׳קורא וכותב מכתבים׳, היה כזה מקצוע פעם.

הוא היה יושב על יד בית הדואר בעיירה, ובעד כמה קופייקות היה קורא או כותב את המכתב עבור אלו שלא ידעו קרוא וכתוב (היום בטח היו קוראים לזה ׳המכון לקריאה וכתיבה בע״מ׳).

יום אחד הגיע אל ׳הקורא׳ אדם צעיר, שזה עתה יצא מבית הדואר ובידיו מכתב, מכתב שהגיע מהוריו הגרים בעיר רחוקה.

בארשת חשיבות פתח הקורא את המכתב והחל לקרוא לאט ובהתאמה. אבל לפתע, תוך כדי הקריאה, שם הוא לב שהלקוח הצעיר, בעל המכתב, פרץ בבכי מר ואף נפל מתעלף.

הוא העירו מעלפונו ושאל: מה קרא לך איש צעיר? למה תבכה ומדוע תתעלף?

ענה לו הצעיר בתדהמה: באמת לא שמת לב מה קראת? הרי זה מכתב מאמי שמודיעה לי בצער לשוב בדחיפות הביתה, כי אבא האהוב שלי נפטר ועלי לשבת שבעה, פלא שבכיתי?! אתה תמה שהתעלפתי?!

הקורא החכם שב ושאל: אבל רגע, אתה בכלל אינך יודע לקרוא, כל המידע שלך הגיע ממני, אז למה אם כן אתה בכית ולא אני?

טיפש שבעולם, ענה הצעיר, לך לא אכפת מהאיש שנפטר אתמול בעיר הרחוקה, אתה אינך מכירו, למה שתבכה. אבל אני? זה הרי אבא שלי!

 •

חברים יקרים, פרשת פנחס הרבה מסרים ותכנים בה, אבל אם יורשה לי, מסר אחד מרכזי מביא עמו סיפורו של פנחס: לפנחס היה אכפת!

זמרי בן סלוא משבט שמעון היה, והוא בכלל עשה מעשה עם כזבי בת צור, שמדיינית הייתה. למה זה קשור לפנחס? איך זה נוגע לו? למה כואב לו מה שקורה עם מישהו אחר משבט אחר? זה הרי לא קרוב משפחה שלו ובטח לא אבא שלו?!

אבל פנחס הראה לנו, שצריך להיות אכפתיים. אם קורה משהו, גם אם זה במקום אחר, גם אם זה רחוק, זה צריך להיות נוגע לנו, עלינו להיות אכפתיים!

לא לקרוא את המכתב כמו ׳קורא המכתבים׳.

 •

ימי בין המצרים אלו ימים בהם יש ללמד זכות על בני ישראל. דומני, שירשנו מפנחס את האכפתיות. אני גר בשוויץ, אבל מבקר הרבה בארץ, וההבדלים ברורים. האנשים בארץ מאוד אכפתיים, הם יסבירו לך בשמחה איך להגיע, יספרו לך איפה טעית, איפה יש את הפלאפל הכי טוב ומה הכי טוב עבורך, וזה גם אם הם פגשו בך לפני דקה פעם ראשונה בחייהם.

כי כאלה אנחנו, אכפת לנו, זה טוב שאכפת לנו.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי