בשנים כתיקונן היינו עורכים אירוע בבית חב״ד לציון חמשה עשר בשבט, פירות מכל הסוגים ובעיקר משבעת המינים שנתברכה בהן ארץ ישראל היו מפארים את השולחן, מן הסתם היינו מברכים הגפן, אומרים לחיים ומשמחים לבב אנוש, גם מדברים על הפירות ועל האילן ובכל מקרה לא נפטרים בלי סיפור שיש בו גם מן הלכות החיים.

השנה, עם התפרצות גלי הדלתא והאומיקרון ועמם הגבלות התכנסות הקוביד, אירוע לא עלה בידנו לעשות, גם לברך הגפן ולומר לחיים יחד פנים אל פנים לא, אבל סיפור, זה לא ימנע מאתנו, אז הנה הוא הסיפור.

בסיומה של מסכת חגיגה שבתלמוד בבלי אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אש של גיהנם שולטת בהן. שכן כל מהותם, אש. שנאמר בירמיהו: "הלוא כה דברי כאש נאם ה‘", ותלמידי חכמים הלא מתאחדים עם התורה שהיא דבר ה׳. ובכן, הם עצמם אש, ואין אש אחרת שולטת בהם.

או אז קם ובא ריש לקיש, שהוא גדול המגינים בתלמוד על אלו שאינם תלמידי חכמים, ואולי גם לא ממש צדיקים, וחותם את המסכת באומרו: אין אש של גיהנם שולטת גם בפושעי ישראל!

ריש לקיש הוא כנראה הבעל תשובה הכי מפורסם בתלמוד, ואם לא הכי מפורסם, אז בוודאי זה שעשה את הצעד הכי קוטבי, מלהיות ראש השודדים, הסנדק של ציפורי והסביבה שבמהלך אחד תוך מפגש אחד בלבד עם רבי יוחנן, נעשה הוא גיסו של רבי יוחנן, חברו ובר פלוגתא שלו בכל רחבי התלמוד. מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה בהחלטה של רגע.

אולי לכן אנו מוצאים אותו מגן פעם אחר פעם על אלו שאינם הולכים בתלם, אולי כי הוא מבין טוב מכולם את מהותם. אולי לכן במסכת סוכה הוא מתאר עם מה האדם מתמודד באומרו: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו״. ובמסכת סוטה הוא מגן על כולנו וקובע: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ואולי מעל לכל, במסכת יומא שם הוא משאיר לכולם פתח של תקוה אדיר ופונה לכל מי שאי פעם לא התגבר על היצר ונכנסה רוח השטות, ואומר, אל נא תתייאש שכן גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, וכשאתה רואה מי הוא שאומר את הדברים אתה מבין שהוא יודע על מה הוא מדבר.

והנה בסוף מסכת חגיגה, כשחבריו קובעים שאין אש הגיהנום שולטת בתלמידי חכמים, קם ריש לקיש ומגן על כל החברה ואומר, רגע רגע, לא רק בתלמידי חכמים, גם בפושעי ישראל אין האש שולטת. כן, פושעי ישראל, לא פחות. הוא מצטט משיר השירים את הפסוק "כפלח הרמון רקתך“, וקובע פושעי ישראל מלאין מצות כרמון! הוא דורש את הפסוק "כפלח הרמון רקתך“ - אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך (רקתך במשמעות של ”ריקתך"), שאף הם, הריקנין מלאים במצוות כרימון.

והנה הסיפור, כפי שכתב אותו הרב מרדכי מנשה לאופר:

אחד מחסידיו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר (1887-1979) זצ״ל, שהיה חשוך ילדים הגיע עם רעייתו לפגישת יחידות עם הרבי כדי לבקש ברכה לילדים, הוא הגיע במצוות רבו ר׳ יואליש ששלח אותו להתברך אצל הרבי.

הם נכנסו בארבע לפנות בוקר לחדרו של הרבי, הרבי התעניין במצבם, ייעץ להם לפנות לרופא ספציפי וברכם במאור פנים שיזכו לילדים. (הם אכן זכו לבית מלא בילדים)

בני הזוג הודו לרבי ויצאו את החדר. לפתע, במעשה שאינו אופייני, יצא הרבי בעקבות החסיד. ושאל: "דומני שבימים אלו יש יארצייט בסאטמר, והאדמו“ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום מסכת, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד?".

"אכן", השיב החסיד, "האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא 'אין האש שולטת בפושעי ישראל שמלאין מצוות כרימון' בין הדברים תמה הרבי מסאטמר: אם הם תחת הגדרת 'פושעי ישראל' איך שייך לומר ש'מלאין מצות כרימון‘?".

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' עד שאותו חסיד סאטמר הצטער בכלל על הדברים שהשמיע - ואז אמר הרבי: אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך לכנותם 'פושעי ישראל‘?!"

ענין של נקודת מבט.

הלואי נדע להביט כך על מי שבא עמנו במגע.

הלואי נדע להביט כך על ילדנו.

הלואי נדע להביט כך על בני הזוג שלנו.

הלואי נדע להביט כך על עצמנו.

הרב זלמן וישצקי