מן התעלומות המסקרנות שבתולדות עמנו, היא תעלומת מקום כלי המקדש. מאז החורבן ועד ימינו התחבטו חוקרים ומחפשים בשאלת גלגוליהם של הכלים הקדושים.

הגמרא במסכת גיטין מתארת כי לאחר החורבן, הלך טיטוס ו"נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני [סל], והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו" (גיטין נו,ב).

במקורות אחרים, מובאים עדויותיהם של תנאים שונים, המעידים שראו חלק מכלי המקדש הנמצאים בעיר רומי.

מאז הגיעו לרומא נעלמו עקבותיהם של הכלים. הסברים שונים עלו בניסיון להסביר להיכן והאם בכלל נלקחו מרומא, אך עדויות ממשיות של מישהו שנתקל בהם, טרם נמצאו.

אוצר בתוך הבור

ירושלים, לפני כ-100 שנה

בעיצומו של השטח שקנה זה עתה יהודי ירושלמי, עמדו שניים. הקונה, ועוזרו הערבי. לאחר שעבר השטח לידיו, ביקש עכשיו היהודי להפוך את המקום לראוי לשימוש. לשם כך שכר את הפועל הערבי, על מנת שיסייע בידיו במלאכה הקשה.

אלא שסלע גדול שעמד בשטח, הפריע לעבודתם השוטפת של השניים. באין ברירה, וכדי  שיוכלו להמשיך במלאכתם היה צורך להסיר את הסלע ממקומו ולהעבירו למקום אחר.

היהודי ועוזרו הערבי לא התעצלו, וניגשו להזיז את הסלע הגדול.

השניים לא היו מוכנים להפתעה שנגלתה לעיניהם. בור ענק נפער תחת מקום הסלע, שכעת התברר ככיסוי מוצלח לסוד שהסתתר תחתיו.

שניהם הבינו כי ייתכן בהחלט שלא מדובר במערה תמימה. הימצאות המערה בסמוך למקום המקדש, הציתה את דמיונם. שניהם רצו לרדת פנימה ולבחון בעיניהם את המתרחש בעמקי המערה המסתורית.

חבל ארוך הובא מאי-שם, ובין בעל הבית היהודי והפועל הערבי הושג הסכם - תחילה ירד היהודי ויבחן את המתרחש במערה פנימה, ואחריו, ירד הפועל הערבי. שניהם הסכימו לרעיון והיהודי הורד אחר כבוד אל הבור החשוך.

כלי זהב שמילאו את המערה, לא הותירו מקום לספק עבור היהודי. במערה זו הוטמנו כלי המקדש האבודים!

העסק מסתבך

נרעש, עלה היהודי מן הבור. רק בקושי מעכל את שראו עיניו.

כעת, דרש הפועל, הגיע תורי לרדת פנימה.

היהודי כיבד בלית ברירה את ההסכם שהוטל ביניהם, והערבי הורד בחבל פנימה, אל המערה. בפתע איבד הערבי את אחיזתו בחבל, ולאחר רגע קל השתררה דממה במערה. היהודי המבוהל קרא בשמו, פעם ופעמיים – אך מן המערה עלה רק קול הד שאלתו.

לחרדתו, השתלשל היהודי אל המערה ומצא את הפועל הערבי מוטל בה, ללא רוח חיים.

הוא הבין כי כלתה אליו הרעה. הוא לא היה מעוניין שסיפורו של הבור יתגלה, והבין שמותו של הערבי עלול לעורר שאלות, שיכולות להביא לגילוי הכלים המוחבאים.

בתוך שעות אחדות מצא עצמו היהודי המפוחד יחד עם כל מטלטליו ובני משפחתו עושים את דרכם למקום הרחוק ביותר שהצליח לעלות במחשבתו - ניו-יורק שבארצות הברית.

שותף לסוד

באותם הימים, לא קל היה למצוא יהודים יראים ושלמים על אדמת ארצות הברית. מחזה נדיר היה לפגוש ביהודי עטור בזקן ופאות ההולך ברחוב העיר. אלא שהיהודי שהגיע מירושלים היה משוכנע שעליו לשתף בסודו הכמוס יהודי ירא־שמיים אחר, שיוכל לתת לו עצה כיצד לנהוג. הוא תר בדחיפות אחר אחד כזה.

לאחר שחיפש מעט, מצא את ר' יעקב-יוסף הרמן ע"ה. הרב הרמן היה יהודי תלמיד-חכם שהתגורר בניו יורק, ונודע בזכות מעשי החסד הרבים שלו. לאחר ששוכנע כי מדובר באדם שניתן לגלות בפניו את סודו הגדול, שיבר היהודי את אזנו של הרב הרמן בדבר גילויו המרעיש וסיבת הגעתו לארצות הברית.

הרב הרמן נרעש. הוא לא ראה בעצמו אדם שיכול להכריע כיצד יש לנהוג בכלים הקדושים.

את השאלה, החליט הרב הרמן, יש לשגר אל ה"חפץ חיים". הוא אדם גדול, ויכול להכריע בשאלות מן הסוג הזה.

מארצות הברית לאירופה

מכתב סודי נשלח לבנו של הרב הרמן שלמד באותה עת בישיבת מיר שבאירופה, ולצידו הוראה מאביו – סע לעירו של ה"חפץ חיים" בדחיפות, והעבר לו את המעטפה המצורפת.

הבן, שהוראתו של אביו הייתה עבורו קודש, הזדרז למלא את הבקשה ותוך זמן קצר מצא עצמו בראדין – עירו של ה"חפץ חיים".

שליחותו של הבן מולאה בשלימותה והמכתב הועבר כמות שהוא, חתום וסגור, לידי ה"חפץ חיים". אלא שכתב ידו של הרב הרמן לא היה ברור דיו, ולבקשתו של ה"חפץ חיים", קרא עבורו הבחור הצעיר את הנכתב.

ה"חפץ חיים" הקשיב בריכוז רב לסיפור המרתק שגולל הרב הרמן במכתבו. הוא האזין בקשב רב לכל מילה מן הסיפור, ולאחר שהסתיים, פנה לארון הספרים ועיין בכמה מהם.

ה"חפץ חיים" זצ"ל

הסוד נותר עלום

לאחר שהרהר מעט, הביע ה"חפץ חיים" את דעתו הברורה; מקומם של כלי המקדש צריך להישאר עלום. יש לשכוח מהמאורע, ולדאוג לכך שאיש לא יוכל להגיע אל הכלים.

גם מהנער הצעיר, שזה עתה נחשף גם-הוא לסיפור המופלא, ביקש במפגיע שלא לספר על המקרה מאומה.

ואכן, הסיפור נשמר בסוד במשך שנים רבות. רק כאשר היה ברור כי היהודי שמצא את הכלים איננו עוד בין-החיים ושוב לא יוכל להיחשף הסוד הגדול, סיפר בנו של הרב הרמן את הסיפור לו היה שותף.