מאז חרב בית מקדשנו, הייתה הארץ במשך שנים רבות כמעט־שוממה מיהודים. היישוב היהודי התקיים למשך תקופות שונות אך לא הצליח להחזיק מעמד. מלחמות שהתנהלו על אדמת הארץ בין שליטים זרים, פגעו בראש ובראשונה ביהודייה, שהיו כתמיד 'שק החבטות' של כל הצדדים.

הדרך לפתח תקוה בשנותיה הראשונות

נקנית בייסורים

מציאות עגומה זו הביאה לכך שלא נמצאה חקלאות יהודית בארץ ישראל במשך שנים רבות. מאות בשנים הייתה מצוות השמיטה כחפץ שאין לו מבקשים. אמנם, רבים בחוצה לארץ התפללו שיזכו לעלות ולחונן את אדמת אבותיהם, אך רק לפני כמאתיים שנה החל להתפתח היישוב היהודי בארץ הקדושה.

טיפין-טיפין עלו היהודים לארץ הקודש. "ארץ ישראל נקנית ביסורים", אמרו חכמינו – והמתיישבים הראשונים חוו זאת על בשרם. קשים היו ייסורי הקליטה. העניות והדלות שלטו בקהילות הקטנות שבהרי הקודש, ושמעם – שהגיע למרחקים, הניא רבים שחישבו לעלות ארצה.

תחילה התיישבו כולם בארבעת ערי הקודש המפורסמות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. שם החלו להתבסס אט אט הקהילות היהודיות, שעם הזמן העמיקו שורשים והחלו לצמוח ולשלוח פארות.

הגאון הרב יצחק אלחנן ספקטור. התיר את מכירת הקרקעות לגויים בשנת תרמ"ט

אם-המושבות

המושבה הראשונה שביקשה לעבד את אדמת הארץ ולהפריח את שממותיה, הייתה המושבה פתח תקווה. המושבה נוסדה בפועל בראשית שנת תרל"ט, בידי יהודים יראי שמיים שעלו ברובם מהונגריה וביקשו למצוא נחלה ומנוחה במושבה שיקימו בעצמם.

ימי הבראשית עלו למייסדים בייסורים קשים. הביצות סביב נחלותיהם גרמו להם לחלות בקדחת ובמחלות אחרות. מלאכת עיבוד האדמה דרשה מהם מאמץ רב. טעויות של התחלה הביאו להפסדים כלכליים, וכך לקראת שנת תרמ"ב, שהייתה שנת שמיטה, מצאו עצמם החקלאים תשושים, וכמעט מיואשים.

השמיטה הראשונה

קרבה ובאה שנת השבע, ותושבי פתח תקווה, שכאמור, היו יהודים יראי שמיים, ביקשו לנטוש את נחלותיהם. מצבם הכללי שהיה בשפל המדרגה, לצד הצורך לשבות מעבודה, הביא את כל בני המושבה הצעירה לשוב ירושלימה. רבים עשו זאת אף שלא על מנת לחזור. הייאוש אחז בהם.

בעלי האמצעים מבין בני המושבה שכרו בכספם שומרים, שעמדו במשך כל השנה ושמרו כי ערביי הסביבה לא יעבדו את האדמות השייכות להם בשנת השמיטה. מסירותם לקיום מצוות השמטה, נחשבה לגבורה גדולה באותם ימים בהם מצבם הכלכלי היה קשה גם בלאו-הכי.

עם תום השנה החלו התושבים שבים אט אט, איש אל ביתו ואיש אל אחוזתו. המאמץ היה גדול אך במשך הזמן הצליחו קבוצת "גיבורי הכח" להשיב את המושבה לאיתנה, למרות כל הקשיים.

הרחוב הראשי במושבה פתח-תקוה

השמיטה השנייה – תרמ"ט

שנת השמיטה הבאה קרבה ובאה. בארץ הקודש קמו בינתיים מושבות נוספות, בהם זיכרון יעקב, מזכרת בתיה, ראש פינה וגדרה. כולם התנסו בייסורי בראשית ועתידם עוד טרם הובטח. איש לא ידע מה יילד יום ואילו צרות תתרגשנה על החקלאים הטריים. בואה של שנת השמיטה גרם לרבים מהם לפנות לגדולי ישראל ולספר על מצוקתם ועל מצבם השברירי.

חששם של רבים, בעיקר מבני המושבות שבהם הייתה השמירה על התורה והמצוות רופפת יותר, היה שלא יצליחו להתקיים במשך אותה שנת שמיטה ובמהלכה ייאלצו לנטוש את המושבות החדשות ובכך לסתום את הגולל על עתידם.

סערה תורנית

מחלוקת עזה פרצה. מספר רבנים, בהם גדולי עולם כמו הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, התירו למכור באותה שנת שמיטה את האדמות לגויים ובכך להתיר את יבולם. היה זה היתר דחוק, שגם רבי יצחק אלחנן לא מיהר לתנו לחקלאים.

מכתבם של רבני ירושלים ליהודי התפוצות. בקשת תמיכה בחקלאים שאינם מסתמכים על 'היתר מכירה'

לעומתם, קמו רבני ירושלים יחד עם גאונים אחרים וזעקו מרה. הם טענו כי 'היתר המכירה' אינו מתאים לשיטת ההלכה וכי אין לעשות בו שימוש על ידי החקלאים.

ניסיונם של בני פתח-תקווה מן השמיטה הקודמת שימש בידם הוכחה לכך ששמירת מצוות השמיטה אינה גורעת חלילה מאומה מן השומרים עליה, וכי על בני המושבות לעמוד בכל כוחם לקיום מצוות השמיטה.

לצד זאת, הקימו רבני ירושלים קרן מיוחדת שמטרתה הייתה תמיכה בחקלאים השובתים ממלאכה בימי שנת השמיטה.

רובם של חקלאי פתח-תקווה ולצידם בני מושבות אחרות כמו 'מזכרת בתיה' ועוד, אימצו את פסקם של רבני ירושלים והפקירו את שדותיהם כדין במשך השנה הבאה.

לא הועילו ניסיונותיהם של פקידי הברון רוטשילד – שניהלו את המושבות החדשות – ללחוץ את המתיישבים לעבוד על-פי 'היתר המכירה'. תושבי פתח-תקוה ושאר החקלאים שהצטרפו אליהם הכריזו – איננו מחפשים היתרים, אנו יהודים יראי-שמיים של 'לכתחילה'!

שדות המושבה פתח תקוה

נעשה להם כהיתר

בשנים הבאות נמצאו עוד מעט 'שכלולים' עבור היתר המכירה, אך למרות שהמצב המשיך להחריף וחייהם של בני המושבות הוסיף להיות קשה – רבים המשיכו לעמוד בתוקף על שמירת המצוות התלויות בארץ ולדבוק בקיום מצוות השמיטה על כל דקדוקיה.

מאז, למרות שמצבם של חקלאי הארץ שוב אינו דומה לזה שהיה כאשר ניתן ההיתר בתחילה, הפך 'היתר המכירה' להיתר פשוט, שרבים מן החקלאים בארץ נוהגים בו.

לצערנו הרב, על אף היות 'היתר-מכירה' כזה שרובם של רבני ישראל אינם סומכים עליו את ידיהם, ממשיכים רבים מאחינו בני ישראל לעשות בו שימוש, אם כחקלאים ואם כצרכנים האוכלים מפירותיו.

יש אמנם לציין כי השימוש ב'היתר מכירה' טוב מלא כלום, ועל כן כמה מגדולי ישראל בדורנו תמכו בעשיית ההיתר עבור חקלאים שבלאו הכי היו ממשיכים לעבוד את השדה כרגיל ר"ל; אך היתר זה אינו מיועד ליהודים יראי שמיים המקפידים על קלה כחמורה.