מישאל אלמעלם

דמויות סמכות ומרות בציבור החרדי והשפעתם על נפגעי תקיפה

לאור השיח המשמעותי בשבועיים האחרונים אודות פרשת חיים ולדר,

ראיתי לנכון להתייחס להיבט שלא זכה להתייחסות משמעותית בפרשה זו והוא אישיות הפוגע ומשמעותה בחיי הנפגעים, והשלכותיו על הציבור כולו, כשמדובר באישיות בעל תפקיד משפיע המהווה מושא להערצה ובעל עמדת השפעה וכח במרחב הציבורי.

ממליץ מאוד לקרוא את המאמר בעיון רב.

הכרה בעובדות ובנתונים לצד הגברת מודעות ורכישת כלים להתמודדות:

בשבועות האחרונים עוסקים אנשי מקצוע  ממקצועות הטיפול מאסכולות שונות ומגוונות ואנשי חינוך רבים ללא ליאות ובצדק רב בניסיון להסביר לילדים להורים, למורים, לרבני קהילות וקהילתם, כיצד נתמודד עם פרשת הסופר ו'איש החינוך' חיים ולדר.

השבר והמשבר הנם עצומים לכל מי שבא וגם לאלו שלא באו במגע ישיר עם הסופר, אלו שקראו את ספריו, אלו שהאזינו לתכניותיו, אלו שהקשיבו להרצאותיו, אלו שנעזרו בשירותיו החינוכיים והייעוציים שהעניק, כך ששום הסבר כזה או אחר מקצועי ככל שיהיה אין בו בכדי להניח את דעתנו, להרגיע את רוחנו, דעתנו ונפשנו, ובטח שלא להבטיח לצערנו שמקרה מסוג זה לא ישוב וישנה.

הדבר המשמעותי בו אפשר להתמקד על מנת לעשות ככל שניתן כדי לדאוג שמקרים מסוג זה לא ישובו וישנו, הנה העבודה סביב חיזוק והגברת המודעות למציאות שכזו בה אנו חיים ואתה אנו מתמודדים מחד, ומתן כלים מקצועיים להתמודדות מאידך.

כאשר ניתן דעתנו לכך שבתוכנו חיים אנשים בעלי דחפים לא מווסתים עם נטיות נפשיות מעוותות, ונכיר שמציאות זו שכיחה נוכחת ובועטת לפחות לפי נתוני מחקר סטטיסטיים המדברים על עליה מתמדת הן בפניות למרכזי סיוע והן בדיווח על פגיעות. 

העלייה ההדרגתית אך המשמעותית והמתמדת משנה לשנה לאור הנתונים שהתקבלו במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה בשנת 2021 למניינם מצביעה על שתי נקודות משמעותיות ומהותיות.

1. ישנה מודעות הולכת וגוברת בציבור הכללי לטיפול מקצועי, התרעתי, אכיפתי ומשמעותי בעבריינים כאלו ומשם מגיעה העלייה במספר התלונות ההולך וגדל משנה לשנה. זוהי הבעת אמון במערכת המעניקה אוזן קשבת ומטפלת ביד קשה נחושה אך מקצועית בכל תלונה מסוג זה.

2.  העלייה המתמדת במספר התלונות שהגיעו למרכז לסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מצביעה על עליה חדה בזהות הפוגעת שהנה דמות קרובה סמכותית ומשמעותית לנפגע/ת, קרוב משפחה ,מחנך, מטפל, וכד', שמשמעותה הנה פגיעה אנושה באמון בדמויות סמכותיות ומשמעותיות קרובות מצד הנפגעים/ות.

משמעותה, תפיסתה והשלכתה של הפגיעה בעולמם של ילדים:

נתונים אלו יש בהם בכדי ללמד כאמור על ההתמודדות המורכבת עם כלל הפגיעות המתרחשות ברובן על ידי דמות מוכרת, קרובה ואף משמעותית לפעמים מאוד.

משמעות הנתון הזה מלמדת על הקונפליקט העצום בו חיים קרבנות/ הנפגעים של אותו תוקף, מצד אחד הם היו רוצים לעצור את הפגיעה ולדווח עליה לרשויות החוק, ומאידך זהו מעשה כמעט בלתי אפשרי מצדם ועבורם כאשר הדמות הפוגעת הנה דמות משמעותית כל כך בחייהם!   

ברוב המקרים הם יעדיפו למלא את פיהם מים, מאשר לדווח לרשויות. כאשר מדובר בילדים הקונפליקט והשבר ביכולת לדווח הנה פי כמה וכמה יותר מורכבת.

עולמם של ילדים מורכב אחרת ושונה לחלוטין מעולמם של מבוגרים, שפתם הנה שפת התום והרוך לעומת שפת המבוגר המדבר בשפת התשוקה. היטיב לתאר זאת פסיכואנליטיקאי מובהק שנדור פרנצי במאמר נפלא שנכתב על פגיעות בקרב ילדים, במאמר תחת הכותרת "בלבול השפות בין המבוגרים לילד שפת הרוך ושפת התשוקה" (פרנצי בהרצאה שנשא ב-1993).

כאשר הנפגע בהיותו ילד חווה את הפגיעה ממי שהיה  קרוב אליו נפשית ורגשית, אמון על שלומו וביטחונו, בטח ובטח כאשר מדובר על אדם שהיה מושא להערצה על ידו, הפרשנות אותה נותן הנפגע לפגיעה הנה בשניים:

1. אני לא בסדר ולכן זה מגיע לי, שכן האדם האמון על שלומי ובטח הדמות הכל כך נערצת עלי לעולם לא תרצה לפגוע בי (הוא לא מאמין שדבר כזה יתכן כלל!).

2. זה היה כנראה סוג או אקט של ביטוי 'אהבתו' אליי.

הילד בעולמו התמים ובשפתו הרכה לא יכול לתאר זאת אחרת, כאשר מדובר בדמות סמכות בוגרת ונערצת. הילד נופל בשבי קסמו של הדמות האחראית והסמכותית המוליכה אותו שולל בשפתו הערמומית במניפולטיביות ובאכזריות. בשפה המקצועית מוגדרת התנהלות זו: בלבול השפות בין מבוגרים לילדים, שפת התשוקה של הפוגע לעומת שפת הרוך והתמימות של הילד הנפגע. לכן הוא מטיל את האחריות על עצמו, ונושא אותה פנימה בתוכו לאורך שנים רבות.

לרוב במקרים מעין אלה נגלה דפוס קבוע השב על עצמו והוא שרק כאשר הילד מתבגר ולפעמים הפך כבר למבוגר בשנים חווה תסמיני פוסט טראומה קשים, רק אז הוא מגיע לקבלת סיוע נפשי (במקרה הטוב שהוא מסוגל להגיע לטיפול מבחינה נפשית) ואז בטיפול עולים וצפים הזיכרונות הטראומטיים הקשים מהמקרה הנורא בו נפגע כשהיה ילד, ומגיע הרגע בו נופל לו האסימון שהמצב הנפשי הנוכחי שלו קשור לפגיעה שעבר בילדותו, ואז כשהוא סוף סוף אוזר אומץ (לא תמיד יש לו את הכוחות הנפשיים הדרושים לכך) ומתלונן על הפוגע זה כשלעצמו ניצחון אישי עצום של הנפגע במערכה על נפשו הפצועה והשסועה!

זהו אחד ההסברים לכך לשאלה החוזרת ונשנית מדוע הם לא מתלוננים מיד? והתשובה היא: כי הם לא בעמדה או במצב נפשי בו הם יכולים בכלל להתלונן!, הם נמצאים במצב של הכחשה והדחקה עמוקים בנפש באופן לא מודע כמובן בכדי להגן על נפשם מקריסה טוטאלית ומאיבוד שפיות!     

משום שמשמעות קבלת, הבנת והשלמה עם הפגיעה תהיה הרס טוטאלי של כל יכולת נתינת אמון  בבני אדם בכלל ובדמויות משמעותיות וקרובות בפרט!

מצב שכזה לא בא בחשבון מבחינתם, כי באותו רגע הם מאבדים את האמון בכל האנשים עליהם סמכו בעיניים עצומות ונתנו בהם את מלא האמון שניתן לתת בבני אדם עד היום!

האם אבא שלי הוא מפלצת? האם המחנך שלי הוא בן אדם רע? האם המטפל שלי ניצל אותי בכדי לפגוע בי? הם לא יכולים אפילו לחשוב על האפשרויות הללו.

מצב זה הנו בבחינת חורבן פנימי של כל מבנה הנפש (מה שמכונה ה'עצמי' בעגה המקצועית) על שלל כוחותיה ומתקון מהיר להתפרצות פסיכוטית, קרי: התערבבות בה מציאות ודמיון חוברים יחד מה שמוגדר כיום סכיזופרניה (נעורים) המשולבת לעיתים עם פראנואידיות.        

התפתחותם של קווי אישיות נרקיסיסטית בדמות הפוגע הסמכותית במגזר הציבורי:

הפוגע האינדיבידואלי - כלומר: זה שאינו נושא תפקיד ציבורי זה או אחר המוכר והידוע בציבור, מגלם פגיעה של אדם עם עיוותים פתולוגיים אישיותיים, הכוללים נטיות מעוותות, דחפים לא מווסתים, עם אלמנטים מניפולטיביים, סאדיסטיים, ולפעמים אנטי סוציאליים כאשר אינו מגלה חרטה, בושה ורגשות אשם.

הפוגע הציבורי - כלומר זה הנושא בתפקיד ציבורי ומוכר כדמות עם השפעה ציבורית, בדרך כלל כאן נראה בנוסף (לאלמנטים הנ"ל המצויים בפוגע האינדיבידואלי) אלמנט פתולוגי של פוגע עם קווי אישיות נרקיסיסטיים.                                                                                                                            

בן אדם זה מפתח האדרה והעצמה אישית ותוך אישית מעוותת בדמות אומניפוטנטיות פתולוגית. (כלומר: אני יכול ומותר לי לעשות ככל העולה על רוחי מתוקף תפקידי ומהאצלת סמכותי).

אומניפוטנטיות: בתרגום חפשי 'יכולת כל', תחושה מסוגלות של כל יכול.

ישנה אומניפוטנטיות בריאה:  שהנה תחושת ערך ודימוי עצמי גבוה, המופנה למימוש עצמי מקסימלי כלומר: 'כל יכול' - במסגרת האפשרויות הקיימות המתבססת על ייחודיות של הסובייקט. וישנה אומניפוטנטיות פתולוגית - כלומר: תחושת ערך ודימוי עצמי נמוך, המפנה לתביעה להכרה ב-מיוחדות שלי  כלומר: 'כל יכול'- לא תואם מקום, סיטואציה או מצב המתבססת על ערך גרנדיוזי מוגזם וצורך לאישור מהסביבה.

משמעותה והשלכתה של התפתחות מעוות זו בנפש הפוגע הנושא בתפקיד ציבורי בעל שררה וכח, מתורגם לניצול ציני מניפולטיבי וסאדיסטי ומאלמנטים אנטי סוציאליים מובהקים כאשר נתוודע לא רק לאי לקיחת אחריות למעשיו, אלא להעברת האחריות ממנו והשלכתה על הקורבן!

צפינו גם באלמנטים מניפולטיביים בדמות סחיטה רגשית כאשר התוקפן מאיים על הקורבן באובדנות עצמית ובכך מונע ממנו לדווח על הפגיעה! 

משום: שהנפגע לא מסוגל לחשוב על כך שהדמות הנערצת שהוא כל כך קשור אליה תיפגע באיזה שהוא אופן ממקרה זה (אני מתייחס לשלב בו הנפגע עדיין קטין וסמוך לזמן הפגיעה).

בנוסף יכולנו להתוודע לשימוש בדפוס של 'קדוש מעונה' כאשר תוך שימוש ציני, מניפולטיבי וסאדיסטי הוא בוחר לבצע את האקט התוקפני של האובדן העצמי.

אלמנט נפשי זה ישנו בכדי לספר על התפיסה המעוותת את המצב בו הוא נתון והענקת פרשנות מעוות למצב שהכל 'עלילת דם' לתפיסתו בניסיון לברוח מאחריות למעשיו ולהעניק משמעות מעוות למעשה האובדנות שלו, בכך שהוא הקרבן ה'אמיתי' ולא הקרבנות בהם פגע! ובכך הוא נפרד מהעולם כביכול כ'קדוש מעונה'!

תובנות אלו יש בהם בכדי להעניק לנו הבנה שאין לנו באמת יכולת שכלית נפשית-ורגשית להבין או להכיל את המקרה הזה היא בשום דרך שהיא.

זאת משום שבשכל וברגש הבריא אין מקום להבנה למצב שכזה, לסיפור שכזה, השכל והרגש שלנו אינם מורגלים ואינם יכולים לחבור לעיוותים נפשיים ושכליים מסוג זה וטוב שכך.

אסור לנו לחפש הגיון בניסיון להסביר לילדינו את הסיטואציה הכל כך מורכבת, והכל כך מעוותת הזו. אנו צריכים לומר בפה מלא שהמעשים, ההתנהגות והדפוס המעוות העומד מאחורי מעשים אלו לא ניתן להבנה והסברה בשכל הבריא של האדם הבריא.

אנו צריכים להרחיק מעלינו כל ניסיון לגלות איזה שהיא תובנה שיש בה בכדי להעניק איזה שהוא הסבר למקרה זה ולמעשים אלו, להיפך אנו צריכים לגלות הבנה ולפיה המקרה הזה והמעשים הנלווים לו אינם הגיוניים, אינם בריאים, מדובר באדם שאינו בריא בנפשו שבחר לעשות מעשים שבני אדם בריאים לא עושים ולכן אין מקומו בחברה בריאה! ולכן יש להרחיק אנשים אלו מלבוא במגע עם אנשים אליהם הם נמשכים ונוטים ולמנוע מהם כל תפקיד ציבורי העלול להביא אותם לעמדה נפשית פתולוגית בה יחושו את תחושת 'הכל יכול' וינצלו זאת לרעה להשתמש בסמכותם ובכוחם כדי לפגוע בחסרי ישע או באנשים הסרים למרותם.

החובה והזכות האנושית והמוסרית שלנו כחברה כלפי הפוגע ומשפחתו:

חרף כל האמור לעיל: חובה עלינו וזכות בסיסית היא עבורנו לזכור לראות ולהתבונן על הפוגע ומשפחתו בקשת רחבה יותר. אני מדבר על הזכות והחובה האנושית והמוסרית שלנו כחברה כלפי הפוגע והדרך לסייע לו לצאת ממעגל העבירה ובטח כלפי משפחתו הקרובה והמורחבת של הפוגע וחבריו.

כמי שטיפל בלא מעט עברייני פגיעות, נתקלתי במשפחות מדהימות שאחד מבני המשפחה פגע בילד, ריסק אותו ואת משפחת הנפגע ואת כל הקרובים אליה, אך מאידך ריסק לחלוטין גם את התא המשפחתי שלו, הן במעגל המשפחה הקרובה והן במעגלים החברתיים קהילתיים רחבים יותר בה חיה משפחתו של הפוגע.

המשפחה וכל מי שאין לו חלק במעגל העבירה לא קשורים ואין להן שום חלק או קשר למה שביצע בנם, האח, האב או מי שזה לא יהיה, אלא אם כן יש לנו מידע אחר של שיתוף פעולה בין הפוגע למשפחתו. אהבתם הטבעית ליקירם חייבת להימשך עבורם ועבור הפוגע היוצא ממשפחתם, הם מחויבים לקשר הנפשי רגשי ולקשר העצמי של בשר מבשרם גם אם הוא עבריין גדול ואכזרי ככל שיהיה.

אני יודע עד כמה קשה לומר ובטח לשמוע אמירות שלכאורה נתפסות ככאלה המכילות את הפוגע בכל צורה שהיא ואת הקשת הרחבה סביבו כולל משפחתו, כאשר ממול עומדת משפחתו של הנפגע והנפגע עצמו, אך יש לזכור שלא רגש הנקמה הזעם והתסכול הם אלה האמונים או  אלה האמורים לנהל את חיינו! אלא טובת הנפגעים/ות וטובת כלל האוכלוסיה שתצמח מהלקחים אותם נפיק ממקרה זה.

הדרך הראויה והנכונה למניעת הפגיעה הבאה:

כאשר אני פוגש עבריין פוגע כזה אני עסוק אך ורק בדבר אחד והוא: כיצד אני עוזר לו שלא לפגוע בפעם הבאה, איך מאדם המונע מדחפים בלתי נשלטים הוא לוקח אחריות על חייו ומעשיו.

כשלבסוף אחרי טיפול ממושך הפוגע חוזר לחיים ואני יודע שעשיתי כל שיכולתי לעזור לו שלא לפגוע פעם נוספת, המטרה הושגה. אני לא עסוק ברגשי נקם זעם ותסכול שיש בי ויש בי עליו ועל מעשיו, אני פשוט רוצה שמצב כזה לא ישוב על עצמו שוב.

יש באמתחתי דוגמאות למכביר על נערים ומבוגרים שחזרו לחיות חיים נורמליים וטובים (עד כמה שאפר אם בכלל לכנות חיים אלו נורמליים או בריאים לאחר השבר הגדול אותו הוליד האירוע הקשה) גם לאחר הפגיעה שביצעו, חזרו לחיק משפחתם ושיקמו את חייהם וחיי משפחתם. לכן העיסוק בהשמצה של הפוגע בטח במשפחתו או שאר הקרובים אליו חוטאת למטרה שבשמה ולשמה אנו עוסקים והיא הדרך למנוע את הפגיעה הבאה.

היכולת השיקומית של הפוגע עוברת בעיקר בהכרה שלנו כחברה בכך שמצד אחד אמנם מדובר בעבריין הזקוק לסיוע נפשי רגשי משמעותי, אך מדובר בבן אדם הזקוק לטיפול ושיקום.

תנאי נוסף היא משפחתו של הפוגע: החשה בכל פינה ובכל מקום את העובדה שהם חלק מאשמה אוניברסאלית בכך שבנם, אביהם, הבעל, הוא עבריין.

אם אנו כחברה נדע לערוך את ההפרדה בין מעשה הפגיעה והפוגע הזקוק לטיפול וענישה שתמנע את הפגיעה הבאה, לבין משפחתו שמה לעשות יקירם עשה מעשה איום ונורא ובלתי נסלח, אך הם זקוקים לנו כחברה יותר מכל על מנת לחזור ולחיות את חייהם באופן הכי נורמלי שאפשר אם בכלל אפשר לדבר על נורמלי בסיטואציה שכזו, אז נדע לחבק אותם לסייע ולסייע להם לעבור את המשבר הנורא אליו הושלכו.

כדאי שנזכור את העובדה הבאה: המצב אליו  נקלעו הן משפחת הנפגע והנפגע לעולם לא ישוב להיות כשהיה ובאותה נשימה מצב משפחת הפוגע והפוגע לא ישובו לעולם למה שהיה, אז מה שנותר לנו כחברה לעשות זה לדבוק בכל כוחנו להגיע ולהשיג את המטרה הטובה ביותר עבור כל הצדדים והיא שיקום הנפגע ומשפחתו ושיקום הפוגע ומשפחתו כדי שלא נשוב למצב זה שוב.

לסיום:

אחזור בקול רם וברור על המסר החשוב אותו יש להעביר בשפה ברורה ובקול רם לעצמנו ולילדנו. רובה המוחלט של האוכלוסייה בה אנו חיים בריאה בנפשה, ניתן לסמוך עליה ולהרגיש בטוח בנוכחותה.

לצערינו ישנם אחוז מסוים מכלל האוכלוסיה שאיננו בריא בנפשו ולא ניתן לסמוך עליו.                 

הפתרון המוצע הנו: ללמד את ילדינו ולהעניק להם כלים מעשיים כיצד נכון וניתן לזהות ולהישמר מאותו אחוז קטן וזניח מכלל האוכלוסייה, אך מסוכן ומזיק ממנו יש לשמור מרחק.

בנוסף יש להתריע על כך שלא רק אנשים זרים מסוכנים מסתובבים ביננו, אלא גם אנשים שאנחנו מכירים ולעיתים מכירים אוהבים, מעריכים ואף מעריצים עלולים להיות מאחוז האוכלוסייה הלא בריא שמסתובב ביננו!

כאשר הדגש יהיה על כך שהאנשים הפוגעים הנם אנשים שאינם בריאים בנפשם והעיוותים במעשיהם מספרים על בן אדם שחשיבתו תפיסתו ופרשנותו למציאות החיים למה היא קרבה ואהבה אינם בריאים! והוא עלול להזיק לנו ולפגוע בנו, גם אם הוא מראה או מגלה כלפינו חיבה ואהבה!

לפרטים מעשיים על אופי הקרבה הלא בריאה אותה נוקטים אותם אנשים כלפי ילדינו, המסתובבים ביננו וחיים לצידנו ובתוכנו ממש, לפעמים אף חלק ממשפחתינו, או מדמויות אהובות איתם ואותם אנו פוגשים במרחבים שונים מידי יום, אם זה בסופר, בבית הכנסת, בגן שעשועים, בבית הספר, וכד'

לא אכנס ולא אפרט כעת: רק אומר שכדאי ומומלץ לפנות לאנשי מקצוע שהוכשרו לטיפול בפגיעות בילדים ולבקש הדרכה מעשית כיצד ניתן להעניק לילדינו כלים להתמודדות מעשית במרחבים בהם הם מבלים מידי יום ביומו.

כן אומר: שבגדול ההסברה תהיה סביב אותם דפוסים מעוותים ושימוש ציני מניפולטיבי וסאדיסטי בהם משמשים אותם אנשים בכדי ללכוד ברשתם את טרפם.

ללמד אותם את היכולת לשים לב להתנהגויות שאינן שגרתיות, כאלה שאנחנו לא רגילים לראות אותם במרחבי הבית והחיים שלנו סביב כל נושא הצניעות, הפרטיות והבעלות הבלעדית שלי על גופי.

ללמד אותם את היכולת לזהות שימוש בשפת התשוקה המעוותת של המבוגר כלפי הילד הרגיל ובקי בשפת התום והרוך ולהדוף אותה מעליו.

לדבר איתם על הגבולות של דמויות הסמכות הבאות עמם ב'מגע' יום יומי, מה מותאם, נכון ואפשרי שאותה דמות תאמר או תעשה לי ומה לא מותאם, נכון ולא אפשרי שאותה דמות סמכות תאמר ותעשה לי.

איך וכיצד לסייע לילדינו לחוש ולהרגיש בטוח לשתף אותנו ולספר לנו מה עובר עליהם (מאמר מיוחד שהקדשתי לכך באתר COL תחת הכותרת "כיצד נגיע לפתיחות ושיתוף רגשי עם יקירנו").

ליבי ליבי על הנפגעים והנפגעות ובני משפחותיהם ובאותה נשימה ליבי ליבי על משפחות הפוגע.

אני מאחל ומתפלל יחד עם כלל ישראל ליום בו לא נצטרך לעסוק לכתוב או לשוחח על אירועים קשים ונוראיים מעין אלו. 

ושהשלום השקט והשלווה הנפשית והגופנית תהיה מנת חלקנו. בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.   

כותב השורות, ר' מישאל אלמלם. פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עירית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות מיניות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.