לוי לבייב

אחד המדורים הגדולים בעיתון ’מנורה’ הוא פרסומי האזכרות לנפטרים. אני עוקב פעמים רבות אחרי העיתון ורואה כיצד בני העדה מקפידים להנציח ולזכור את יקיריהם.

לא פעם אני חושב על המדור הזה. בעיניי יש בזה דבר נפלא שמבטא כיבוד הורים, כבוד למסורת, לערכים ולמשפחתיות. אלא שאת ההורים והמבוגרים אפשר וכדאי לכבד לא רק לאחר פטירתם, אלא גם – ובעיקר – עוד בחייהם.

השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק שניאורסון זצ”ל, אביו של הרבי מליובאוויטש. לפני כ-40 שנה, במוצאי שבת כ’ אב קיים הרבי התוועדות מיוחדת לכבוד יום השנה לפטירת אביו. זכיתי להשתתף באותה התוועדות.

הרבי יצא בקריאה שהייתה אז ייחודית (אולי אפילו מהפכנית) בשם “כולל לזקנים”. כולנו מכירים כולל אברכים, עבור בני תורה צעירים ברוחם ובגופם. אבל כולל לזקנים?… הרבי הדגיש שהזקנים כבר יצאו לפנסיה ודווקא עכשיו יש להם יותר זמן ללמוד תורה (בהזדמנות אחרת הרבי הדגיש שמסגרת קבועה של לימוד תורה ליהודי זקן יכולה לרענן אותו ולהכניס חיות שתעזור לו גם בבריאות).

כמו תמיד הרבי ביקש לא להסתפק במועט: “בניו יורק יש 2,000,000 יהודים, כאשר רק 1,999,990 הם כאלה שתורתם לא אומנותם”, הרבי אמר אז בחיוך, “יש מספיק עבודה…”. הרבי ביקש לקרוא לכוללים “תפארת זקנים” והציע למי שיכול להקדיש את הכולל לזכרו של אביו ולהוסיף לשם הכולל את המילים “לוי יצחק”. הרבי אמר באותה התוועדות שמי שייקח על עצמו להקים כולל כזה הוא מברך אותו במעמד קדוש זה בברכה.

כפי שציינתי זכיתי להשתתף באותה התוועדות ולשמוע מפי קודשו של הרבי את הדברים. דברי הרבי נכנסו לליבי והחלטתי לפתוח כולל כזה. הודעתי לרבי על כך עוד במהלך התוועדות וזכיתי ממנו באותו ערב לברכה מיוחדת אותה אני נוצר בליבי עד היום הזה.

זיכה אותי הקב”ה שאותו כולל הפך ב”ה לרשת כוללים בפריסה ארצית בשם “תפארת זקנים – לוי יצחק” שפועלת עד היום בריכוזי הקהילה הבוכרית ברחבי הארץ. מידי בוקר, לאחר תפילת שחרית, מתאספים מאות יהודים מבוגרים בבתי הכנסת של הקהילה הבוכרית וזוכים לשיעור תורה יומי קבוע מפי רבני הקהילה.

למה אני מספר לכם? המטרה היא לא בשביל לטפוח לעצמי על השכם, אלא ללמוד וללמד. ראשית אני לומד מכך בעצמי כיצד כיבד הרבי את אביו, והקים עשרות שנים לאחר פטירת אביו רשת עולמית של כוללים לזכרו (בנוסף לכך שהרבי לימד מידי שבוע את תורתו של אביו ברבים והדפיס את תורתו). שנית, אני לומד דבר נוסף ושימו לב למשהו מדהים: כיצד אירוע מקומי אחד, אי-שם לפני 40 שנה בברוקלין, משפיע עד היום על אלפי יהודים בכל קצוות העולם.

עבורי זה לימוד, איך למעשה טוב יכולה להיות השפעה בלתי מוגבלת.

•

כיוון שעסקתי בכיבוד אב של הרבי כלפי אביו רבי לוי יצחק, אוסיף את מה שהתפרסם לאחרונה - בשבועון כפר חב"ד האחרון - (והיה ידוע זה מכבר בקהילה הבוכרית) על כך שבשנת תשל”ב (1972) הוקמה מחדש מצבת אביו של הרבי באלמא-אטא שבקזחסטן בהוראתו של הרבי, על ידי יהודי בוכרי, ר’ גבריאל אחונוב (“גאנך”). אותו יהודי זכה לקירובים מהרבי ותודות מיוחדות על מאמציו בהכנת המצבה.

הכתבה המקיפה לדמותו של ר' גבריאל אחונוב, שפרסם הסופר מענדי קורטס בשבועון כפר חב"ד בשבוע שעבר

נכדו של אותו ר’ גבריאל הוא שליח חב”ד הפועל במסגרת “בית הלוי” לקהילה הבוכרית בוינה.

•

אסיים את דבריי בכך שאשתף אתכם שבשבוע החולף התכנסו מאות שלוחי חב”ד הפועלים בחבר העמים לכנס באלמא-אטא, מקום קבורתו של אביו של הרבי (ביום השנה לפטירתו – כ’ אב), וסיכמו שנה נוספת של מהפיכה יהודית, בדיוק באותן מדינות משם גורש רבי לוי יצחק על ידי הממשל הקומוניסטי לגלות בקזחסטן (ושם נפטר מייסורים).

וזהו בקצרה סיפור בתמצית על רב גאה ביהדותו שנפטר בגלות בייסורים, על בנו הרבי שהוביל מהפכה יהודית עולמית, ועל הדור השני והשלישי שמפעילים כוללים ברחבי הארץ, שפועלים בשליחות בוינה, שמחזירים לתחייה את יהדות חבר העמים, לצד החסידים בכל רחבי העולם שבונים עוד לבנה ועוד לבנה בתחייה של העם היהודי.

זה הרבה יותר מסגירת מעגל. בעיניי זה אולי אחד הסיפורים של היהדות בדורנו.