חקירה ראשונה

מימיה הראשונים של המהפכה בברית המועצות זרועות הענישה היו מפתיעים בכושר ההמצאה שלהם: בשמות שהן בחרו לעצמן, בהסברת מטרותיהן. בהתחלה היה זה צ'ה-קה, אחר כך ג.פ.או., נ.ק.וו.ד., המחלקה הפלילית במשטרה וכדומה. בתקופתו הכי אכזרי היה ארגון שנשא שם ידידותי "פיקוח עממי". ארגון זה לא היה שייך לזרועות הענישה (בניגוד ל"מיליציה עממית"), ולכן אנשיו יכלו להרשות לעצמם לפתוח בכל סוג של חקירה, לערוך מעצרים,  חיפושים ולענות לכל הלשנה ותלונה. ולאחר מכן נפתחו תיקי חקירה לפי כל תסריט.

והנה מחלקת היצור של ר' מענדל גורליק מצאה את עצמה בין הלסתות האלו. באותה תקופה עבדו לפי שיטה זו מספר מחלקות היצור, אך התנפלו רק על המחלקה של משפחת גורליק. המחלקה פעלה תחת גג של חבורת עובדים (ארטל) ברחוב אנגלס, מול רחוב נקרסוב. היו מחלקות יצור כמו "בית האופנה", תיקון שעונים, מכבסה, סנדלר ותיקון מכשירי רדיו וכו'. היו גם מחלקות בארטל "בופנדה", ארטל על שם קירוב, פארק התרבות של אילמים – חרשים. אדם בשם קצ'רוב ניהל את כל המחלקות האלו של משפחת גורליק. הוא היה טטרי טוב לב שאהב לשתות וודקה, אבל הגן ביושר על כל מחלקות היצור שלו מפני זרועות הענישה השונות.

הם ערכו חיפוש וחקירה של עובדי המחלקה, ביקרו בהנהלת חשבונות של המשרד הראשי של הארטל, החרימו מסמכים, פתחו בחיפושים ובצעו חקירות של כל העובדים. 

אסביר לקוראים.

הסוד הגדול ביותר היה בכך שעבדו שם אנ"ש, אנשים שומרי שבת, כשרות, השתדלו ללמוד תורה וחסידות. מחלקת היצור נמצאה בחצר של גולקרוב בנימין בעיר העתיקה. בעל החצר מכר דגים בשוק "סיאב" והיה ידוע כאדם אמיץ ויהודי דתי. כאשר ר' מענדל פוטרפס הגיע לסמרקנד, ר' בנימין השכיר לו דירה.

בביתה של משפחת גורליק ברחוב נקרסוב היה מנין קבוע. שם גר הסבא שלי רחמיאל. התפללו כאן משפחות גולדשמידט, רובינסון, אקונוב, רוזלינר, פולנר ועוד. בפורים לר' מענדל גורליק היה יום הולדת. התאספו אנשים מכל רחבי סמרקנד – משכונות באגי שמל ווזרוז'דניה, ממניינה של משפחת זלצמן, ואפילו מהעיר העתיקה. היה פארברענגען לתפארת. 

ר' מענדל ניסה לתת שוחד אבל לא הצליח. האיש שלנו קצ'רוב בא בריצה לר' מענדל והודיע ש'הפיקוח העממי' חופר עמוק מדי. מסתבר שר' מענדל הוא פושע מועד, פעמים נשפט לתקופות מעצר ארוכות בגלל פעילות אנטי-סובייטית, לימד ילדים תורה, ניסה לעבור את הגבול. מחרוזת של פשעים.

בימים ההם, בנו של ר' מענדל, לוזיק (אליעזר), הוזמן להגיע לק.ג.ב.

מוזר מאד: לוזיק לא הגיע לגיל שאפשר להזמין אותו למוסד כזה. אבל אם מזמינים, צריך להגיע. אני התנדבתי ללוות אותו. צריך היה לדעת מה יעשו לו, האם ישחררו אותו לביתו אם לאו, האם ידברו איתו בחומרה.

בבוקר התפללנו, לקחנו את תיקינו ושקיות עם כריכים והלכנו לכיוון בנין הק.ג.ב. בכניסה לוזיק הציג את ההזמנה והכניסו אותנו. ראינו פרוזדור ענק עם שטיח אדום וספסלים בצידי הפרוזדור. התיישבנו וחיכינו. בפרוזדור מתהלכים אנשים מחדר לחדר. לא רואים אותנו. לאחר חצי שעה ניגש אלינו איש צבא, שאל מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה, ילדים של מי אנחנו. לוזיק הראה לו את ההזמנה. איש הצבא מלמל כמה קללות, לקח את ההזמנה והלך לחפש את החדר הנכון. התברר שהחדר היה לידינו. איש הצבא נכנס אליו, ושמענו מתוכו קללות רמות (כנראה שאסור להזמין ילדים בגיל כזה לק.ג.ב.).

נפתחה דלת החדר, ואת לוזיק לבדו הזמינו להיכנס פנימה. הוא שהה שם כשעה וחצי. הוא יצא ואנחנו בשקט המשכנו את דרכנו לבית הספר. מול בית הספר מס' 2 , שנמצא ברחוב לנין, היה מבנה גדול שבו מכרו מי סודה ובירה. קנינו בקבוק של מים מינרליים, קיבלנו שתי כוסות וניגשנו לשלחן. הוצאנו מהתיק את בקבוק המים, מלאנו כוסות, נטלנו ידיים ואכלנו את הכריכים. אחר כך ברכנו ברכת המזון והחזרנו את הבקבוק הריק לחנות. בצורה כזאת שילמנו עבור השימוש בכוסות.

לוזיק סיפר שהחוקר שאל אותו האם ההורים שלו דתיים, והיכן הוריו מחזיקים בבית את הכסף, האם הוא נכנס למחלקת היצור, מה הוא עושה שם, והשאלה העיקרית: האם זה נכון שכל העובדים במחלקה הם קרובי משפחה שלו: אחים, אחיות, דודים ודודות? לוזיק ענה כן הסבא שלנו דתי והוא ראש המשפחה ואנחנו אוהבים אותו ומכבדים אותו ושהוא עוד קטן בשביל הכסף. נותנים לו כמה פרוטות עבור ממתקים שיקנה בבית הספר. למחלקת היצור הוא נכנס כדי לעזור שם בנקיון, הולך לחנות לקנות אוכל וחותך נייר עבור האריזה. לכל המבוגרים שעובדים במחלקה הוא קורא "דודים" ו"דודות": "גם אתה, החוקר, אילו היית עובד במחלקה, הייתי קורא לך דוד".

החוקר נתן לו דף נייר וביקש שיכתוב את כל זה, והלך. כשחזר, לוזיק עוד לא סיים. החוקר תפס מידו את הדף, קרא כל מה שהיה כתוב בו ופרץ בצחוק: "כן אתה חברמן, ועוד תגיע רחוק". קרע את הדף לחתיכות ונתן ללוזיק אישור לצאת מן הבנין (כנראה שהוא רצה להאשים את מחלקת היצור ב"משפחתיות", דבר שנחשב לעבירה בחוק הפלילי). 

ר' מענדל הבין שהפיקוח העממי רק התחיל את פעילותו, וצריך לעזוב את סמרקנד. וכך בשנת 1965 משפחת גורליק עזבה לטשקנט, עיר גדולה שניתן להסתובב בה. אפילו לא הספיקו למכור את ביתם.

עומדים:  מרדכי מנשה, שלום בער, חיים אלעזר גורליק. יושבים: ר' ירחמיאל חדש ור' לייזר ננס

יותר מאוחר נתקבלתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טשקנט ועברתי לגור בטשקנט. גרתי במשפחתה של דודתי ברטה ומענדל גורליק. ישנתי בחדר אחד עם לוזיק. עבדתי במחלקת היצור של משפחת גורליק (אותו יצור כמו שהיה להם בסמרקנד).

יחד איתנו עבד ר' יצחק זילבר, וזו היתה הצלחה גדולה. כל הזמן למדנו תורה (אפילו בזמן שעבדנו). 

רק אגיד שמות של המפעלים שתחת גגם פעלה מחלקת היצור בטשקנט: בית התרבות של עובדי טקסטיל, ארמון התרבות של מייצרי הנעלה, פארק התרבות על שם גורקי (פארק "אוזרו"), פארק על שם קירוב והאחרון – איגוד הצייד והדייג של אוזבקיסטן שליד "דוסאא"ף".

סיימתי את לימודיי וקיבלתי דיפלומה. התחתנתי וחזרתי לסמרקנד. עד שעליתי ארצה עבדתי בארגון "חמ"ה" בתור מורה.

יגיע הזמן ותהיה אפשרות לספר על חייו ופעילותו של 'לוזיק' בברית המועצות.