הגאון החסיד הרב אהרן שיף שליט"א, אב"ד 'מחזיקי הדת' באנטוורפן, נמנה עם המספידים בהלוויה ביום חמישי. "הרב ליברמן ע"ה היה דמות ייחודית, איש אשכולות", אומר הרב שיף ל'כפר חב"ד' השבוע. "הוא היה גאון אדיר בלימוד. יהודי שדברי תורה והלכה, בכל מכמני התורה ממש, לא משו לעולם מפיו.

"לצד זאת היה הרב ליברמן חסיד חב"ד בכל רמ"ח אבריו. את דברי החסידות למד באותה חיות ובאותה עמקות שבה למד את הסוגיות ב'נגלה'. ראיתי עליו שכל מילה שנאמרה בידי הרבי זי"ע מליובאוויטש קדושה אצלו בתכלית. הרבי הריי"צ נ"ע שלח אותו בנערותו בשליחות - והוא חש כל חייו שהוא ממשיך את השליחות הזו".

עשרות שנים ליווה הרב שיף, יבדל לחיים, את הרב ליברמן. "הייתה לו מעלה שהוא יכול היה לדבר על הדברים העמוקים ביותר, ה'דקים' והקשים ביותר לעיתים להבנה - ולהפשיט אותם בצורה ברורה, כשולחן הערוך לפני האדם, כך שכל אחד יוכל להבין אותם", אומר הגר"א שיף. "על רגעי קבלת התורה מתאר רש"י כי בני ישראל ראו את הנשמע ושמעו את הנראה. כך היה גם אצל הרב ליברמן, ה'נשמע' ממנו היה באופן כה מוחשי, שהשומעים הרגישו כי הדבר ניצב לפניהם, ברור ונהיר.

"הוא היה רב חסידי, בעל מידות טובות באופן מופלא, שקיבל כל אדם בסבר פנים יפות. הוא השפיע על אנשים בקהילה פעמים רבות גם בלי לומר מילה. בעצם המבט שלו, בעצם החיוך שהפגין, חולל עמוקות. הגמרא במסכת כתובות (דף קי"א) אומרת כי 'טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב' (אדם המראה לחברו פנים שוחקות עשוי לעזור לו יותר מאשר אם ישקהו חלב. מ"ק), ואצל הרב ליברמן זה בא לידי ביטוי באופן המושלם ביותר. הוא לא חיפש גדלות לעצמו, לא התהלך כאיש המורם מעל לבריות, אלא חי בתוך העם, וברגישות גדולה נגע בלבבות רבים.

"גם כאשר היו עניינים חשובים שלא השתייכו לקהילה שלו באופן ישיר, לא חשב הרב זצ"ל פעמיים ונרתם בכל כוחו למענם. אני זוכר פעם אחת לפחות, כאשר על הפרק עמד ענין כל שהוא הנוגע לחינוך, הלך איתי הרב ליברמן בערב שבועות, בשעת אחר הצהרים, לבניין העירייה וישב אצל הפקידים בכדי לפעול את העניין. העניין ההוא לא נגע בכלל לקהילה שלו, ואדרבה היו בקהילה שלו אולי מי שאף לא ראו בחיוב את הצעד, אבל הרב ליברמן, כמו חסיד חב"ד, לא הביט ימינה או שמאלה אלא נרתם מיד לתועלת העניין, למען חינוך תינוקות של בית רבן באנטרוופן".

• הכתבה המלאה לזכרו של הרב ליברמן מתפרסמת במגזין 'כפר חב"ד'