מערכת COL
|
יום י"ג אלול ה׳תשע״ז
04.09.2017
כיצד נגיע לפתיחות ושיתוף רגשי עם יקירנו? • מאמר שני בסדרה
בהמשך למאמר הראשון בסדרה "קושי בתקשורת בין-אישית" בין הורים לילדיהם - מאמר מקצועי שזכה להתעניינות גדולה, אותו הגיש כאן ר' מישאל אלמעלם חסיד חב"ד ופסיכוטרפיסט מוסמך, מערכת COL מתכבדת להגיש מאמר שני בסדרה, והפעם על הפתרונות: כיצד נגיע לפתיחות ושיתוף רגשי עם יקירנו? • מיוחד עבורכם - ההורים • פתיחות ושיתוף רגשי • מאמר ראשון בסדרה: קושי בתקשורת בין-אישית. מה עושים?
(צילום אילוסטרציה: ארכיון COL)
מישאל אלמעלם
לב המאמר יעסוק בחשיבותה של: "פתיחות ושיתוף רגשי בינינו לבין עצמינו ההורים בחיי היום יום המובילה לפתיחות ושיתוף רגשי של ילדינו אותנו".
כאשר מדברים על אמון, יש לראות את הקשת הרחבה יותר עליה נשען אמון הדדי העוסק ברבדים עמוקים של קשר מבלי לייחס את האמון לסיטואציה זו או אחרת העוסקת בנושא פתיחות ילדיי ומתבגריי אלי כהורה בנושאים אינטימיים סביב גיל הילדות או גיל ההתבגרות.
לדוגמא:
כאשר ילד נער חווה דחיה חברתית, הוא עלול להימצא במצב המנעותי וחרדתי מבחינה רגשית בתחום החברתי, הוא מתכנס בתוכו פנימה, סובל מבידוד חברתי ואיננו משתף אותנו במה שעובר עליו.
או נער הסובל מבדידות אישית, בין אישית המובילה לעיתים למצב דכאוני ואיננו משתף אותנו במה שעובר עליו העיקר לא לגרום לנו לדאגה וסבל מיותרים...
או כאשר ילד או נער הסתבך בבעיות משמעת בביה"ס/ ישיבה, וכד' והילד מסתיר ומעלים מאתנו ההורים את המידע. או כאשר הילד, נער נכשל במבחן, והוא חש תסכול ואכזבה וכעס פנימי בעיקר על עצמו, אך בשום פנים ואופן לא משתף אותנו ההורים כדי לא לאכזב אותנו!
הדרך להגיע אליו ולמצוא שותף לחוויה מצדנו עוברת בשיתוף הרגשי שלנו כהורים האחד את השנייה. כלומר: כאשר הילד מזהה שישנה אינטימיות רגשית במרחב החיים שלו בין הוריו, הם מדברים ביניהם שפה רגשית ומשתפים האחד את השנייה במה שעובר עליהם בחיי היום יום, הוא רוכש שפה רגשית מילולית שאתה ועל ידה הוא נוגע ברבדים עמוקים ורגישים בנפשו ומאפשר פתיחות ושיתוף רגשי מחייו ומחיי היום יום.
ההורים דרך השיתוף הרגשי ביניהם יוצרים מרחב מאפשר אצל יקירם להידברות ולהתעסקות בנושאים רגישים ואינטימיים מבלי לחוש קושי או צורך להסתיר ולהימנע משיתוף. הדבר נכון לכלל הרבדים בהם השיתוף הרגשי נפשי קשה ומעיק עלינו!
2. גורם ההפתעה בחוסר השיתוף:
לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו שם יותר עבורם…
בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם-ביתם ש-'לפתע' איבדו את שמחת חייהם שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם, שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם כשהדימוי עצמי והערך העצמי שלהם נמוך.
מה עובר בראש של ילדינו? מדוע הם בוחרים שלא לשתף אותנו?
הם יעדיפו לסבול בשקט עמוק ומייסר מאשר לשתף ולאכזב אותנו! ילדים ומתבגרים להורים, בנויים נפשית רגשית וקוגניטיבית (שכלית), באופן בו תפיסתם, חשיבתם ורגשותיהם הנם סביב דבר אחד והוא: איך אני לא מדאיג את הורי, לא מאכזב את הורי, לא מצער את הורי, מה שגובה מהם כאמור מחיר כבד בדמות חוסר שיתוף רגשי אינטימי, למרות שהסבל, הדאגה והצער שלהם הוא גדול מנשוא, העיקר כאמור שהורי לא ידאגו, לא יתאכזבו, לא יצטערו! תפיסה וחשיבה זו מבוססת בעיקר על: פחד מאיבוד שליטה. אלמנט זה יש בו בכדי לספר לנו מדוע ילדינו מעדיפים לסבול בשקט כאמור... כאשר ילד, נער, יודע שנגיב לשיתוף שלו אותנו באופן חריג ודרמטי לכל צד שלא יהיה הוא יעדיף לשתוק ולא לספר!
לדוגמא:
הורים שיגיבו באופן דרמטי לכך שילדם דחוי חברתית, בדוגמת: "אני כבר אבא לבית הספר ותראה מה אני אעשה למי שמציק לך, תראה מה אני אעשה למנהל שלא עושה כלום"... הילד פוחד מתגובת החברים כתוצאה מהתערבות הוריו. "אתה 'שטינקר', פחדן, ילד קטן" וכד' או מתגובת הצוות החינוכי שהוריו יצטיירו בעיניהם כאלימים, יעדיף שלא לשתף את הוריו!
או הורים שמגיבים בדרמטיות לכך שילדם נתפס בבעיות משמעת, הילד יפחד לאבד את אמונם ולכן יעדיף שלא לספר! או הורים שילדם נכשל במבחן והילד מכיר את הוריו עד כמה חשובה להם הצלחתו לצד ציוניו, חושש מלאכזב את הוריו ולכן לא ישתף אותם, זהו כאמור הפחד מלאבד שליטה
3. חוסר מודעות העלולה להוביל הורים להוות מחסום רגשי שיתופי בפני יקירם:
אך מה שמפתיע אותנו באמת הוא, שלפעמים במהלך השיחה עם הילד/ה- נער/ה מסתבר שהקשיים העולים מהבן- בת הם בכלל של ההורה!... אתן דוגמא ממקרה טיפולי ואסביר את דברי: ישבתי עם אמא שסיפרה שלבתה שכעת נמצאת בעיצומו של גיל ההתבגרות התפרצויות זעם חוזרות ונשנות לאחרונה, אפתיות המספרת לנו כמה לא אכפת לה ולא ממש מעניין אותה מה קורה אתה, דמוי עצמי וערך עצמי נמוך, מסוגרת ולא משתפת בכלום, ועל הדאגה הכנה שלה מהשינוי הדרמטי שחל אצל בתה בכללי.
מה שהפתיע הוא, לאחר שהאם הותירה אותי לבד עם בתה עלתה תמונת מצב מעניינת. הבת סיפרה על הצורך שלה ב- אמא פתוחה ומשתפת רגשית ולא אמא שאתה לא יודע מה עובר עליה ומה היא מרגישה. אמא שמאפשרת לעצמה להיחשף ברגעים מביכם, קשים, ופחות מאפשרים… אמא שמוצאת יותר פניות נפשית לזמן איכות שלהן יחד. אמא שלא כל ה'עולם' נופל על הכתפיים שלה ולא מותיר לה זמן ופניות למשפחתה.
פתאום 'התהפך הגלגל': האם שחשה את האפתיות של בתה, את חוסר השיתוף הרגשי של בתה שומעת בעצם שהקושי הזה הוא בעצם השתקפות של הקושי שלה כפי שבא לידי ביטוי אצל בתה! הבת בסך הכל בחרה באופן לא מודע אמנם, לשקף לאמה מה עובר לה ממנה! התקפי הזעם וההתפרצויות היו ביטוי להדחקה הכל כך גדולה הן בזמן והן במצב הנפשי הקשה אליו נקלעה עקב מניעתה מעצמה מלשתף את אמה בפנטזיה לה היא כל כך מייחלת האמא הייעודית: המשתפת, החולקת, המאפשרת לעצמה להיחשף, הפנויה נפשית רגשית אליה…
הדימוי והערך העצמי הנמוך, הועבר אליה מאמה החשה את עצמה כלא מוצלחת וכסתם עוד איזה אמא חסרת ערך, כפי שהתבטאה האם שחשה חסרת אונים מול מצבה של בתה. וכן היא מוכנה לסבול בשקט את הכאב הנורא, את ייסורי הנפש העזים עמוק פנימה, העיקר לא לתת לאמא תחושה שאת לא בסדר, שאת אשמה בזה שאת לא משמעותית עבורי… היא מקסימום תשדר לנו אותות מצוקה באופן לא מודע ואז או שנשים לב אליהם ויקרה משהו או שלא ואז המצב יחמיר…
4. האפתיות -
מלמדת על כך שהיא כבר השלימה עם המצב אין לה ציפיות שמשהו ישתנה… רק מה, היא בשום פנים ואופן לא תעלה על דעתה לתת לאמה תחושה שהמצב שלה קשור אליה בצורה כל שהיא, ממש לא! להיפך היא תטרח להדגיש לנו שאני הלא בסדר כאן, עובר עלי משהו אבל זה לא קשור אלייך אמא… "אז תשתפי מה לא בסדר אצלך שנוכל לעזור", מנסה האמא? והיא שותקת לא יודעת מה לומר, רק מפטירה שוב ושוב: "אמא אבל אין לי כלום הכל בסדר באמת שהכל בסדר"… "אבל אני רואה שהכל לא בסדר", מתעקשת אמא… ולך תסביר לה שבאמת הכל בסדר אצלי חושבת הבת בלבה, זה רק זה שאמא לא מבינה שמה שעובר עלי לא קשור אלי, אלא אליה, למצבה ותפקודה כאמא שלי אלי! זהו סוד קסם הנעורים… הם יסבלו אך לעולם לא יחשפו את האמת המרה מאחורי המשבר, שלעיתים הוא כלל לא שלהם אלא שלנו!!! כאמור: הם יעדיפו לסבול כדי לא לאכזב אותנו, לא הביך אותנו, לא לתת לנו תחושת אשמה חלילה, תחושת אכזבה, שאנחנו לא בסדר…
5. מתחברים לעצמנו!
'שפה ושמה – רגשות': הרגשות מהווים שפה בה ועל ידה אנו חוברים לעצמינו, מכירים את עצמינו, חווים את עצמינו, מבטאים את עצמינו, ובעצם מאפשרים לעצמינו להיות מי שאנחנו. באמצעותה כאמור אנו מנסים לעזור לעצמנו לגעת בעצמנו רגשית, להיפתח בהדרגה אל עצמנו אך חשוב מכל זו הדרך הישירה אל ליבותיהם של יקירנו!
זהו תהליך שיכול להימשך זמן רב, תלוי בעומק המחסום האישי והתוך אישי שלנו המקרין על הקשרים הבין אישיים שלנו עם יקירנו ועם העולם. תהליך הדרגתי של חשיפה עצמית: בו אנו נחשפים אט אט אל רגשותינו 'מסתכלים להם בעיניים', מתבוננים וחושבים: האם אני מרגיש משהו? מה אני מרגיש? איך אני מרגיש? האם רגש זה מעורר בי משהו? איך זה בשבילי להיות מול רגש זה? איזו תחושות עולות בי נכח רגש זה?...
תהליך הדרגתי זה של היכולת להיות באינטימיות עם עצמנו, כלומר: לאפשר לעצמנו לחוות ולהישאר במרחב הנח ולהיפך הלא נח עם רגשותינו, במרחב הנעים והלא נעים לנו שמעורר בנו רגש זה, במקום להזדרז ולמהר לחזור לשגרה ובעצם לבטל את רגשותינו, הנו התהליך המושלם אל שפת הרגשות ! לתת לעצמנו עוד רגע של להרגיש, לחוש מה קורה לנו פנימה? איך אנו חווים את עצמנו כעת? איך זה מרגיש לנו להיות בחוסר שליטה? או לחלופין איך מרגיש לנו להיות בחוסר אונים?
תהליך של אפשור ושחרור זה, ההסכמה להיות ברגעים שלא תמיד נהיה ונחזיק בשליטה עצמית, האפשור ומתן הזדמנות ליקירנו לראות אותנו גם ברגעי משבר, חולשה, מבוכה, ולהרגיש נח עם עצמנו זה חלק מהיותנו בני אדם… כן גם אני לפעמים חווה רגעי חולשה, משבר, תסכול, מתח, פחד-חרדה, עצבות, חוסר אונים, חוסר שליטה…
ןמאידך: האפשור והשיתוף הרגשי את יקירנו ברגעי שמחה, התרגשות, התעלות, אהבה, צחוק, געגועים, 'שטותניקיים'... אלה הם רגעים מכוננים עבור עצמנו כדי לשחרר את עצמנו ולהשתחרר מעצמנו ורגעים מכוננים עבור יקירנו הנחשפים לצדדים אנושיים רגשיים שלנו מפנימים אותם אט אט ולומדים גם הם לאפשר לעצמם לשחרר, את המושכות מהידיים מידי פעם.
כאשר הם בחוסר שליטה: ברגעי צחוק, שמחה, אושר, התרגשות, התעלות, אהבה... ולאידך כאשר הם בחוסר אונים: בשעת צער, משבר תסכול, מתח- חרדה, מבוכה... מה שיביא בסופו של יום למפגש המיוחל עם עצמנו - וממילא עם יקירנו.
בהצלחה!
____
כותב השורות, ר' מישאל אלמלם. פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עירית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות מיניות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
