שעת בוקר בספי, עיר נמל מרוקנית, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, על אם הדרך בין קזבלנקה, עיר העסקים הדרומית שכל בתיה לבנים, למרקש, עיר התיירות הצפונית שגון בתיה כתום. בפתח בית המלון 'פנורמיק' כבר ממתין צלאח הנהג לששת נוסעיו, אליהם נתוודע אמש, במהלך נסיעת לילה ממושכת מקזבלנקה לספי.

כעבור שעה קלה יוצאים השישה מהמלון ועולים אל המיניבוס של צלאח, שעתיד להיות נהגם הצמוד במהלך כל השבוע הקרוב. בשעות הספורות שהללו החליפו כוח בחדריהם במלון, שקע צלאח, בנו של בעל חברת ההסעות שבה הוא עובד, בתנומה על מושבי רכבו. מה לא עושים בשביל פרנסה. וכשמדובר בתיירים מחו"ל, הבקשיש מובטח מראש והמאמץ כדאי במיוחד.

צלאח אינו מבין יותר מדי ביהודים ובטח שלא ברבנים. אבל כעת גם הוא יודע שמדובר בשלושה אחים רבנים מישראל ובשלושת בניהם הגדולים. האחים הם הרב יעקב, הרב משה והרב ישר אדרעי, ובניהם ר' מנחם-אשר, ר' לוי-יצחק ור' מנחם-יעקב. כמעט שבוע יעשו במרוקו, אך כבר הבוקר הם עתידים לבקר במקום שהוליד את הנסיעה כולה – קבר האב (והסב) שהפעם הקודמת בה פקדו אותו בניו הייתה לפני 49 שנים. יתומים רכים היו אז, בדרכם אל הארץ שאביהם כל-כך אהב אך אליה לא בא.
שקט מתוח שורר במיניבוס במהלך הנסיעה לבית-הקברות היהודי של ספי. האחים שקועים במחשבותיהם, מעדיפים לשתוק ברגעים של סערת רוח פנימית. ילדיהם המבינים ללבם ומכבדים את התרגשותם, שומרים אף הם על שתיקה, מנסים לצפות את הרגע שבו יתייצבו הוריהם מול קבר אביהם, לראשונה אחרי כיובל שנים.


מלאך משמים

ביתם של ר' מסעוד וחנינה אדרעי שכן בסמטה קטנה (דריבה), מטרים אחדים מ'דַרְבּ אל-יהוד', 'רחוב היהודים'. ברחוב זה היו שלושה בתי-כנסת. באחד מהם שימש ר' מסעוד, רב וחזן. בכל לילה קם בחצות לערוך 'תיקון חצות'. אחר-כך כבר לא חזר למיטתו, אלא למד תורה עד הבוקר ואז הלך לתפילה בבית-הכנסת. את לחמו הרוויח מייצור ומכירה של נפות, מפוחים לליבוי להבות בתנורים, מברשות להפרדת צמר גולמי ודרבוקות – בחנות קטנטנה שלא הייתה אלא שני כוכים צמודים זה לזה, בשוק המקומי.

בקרב הקהילה נחשב ר' מסעוד לצדיק. גם הערבים כיבדוהו. ילדיו הקטנים זכו בפי כול לכינוי 'וואלד אל-חזן', 'ילדי החזן'.

כל ימיו דיבר על ארץ-ישראל ונכסף אליה. אבל מחלה סופנית בה לקה שיבשה את תוכניתו לעלות ארצה בראש משפחתו. בי"ב בניסן תשי"ג, כחודש לאחר הולדתה של דינה, הבת הקטנה שבאה לאחר חמישה בנים, נפטר ר' מסעוד ונקבר בכבוד גדול על-ידי בני הקהילה בספי. הגדול מבין ששת היתומים שהניח אחריו היה ניסים בן ה-12.

כשנתיים לאחר מכן העלתה הסוכנות היהודית את האם חנינה וששת ילדיה לארץ-ישראל. זמן קצר קודם לכן עוד הספיק הבן השני, יעקב, לחגוג בר-מצווה בספי. משפחת אדרעי נשלחה להתגורר במעברת הפחונים באשקלון. ניסים הגדול, שהיה אז כבן 15, תפס פיקוד על המשפחה. הוא ידע כי עליו למצוא מקום עבודה ובמקביל לסדר לאחָיו מקום חינוך דתי. יום אחד יצאו ניסים, יעקב ומשה למרכז העיר. לפתע קלט אותם יהודי חרדי שניגש אליהם ופיתח אתם שיחה. החרדי עם הזקן הקטן והעיניים הטובות קלט מיד שמדובר בילדים טובים מבית טוב וידע כי עליו להוציאם מהמעברה ומיד. "בואו אתי לכפר-חב"ד", הציע להם. "אסדר לכם בית, אדאג לכם למקור פרנסה והילדים הקטנים ייקלטו במוסדות חינוך".

השלושה הביטו על האיש כעל מלאך משמים. על יותר מזה הם אפילו לא חלמו.

וכך, חודש לאחר עלייתה לארץ, עברה משפחת אדרעי לכפר-חב"ד ופתחה פרק חדש בחייה. האם וילדיה שוכנו בבית ערבי נטוש, לא הרחק מפסי הרכבת על קו פתח-תקווה ירושלים. ניסים קיבל עבודה כמדריך בישיבת חב"ד בלוד, אליה נכנסו ללמוד יעקב ומשה. הנערים המרוקניים נעטפו בחום ונקלטו היטב בסביבה שבה ה'משפיעים' עלו מרוסיה ורבים מהתלמידים שוחחו ביניהם באידיש. "אלה היו שנים מופלאות של אור רוחני", יאמרו לימים השניים. מאוחר יותר נקלטו באותה ישיבה גם האחים הצעירים יותר, מאיר וישר.

למלאך המושיע שחילץ את המשפחה מהמעברה קראו הרב ישראל לייבוב, ממייסדי ארגון הפעילים 'יד לאחים' ומאוחר יותר, יו"ר 'צעירי אגודת חב"ד'. עד היום הזה נישא צמד המילים "הרב לייבוב", אצל בני משפחת אדרעי, בהערצה עצומה. הרב לייבוב שנפטר חשוך ילדים, הותיר אחריו מאות ואולי אלפי צאצאים כדוגמת משפחת אדרעי.

משפחת אדרעי השתלבה יפה בכפר-חב"ד שהיה אז בחיתוליו. בחסדי ה' גדלו הבנים וגם הבת וזכו להקים בתים נאמנים, ברוח חסידות חב"ד. הרב יעקב אדרעי (64) מכהן כרב שכונה וכראש מחלקת הנישואין באור-יהודה. הרב משה אדרעי (61) נמנה על צוות המייסדים והמחנכים הבכיר של 'בית-הספר לתורה ולמלאכה' בכפר-חב"ד. הרב ישר אדרעי (54) הוא חתנו הצעיר של הצדיק רבי ישראל אבוחצירה ('הבבא סאלי') זצוק"ל ועומד בראש מוסדות החינוך של חב"ד בנתיבות. גם שאר האחים מצאו את מקומם בעבודות קודש שונות והקימו משפחות לתפארת.


פרידה קשה

הרעיון לפקוד את קבר האב נולד, למעשה, לאחר שרעיון אחר, גדול ממנו, נבדק ונפסל. "שנים רבות חלמנו להעלות את עצמות אבינו לארץ", אומר הרב יעקב. "הרצון גבר לאחר פטירת אמנו, לפני כשלוש שנים".
האם, חנינה אדרעי ז"ל נקברה בנתיבות, לא הרחק מציון 'הבבא סאלי' זצוק"ל, ובניה אף רכשו למען אביהם את חלקת הקבר הסמוכה לשל אמם. אבל רבנים שעמהם נועצו, בהם רבה של בני-ברק, הגאון רבי משה לנדא, קבעו כי אם אין סכנה של ממש לקבר הנוכחי, אל להם להטריד את המת ממנוחתו ולטלטלו ארצה. "כולנו מאמינים כי בקרוב ממש תתרחש תחיית-המתים ואז תשובו לפגוש את אביכם כאן בארץ", אמר להם גם הגאון רבי ישראל גרוסמן, חבר הבד"ץ של אגודת-ישראל.

משנגנזה תוכנית זו, הבשיל אט-אט רעיון הנסיעה למרוקו. וכך, בבוקרו של יום ראשון, לפני שבועיים, יצאה התכנית אל הפועל. שלושת האחים שהנסיעה התאפשרה להם, החליטו לקחת אתם את בניהם הבכורים. "היה חשוב לנו לחבר את דור העתיד עם דור העבר, כדי שילדינו ונכדינו יכירו את השורשים שלהם ויידעו מהיכן צמחו", אומר הרב משה.

על מהלך המסע עצמו, מספר הרב יעקב:

"יצאנו בשעת בוקר בטיסת 'אל-על' לפרנקפורט. לעת צהריים נחתנו בגרמניה וכעבור שעה קלה המשכנו ב'אייר מרוקו' לקזבלנקה. במעבר הגבולות נתקלנו בשאלות רבות שהעידו על סקרנות, אך בשום אופן לא על עוינות. עם נציגי החוק וסתם אזרחים דיברנו בצרפתית ובערבית-מרוקנית שעדיין שגורה בפינו. בכל נקודת ביקורת ובכל עמדת שירות קיבלנו רמזים עבים לציפייתם לקבל מאתנו תשר. התכוננו לכך מראש והכנו בכיסינו מלאי של דראהמים (דראהם הוא המטבע המקומי).

"משדה התעופה התקשרנו אל הרבנית רסקין, רעייתו של שליח חב"ד המנוח בקזבלנקה, הרב לייבל רסקין ז"ל. הגענו לביתה והיא קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות. המשכנו לבית-הכנסת של חב"ד ופגשנו בבני הקהילה שהתרגשו מאוד לקראתנו. לא בכל יום הם פוגשים בשישה חסידים מכפר-חב"ד. התפללנו אתם מנחה וערבית ולאחר מכן נשא לפניהם אחי, ר' משה, דברי חיזוק והתעוררות בשפת המקום. בני הקהילה התקשו להיפרד מאתנו. רק בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר עלינו על המיניבוס של צאלח שכבר המתין לנו. פנינו היו לכיוון ספי, דרך של כארבע שעות נסיעה.

"לספי הגענו בשעה שש בבוקר יום שני. פנינו למלון שחדרים בו הוזמנו על-ידינו מבעוד מועד, לשינה חטופה לקראת המשך היום. מנוחה קלה, קימה, תפילה, פת שחרית ושוב למיניבוס. במהלך הנסיעה היינו מכונסים בתוך עצמנו. קודם לכן הבטחתי לאחיי שאני יודע היכן שוכן קבר אבינו. זכרתי שהוא היה צמוד לחדר-הטהרה שאותו, בוודאי, ניתן למצוא בקלות.
"הגענו לבית-הקברות. ב'השגחה פרטית' נודע לנו כי יום קודם התקיימה, במרחק של כקילומטר וחצי משם, 'הילולא' גדולה ליד קבריהם של שבעה צדיקים המכונים 'וואלד מזמרו', 'ילדי מזמרו'. למקום הגיעו מאות אנשים מרחבי מרוקו וגם מחו"ל. עברנו דרך שם וביקשנו מארבעה להצטרף אלינו כדי שיהיה לנו מניין לאמירת 'קדיש'.

נכנסנו בשער האבן העגול של בית-הקברות. אווירה של מתח ודריכות שררה בחלל האוויר. בהתאם למנהג המובא בספרים, עם בואנו ביקשנו משוכני הקברים הראשונים – 'אנא לכו והודיעו למו"ר אבינו שאנו, בניו, הגענו ומבקשים לבקרו, וניתן צדקה לעילוי-נשמתו'. הוצאתי מכיסי כמה שטרות ושלשלתי לקופת-צדקה. התקדמנו הלאה ואני תר בעיניי אחר חדר-הטהרה. מולנו זרועים קברים רבים, אך אין זכר לחדר-הטהרה. נראה כי ברבות השנים נהרס. בספי עצמה כבר לא מתגוררים יהודים ובמקום לא מתבצעת יותר קבורה".


בכי תמרורים

"לפתע ניגשה אלינו ערבייה קשישה שהציגה את עצמה כשומרת בית-הקברות. 'את מי אתם מחפשים?', שאלה. 'את אבינו, רבי מסעוד אדרעי', ענינו, ספקניים מאוד לגבי יכולתה של הערבייה לדעת מי קבור מתחת למצבה הכתובה לשון-הקודש. הערבייה החלה לצעוד בבטחה ואנחנו בעקבותיה. כעבור דקה נעמדה מול מצבה מכוסה באזוב ושאחת מפינותיה שבורה. 'כאן', הצביעה וזזה הצידה, דרך כבוד.

"עמדנו מול המצבה דוממים. הנוסח שעל המצבה היה מכוסה ירוקת ורק שם אבינו, הרשום באותיות גדולות וברורות, היה גלוי. כן, בלי ספק זהו הקבר. הלב נצבט נוכח עליבותה של מצבת אבינו.

"הרגשות גואים. מה עושים עכשיו? ביקשנו מהערבייה להביא מים וכלי קרצוף. הבנים שלנו עסקו בניקוי המצבה ובינתיים התחלנו להגיד 'מענה-לשון' ותהילים, לפי אותיות השם. לא הצלחתי לעצור בעד רגשותיי ופרצתי בבכי. גופי רעד. גם ר' משה היה בהתרגשות גדולה. כשהגענו לאמירת ה'קדיש' קולי נסדק ולא הצלחתי להוציא קול מפי. ר' ישר, לעומת זאת, עמד מול המצבה, בוהה, נוגע, מביט מכאן ומכאן, מנסה להפנים את משמעות הרגע. בן שנתיים היה כשנפטר אבינו ולמעשה אף-פעם לא הכיר אותו. הוא גדל כילד יתום ובשבילו המילה 'אבא' היא מונח ערטילאי לגמרי.
"הבנים סיימו לקרצף את המצבה והנוסח המלא והמרגש שחרטו עליה בני הקהילה נחשף במלואו: 'מספי ספדו עליו והרימו דמעה / אין די רוממות ענוותו ויראתו / פה נטמן האיש הנסמן המנוח מה"ר מסעוד אדרעי / עלה שמים ביום השבת יב ניסן ושבתה לפ"ק תנצב"ה / ירא אלקים'.

"בתחתית המצבה חמש שורות נוספות שאותיות שמו של אבינו בראשיהן – 'מרומי שחקים עלית בארץ גוועת / סכות עליך פעליך ואם בתיך קבריך / עטרת שנת טובתיך ימי מספר מספר ימיך / ואם מיגיעך עמלת בנוה צדיקים נחת / דיין האמת ינחם יתומיך עליון שמת מעוניך'. כשהגענו למשפט האחרון קרה הדבר. לפתע מתפרץ ר' ישר בבכי תמרורים שסחף את כולנו. דווקא המילים הפשוטות האלה שרשמו בני הקהילה – 'דיין האמת ינחם את יתומיך' – פרצו אצלו את הסכר ואפשרו לרגשות שהיו עצורים בקרבו במשך עשרות שנים לפרוץ החוצה, בכל העוצמה".

"ליד קבר של אבי ומול המילים החרוטות על מצבתו, קרה לי דבר מוזר מאוד", אומר לנו הרב ישר אדרעי. "לכאורה, עמדתי במקום המסמל יותר מכול את המוות והאובדן. ואולם למרבה הפלא, דווקא שם, במקום ההוא, חשתי לראשונה בחיי שיש לי אבא. קשה אולי להבין את זה, איך אדם בגילי עדיין נושא בלבו תחושת חסך עמוקה כל-כך של הדבר הבסיסי ביותר והמובן מאליו לכל ילד – אבא. והנה, אני לידו, הכי קרוב שאפשר, נוגע באבן שמכסה עליו ויודע ומרגיש בפעם הראשונה בחיי שגם לי יש אבא. התפרצות הרגשות שלי לא הייתה אפוא על האובדן, אלא להפך, על הזכייה באבא".


נוסטלגיה עמוקה

שעה ארוכה לאחר ההתרגשות הגדולה התקשו הבנים והנכדים להתנתק מהמקום. הרב יעקב ממשיך ומספר: "קראנו פרקי תהילים על-פי השם של אמנו ז"ל. אחר-כך התחלנו לשיר 'בר יוחאי' ו'אזמר בשבחין' במנגינה מרוקנית – שני פיוטים שאבינו נהג לשיר בכל שבת סביב שולחן השבת, מנהג שגם אנחנו ממשיכים בו עד היום. ר' משה קרא פרק מתוך ספר ה'תניא' ור' ישר השמיע דברים על 'הזכות הגדולה שזכה אבא – שילדיו אשר גדלו בלי אב לצדם, וכן צאצאיו הרבים, הולכים כולם בדרך התורה והחסידות'. קראנו לערבייה שהראתה לנו את הקבר, נתנו לה כסף וביקשנו ממנה לדאוג לתיקון המצבה. הודענו לה כי איש מטעמנו יבקר את הקבר בעוד כמה חודשים, לוודא שהתיקון אכן בוצע. היא הבטיחה לנו לעשות זאת ואנו תקווה שתעמוד בדיבורה.

"לאחר כשעתיים-שלוש ליד קבר אבינו פנינו לעבר האזור העתיק של ספי, בו שכן בית ילדותנו. מפתיע היה לראות כיצד הכול נשאר כמו שהיה, רק יותר ישן. אותם השערים ואותן הקשתות. והנה אנו ניצבים ליד הכוך ששימש כחנות של אבינו ז"ל. למרבה התדהמה, הערבי שמצאנו במקום מכר גם הוא בדיוק את אותם הפריטים שמכר אבינו לפני למעלה מחמישים שנים! המוכרים התחלפו, אבל 'הפירמה' לא...

"המשכנו עוד קצת הלאה והגענו לסמטת מגורינו. שוב אותן קורות עץ המְקָרות את הרחוב הקטן ללא המוצא. 'זה הבית!', הצבעתי בהתרגשות. גם ר' משה זיהה אותו. בקומת הקרקע התגוררה משפחתנו. לצדנו ומעלינו גרו עוד שלוש משפחות יהודיות. לפתע נפתחה דלת בקומה העליונה וערבייה מבוגרת ירדה אלינו. החלפנו עמה דברי נימוסין והצגנו את עצמנו. התברר לנו כי האישה היא בתה של מי שבמשך שנים רבות עבדה בביתנו כמשרתת. היא הזמינה אותנו לעלות אליה ולטעום ממאכליה. אנחנו, כמובן, התחמקנו באלגנטיות ומהמשכנו הלאה.

"הגענו ל'דרב אל-יהוד'. מימין מאפייה קטנה. כן, אותה מאפייה שבה אפו יהודי ספי את לחמיהם ושאליה הביאו בכל ערב שבת את סירי החמין שלהם. אנחנו הילדים היינו הולכים אחרי התפילה למאפייה, שהופעלה על-ידי ערבי, ומחזירים את החמין המהבילים הביתה. גם עכשיו ישב בה ערבי ואפה אוכל לתושבי האזור. תבנית סרדינים, מגש בוטנים, תופינים ועוד. עוד קצת הלאה והנה 'דרב אל-חבס', 'רחוב בית-הסוהר'. ברחוב זה שכנה לשכת הפשה, מושל העיר, שהיה גם השופט. מלשכתו נשלחו העבריינים למאסר ומכאן שם הרחוב. הרחוב הסמוך הוא 'דרב אל-חמם', 'רחוב בית-המרחץ', שם רחצנו וטבלנו בילדותנו, לא-מעט פעמים.

"חזרה למיניבוס - ונסיעה לצדה השני של העיר. לפתע מצאנו עצמנו ניצבים מול אחד המקומות שעוררו בלבי ובלבו של ר' משה נוסטלגיה עמוקה ביותר – הנמל. הים באזור של ספי עשיר בסרדינים. ממקום זה מייצאים לכל העולם סרדינים ואפילו בני הנמצא לצדי, שבבעלותו חנות דגים בחולון, מוכר סרדינים מספי... כשהיינו ילדים אהבנו, אני ומשה, ללכת לנמל ולצפות בדייגים המורידים מספינותיהם את רשתותיהם המלאות שלל. את הדיג הם עשו על הקו שבין ספי לאגדיר. כשהיו מעבירים את הסרדינים מהרשתות לחביות, שרו שירי דייגים. קנינו מאחד הדייגים שני סלים עם סרדינים, מלח וקוביות-קרח והכנסנו לתוך צידנית שהבאנו עמנו.
"נסענו הלאה והגענו ל'דרב אל-בחר', 'רחוב הים'. פסי רכבת חוצים את הרחוב ופתאום אנחנו שומעים צפירת רכבת מתקרבת. בהרף-עין אנחנו חוזרים חמישים שנים לאחור, אל יצוענו בלילות, כאשר את דממת הליל פילחה מדי פעם צפירת רכבת".


משפחת אבוחצירה

"בשעת צהריים יצאנו אל התחנה הבאה במסענו – מרקש. מרקש היא עיר היסטורית מאוד, גם מבחינה יהודית. לפני כ-900 שנים הייתה פֶס מרכז היהודים הגדול ותקופה מסוימת אף שימשה כעיר בירה. מאוחר יותר הפכה מרקש למרכז היהודי הגדול והיא זכתה לכינוי 'ירושלים של מרוקו'. במאה האחרונה בלטה ביהדותה, לצד מרקש, גם העיר מקנס.

"בעלות המנחה הגענו למקנס ומיד שמנו את פעמינו לבית-הקברות היהודי. חיפשנו את קברי הצדיקים ששמם הוזכר בלי הרף על-ידי אמנו ז"ל. פקדנו את קבריהם של רבי פנחס אזוג', רבי חנניה הכהן, רבי שלמה תימצית, רבי יצחק דלויה ושל מרדכי בן-עטר זצ"ל. מעל קברו של כל אחד מהם הוקם אוהל מיוחד, סגור, שערבי מקומי שומר עליו ופותח אותו לכל מבקש. אזור שלם בבית-קברות זה מלא בקברים מסוידים בלבן, שאין עליהם שום כיתוב. מסתבר כי זה היה מנהג המקום. אך לצד אלה מצאנו גם קברים עם מצבות רגילות.

"התפללנו מנחה וערבית ופנינו למנוחת לילה במלון מקומי, נערכים לקראת המשך המסע, בבוקר, לעבר הרי האטלס. מדובר בנסיעה של כ-12 שעות, שבסופה נגיע לתפיללת, מקום מנוחתם של אבות משפחת אבוחצירה הנודעת. כולנו גדלנו על שמות הצדיקים האלה ועל סיפורי הנפלאות שחוללו, אבל בעבור אחינו הרב ישר, חתנו של 'הבבא סאלי', יש לדברים משמעות עמוקה הרבה יותר.
"בבוקרו של יום שלישי, לאחר תפילה וטעימה יצאנו למסע הארוך, בשולי מדבר הסהרה. בחוץ שרר חום בעצמה של כ-50 מעלות, אך הלחות הייתה נמוכה יחסית. במשך הדרך הרבינו לשתות, לדבר על אבא ז"ל ולהעלות זיכרונות ילדות. בנינו שמעו, שאלו ונענו, ואנו שמחנו על ההזדמנות הבלתי-חוזרת להקנות להם בדרך שכזו מורשת-אבות. באמצע הדרך עצרנו למנוחה וצלינו באש את הסרדינים שקנינו בספי.

"בלילה הגענו לתפיללת. תפיללת איננה עיר אלא שם של אזור שבו ערים ועיירות שונות. עצרנו ללינת לילה במלון 'ראשידייה' הנקרא על שם העיירה שבה הוא שוכן. אתא בוקר ואנו התפללנו ויצאנו לנסיעה נוספת של כשעה וחצי. צלאח הנאמן עדיין אתנו. תחילה הגענו לקברו של רבי שמואל אבוחצירה, בנו של רבי אהרון ונכדו של רבי יעקב אבוחצירה זצ"ל, אבי המשפחה, הנודע בניסים שבהם היה מלומד. לאחר קריאת תהילים ותפילה על כל בני המשפחה ועל עם ישראל כולו, המשכנו בנסיעה של כשעה נוספת לכיוון העיירה ריסאני, שם שוכנים זה לצד זה רבי מסעוד לאאבוחצירה, אביו של 'הבבא סאלי', ורבי דוד אבוחצירה, אחיו של 'הבבא סאלי', אשר נהרג על קידוש ה'. לצד קברים אלה שוכנים כמה עשרות קברים עתיקים מאוד. התפללנו במקום מתוך כוונה מיוחדת והדלקנו נרות-נשמה.

"לקראת אחת בצהריים של יום רביעי, יצאנו בדרכנו חזרה לכיוון קזבלנקה. בדרך עצרנו בעיירה נוספת, מידלת', בה קבור הצדיק רבי שלמה אמסלם, מתלמידיו הנודעים של רבי יעקב אבוחצירה. הגישה למקום מפותלת מאוד. כדי להגיע לקבר צריך לנסוע בכביש כורכר ולהגיע לפאתי שדה של משפחה ערבית מקומית".

ביום חמישי יצאה החבורה בדרכה לארץ, הפעם דרך צרפת. ביום שישי בבוקר נחתו שלושת הבנים וילדיהם, בתום מסע-שורשים מיוחד במינו, כמותו חוו רק מעטים.