הלב עוד כואב, קשה לדבר על ר' זושא בצורה כזו, ובוודאי שלא שייך אליו הדיבורים בסגנון הזה.

אבל בכל זאת, שלוש נקודות שחקוקות אצלי ממנו - מני רבות.

נקודה ראשונה.

ליל אחד מה'יומא דפגרא' בתות"ל לוד, הייתי אז בשיעור ב'. ההתוועדות עם המשפיע הצעיר שהיה לנו אז נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. בשלב מסוים, אחד מהתמימים פנה אל המשפיע ושאל אותו איזו שאלה נוקבת (אני לא זוכר מה הייתה השאלה). המשפיע עצר לרגע, חשב, ואחרי כמה רגעים אמר לנו, "בשביל לענות על שאלה כזו צריך לשאול איש של אמת".

בסיום המשפט הוא קם וביקש שנבוא איתו יחד. המשפיע יצא מהכיתה ואנחנו אחריו ולהפתעתנו יצא מהשער של הישיבה לכיוון שיכון חב"ד. אחריו השתרכנו קבוצה של 7 בחורים צעירים ועייפים. כשהתקרבנו אל הבניין, הבנו שהוא לוקח אותנו ל'זושא'.

הבית הזה בתקופה שלנו כבר היה מחוץ לתחום. באותה תקופה ר' זושא לא עבד כבר בישיבה, ורק הייתה שמועה שיש קבוצות של בחורים שמתגנבות למשפיע הלא קונפורמיסטי (הולך נגד הזרם). לא הייתי מאלה שהיו מפציעים אצלו בלילות שבת אחרי הסעודה וגם לא הסתקרנתי לדעת מה הוא מדבר יותר מדי. אבל באותה שעה  כשעלינו במדרגות אל הבית של ר' זושא יחד עם המשפיע שלנו, בשעה 4:30 לפנות בוקר, זו הייתה הרגשה מוזרה ממש. בטוח הייתי שהמשפיע שלנו 'התבסם' כהוגן ולא חשב פעמיים על מה שהוא עושה.

אחרי כמה דפיקות בדלת, וכמה יותר חזקות, ר' זושא פתח את הדלת עם פיג'מה והיה עם מראה של יהודי שהתעורר זה הרגע. אני חושב שהוא סינן בשקט איזו אימרה הגונה אופיינית שהבהילה אותנו הצעירים, אבל מיד אח"כ הזמין אותנו להיכנס פנימה.

ישבנו אצלו סביב השולחן קבוצת בחורים בני 15, הוא בראש, לבוש בפיג'מה שואל אותנו, "קינדערלאך, מה רציתם לשאול?"

ישבנו אצלו קרוב לשעה, עד כמעט שש בבוקר, והוא בסבלנות ולעיתים בחוסר סבלנות החיננית לו, פשוט ענה לנו על כל קשקוש שהטריד אותנו עד שסיימנו כשחתם "אלע גוטע זאכן, לכו לישון".

אני יודע שיש לי חוויה חסידית אמיתית מאותו הלילה. גם הכרתי אז יהודי אמיתי. והרושם שזה הותיר בי לגיל ההתבגרות המאוחר שלי היה משמעותי מאוד.

כשאז באותו הלילה הוא ענה לנו על אותם שטויות שהעסיקו אותנו הילדים, ידעתי כבוגר שהוא יתייחס גם לשאלות שחיפשתי את מי לשאול ברצינות. גם ידעתי שמותר לשאול, ומותר לכאוב ומותר גם להישאר מבולבל לפעמים.

***

זיכרון שני.

הייתי כבר בחור אחרי קבוצה ושליחות, בשלב נורא משמעותי בחיים שלי. הרגשתי שאני נמצא בנקודת זמן מסויימת שאני צריך לעשות החלטה בקשר לכיוון שאליו אני מוביל בחיי האישיים. הייתי מובלבל וסוער בתוכי.

באותה שבת התפללתי בבית כנסת מסויים ור' זושא התוועד שם אחרי התפילה. ישבתי כמו שאר החבר'ה שהיו שם, הוא בקושי הכיר אותי אז מקרוב, לא זכר אותי מהישיבה אני חושב (בטח לא חשבתי שיזכור את שמי).  ודאי לא ידע באיזה מצב אני אוחז עכשיו בעולמי הפנימי, ולא ישבתי בקרבתו.

כשקרה תוך כדי ההתוועדות ונוצר ביננו קשר עין, הוא פתאום צעק לעברי בחיוך 'מענדל!, מדארף חת'נה האבן'.

נו, זה בסדר, זה הגיל שמשפיע יצעק לעבר בחור בגיל שלי דבר כזה.

אבל אחרי שההתוועדות התפזרה, הוא קרא לי שאתקרב אליו. והסביר במשך זמן ארוך את חוסר היכולת לנווט בשלב הזה של החיים, ואת הבלבול שיש בגיל שלי תוך שהוא משתף אותי בסיפורים ובמחשבות האישיות שהיו לו בגיל הזה. בסוף הדברים בשביל להבהיר את כוונותיו, חטפתי צ'אפחה עצבנית/חביבה תוך שהוא קורא שוב 'מענדל!, מדארף חת'נה האבן'.

באותה תקופה כל פעם שראה אותי קרא לי ושאל איך מתקדם והאם כבר התחלתי לשמוע שידוכים וכו'.

כשסגרתי שידוך עם אשתי תחי', כתבנו לרבי בשעה מאוחרת, ויצא שאת ההודעה פרסמנו רק ב-12 בלילה כמעט.

למחרת ראיתי בכפר חב"ד את זושא מרחוק, הלכתי לכיוונו בשביל לספר לו. כשהבחין בי, חייך חיוך גדול וקרא לעברי את השם של הכלה שלי. הוא כבר ידע הכל, מי היא, מאיפה היא, הוא רצה להראות לי שבאמת אכפת לו.

עכשיו, הוא אמר לי, כשאתה מאמין שאכפת לי, קח עצה מידיד, סע מיד לרבי, אל תתעכב.

***

זיכרון שלישי

בתקופה שלפני החתונה שלי ר' זושא היה טרוד ביותר במחלה של אשתו ע"ה ולא הטרדתי אותו יותר מאשר פגשתי אותו בשבתות.

לא היתה לי שום כוונה לתת לו הרגשה שאני מצפה שיגיע לחתונה, המצב של אשתו היה כבר ממש קשה והוא 'בילה' את רוב הימים בבית הרפואה.

אבל מצד הנימוס דאגתי לשלוח לו הזמנה.

בחתונה שלי כבר ידעתי שהמצב של אשתו חמור ביותר. ותוך כדי הריקודים, כשהבחנתי בו פתאום הייתי בהלם ממש. ניגשתי אליו מהר, והוא שוב חייך ואמר 'לא יכולתי לפספס', 'כמובן שאבוא'. הוא ביקש להגיד לחיים בזריזות וברך אותי מכל הלב. אח"כ נודע לי שהגיע במיוחד, ושמיד לאחר מכן עלה על מונית וחזר לבית הרפואה.

יומיים אח"כ אשתו נפטרה.

***

לא היה צריך להסכים עם ר' זושא, כדי לאהוב אותו, האמינו לו.

פשוט אמת.

ושהוא הראה לי אהבה, ידעתי גם שזה אמת.

וגם אנחנו אהבנו אותך ר' זושא. באמת.