ה'וימפל': חגורת ספר התורה שהחלה את דרכה כחיתול לברית
מנהגי הקהילות היהודיות בגרמניה כמעט ואבדו מן העולם. עד לפני מספר שנים מי שחיפש יכול היה למצוא בקלות בתי כנסת שבהם שומרים ומקפידים על המנהגים "היקיים" העתיקים. ככל שחולף הזמן, הולכים ונעלמים שרידיה של קהילה מפוארת זו, ויחד עמם - אובדים מן העולם גם מנהגים יחודיים ומעניינים שאין בנמצא כמותם.
אחד מאותם מנהגים, שמשתמר בבתי כנסת יחידים בעולם, הוא מנהג חגירת ספר התורה ב'וימפל'.
קרדיט: אוסף מגנס לאמנות וחיים יהודיים, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי (magnes.berkeley.edu)
ה'וימפל'
הוימפל הוא אבנט, או אם תרצו – חיתול של תינוק. זה אמיתי לחלוטין; ניתן למצוא עד היום ספרי תורה בבתי הכנסת הנוהגים על-פי מנהג גרמניה ("אשכנז"), שעטופים בבד ששימש לחיתול בעת ברית המילה של ילדי הקהילה.
וזה סיפורו של המנהג המעניין: עם הולדתו של ילד בקהילה הגרמנית, היה נלקח בד מיוחד כדי לשמש לחיתול עבורו בזמן מעמד הברית מילה. לאחר הברית הייתה אימו של התינוק מכבסת את החיתול ומניחה אותו במקום שמור למשך שלוש שנים. לקראת יום הולדתו השלישי של הילד, עוטר החיתול בשמו לצד איורים ועיטורים מיוחדים. עם הגיעו לגיל שלוש הובא הילד לבית הכנסת, ולשמחת כל הקהל לאחר שנקרא אביו לגלול את ספר התורה היה הילד הקטן אוחז בידיו את הבד הארוך ועוטף בו את הספר.
קרדיט: אוסף מגנס לאמנות וחיים יהודיים, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי (magnes.berkeley.edu)
הולך ונכחד
במהלך "ליל הבדולח" בו העלו הנאצים באש בתי כנסת וחנויות יהודיות, נשרפו ונהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה. יחד עם שאר חפצי הקודש שהיו בבית הכנסת, עלו באש גם אלפי 'וימפלים' כאלו. לאחר השואה האיומה הלך המנהג והשתכח מקרב קהילות האשכנזים יוצאי גרמניה - כמו שאר המנהגים "היקיים" שכמעט ואינם נהוגים היום.
לא-רק ילדים זכו ל'וימפל'; בקהילות רבות היה נתרם לבית הכנסת 'וימפל' גם עבור ילדות שנולדו. ה'וימפל' היה נותר לאחר מכן בבית הכנסת, וכך נוצרו בבתי כנסת בגרמניה אוספים של המוני אבנטים מסוג זה.
'וימפלים' ששרדו את השריפות בליל הבדולח
בין ה'וימפלים' שנותרו ניתן למצוא כאלו שהיו עבודות אומנות של ממש. רק מעטים מהם נותרו כיום, והם מוצגים בעיקר במוזיאונים שונים המבקשים לתעד את מנהגי קהילות ישראל, אך גם במספר הולך ומתמעט של בתי-כנסת ברחבי העולם.
מאפשרים לכם לקבל
