המשפיע שלא ידע מנוחה

דברים לזכרו של המשפיע הדגול הגה"ח הרב פנחס קארף ע"ה

מאת הרב מנחם מענדל ליברמן, משפיע בתות"ל אלעד

על חסידותו, גאונותו בתורה, עוד יספרו אלפי תלמידיו, שומעי לקחו.

על מעשי החסד המופלאים יספרו אלפי היהודים שנעזרו בו בעצה ובמעש.

על דמותו החסידית הטהורה יספרו אלפי היהודים שהושפעו ממנו במישרים או בעקיפין.

אני אבל רוצה לספר על זווית שונה, אחרת, זווית של בן משפחה (רעייתי היא נכדתו הבכורה) שחווה רגעים רבים לאורך השנים במחיצת סבי מצד רעייתי - הגאון החסיד הרב ר' פנחס קארף ע"ה.

מאז שנכנסתי למשפחה, כאשר הייתי מגיע לחצרות קודשנו התאחרתי בביתו המפורסם ברחוב קינגסטון 389

(זהו בית שמוכר לרבים רבים מתלמידיו, הבית כולו כולל 3 חדרי שינה קטנים וסלון גדול שמזכיר יותר זאל של ישיבה.

ספריות ענקיות מלאות בספרי קודש מקיפות את הסלון, ובמרכז הסלון שולחן רחב מידות ושלל כיסאות.

הסלון הזה זכה לארח אין ספור התוועדויות ושיעורים בכל ימות השנה.

אין שום דבר בסלון הזה שמזכיר את ה"אוהה" של אמריקה הגדולה. זה "ציור" של סלון חסידי, פשוט, נדיר ומיוחד.)

יום א' של ראש השנה, ואני משכים קום לאמירת תהילים והכנה לתפילת ראש השנה. הפלאתי מאוד שלמרות השעה המוקדמת מאוד בבוקר, זיידע לא היה בבית. לאחר התארגנות, צעדתי למקווה, משם לכיוון 770 להמשך ההכנות לתפילת שחרית של ראש השנה, ביום הקדוש במקום הקדוש.

רבע שעה לפני תחילת התפילה הוא הופיע שם, פניו נוטפות זיעה אך ניכר עליו רוממות הרוח מיוחדת.

מסתבר שבכל השעות האלה הוא כיתת את רגליו לזכות יהודים ב"מבצע שופר".

לאחר מכן הסביר לי שבכוונה הוא עזב את הבית בחמש וחצי לפנות בוקר. כי במרחק הליכה של שעה וחצי (!) משכונת המלך יש רחוב ראשי, שם, בשעות האלה יוצאים המוני יהודים לעבודה. זה הזמן הטוב ביותר בו ניתן לפגוש את אותם יהודים ולזכות אותם במבצע שופר.

כשסיפר זאת נהרה הייתה נסוכה על פניו, משל מצא מציאה ששווה הון עתק..

זיידע היה אז מעל גיל שבעים. אבל בבוקרו של היום הקדוש ראש השנה, ההכנה הטובה ביותר לתקיעות, לתפילת ראש השנה, היא לצעוד במשך שעות ארוכות, לחזור נוטף זיעה וכך לומר "המלך"...

• 

עברו שנים, כבר התרגלתי לכך שזוהי הנהגתו המופלאה, ובכל זאת בכל פעם נדהמתי מחדש.

לפני שנתיים, וזיידע כבר בן 84, הוא לקה אז במאור עיניו, הראיה לא הייתה תקינה והיה צריך מישהו שיתלווה אליו באופן קבוע.

אתא ובא בוקר של ראש השנה, השעה 5:30 לפנות בוקר. זיידע היה כבר ער, הוא חיכה לי...

אז הוא פנה אלי בשאלה. מענדל, מה התוכניות שלך היום?

בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי לו שאני הולך למקווה, תהילים, חסידות, הכנה לתפילה ואחרי הצהרים אני יצא למבצע שופר.

אם לא קשה לך, ביקש וכמעט התחנן, אני רוצה שתיקח אותי למבצע שופר...

עומד יהודי בן 84, מאור עיניו כבר לא איתו, ובבוקרו של ראש השנה, מעניין אותו רק דבר אחד. האם אוכל גם השנה לזכות יהודים במבצע שופר. . .

• 

שגרת היום יום שלו הייתה תמיד עמוסה, בין הנכדים התערבנו פעם מי יצליח לראות את זיידע יושב בטל ולא עושה כלום...

האמת היא שאף אחד לא זכה בהתערבות, זה פשוט לא קרה. הוא היה עסוק כל רגע בתפילה, בשיעורי תורה, בלימוד עם עצמו, בלימוד עם הזולת, במבצעים וכו'.

סעדתי על שולחנו גם בימים של שגרה. המחזה הבא היה שגרתי ואופייני לו מאוד: ארוחת בוקר רגילה, של סתם מיטוואך, מעולם לא היה "יושב ואוכל", תמיד עם המזלג ביד אחת, וספר קודש ביד השנייה. הגוף אוכל, הפה לועס, אבל הראש בעולם אחר לגמרי... 

פעמים רבות במהלך שיעורי תניא שמסרתי נשאלתי "האם יש בינונים בדור שלנו?"

התשובה היא "אין סמכות לאף אחד לקבוע", מאחר שאלו הם דברים שבלב. ומי מאיתנו יכול להעיד על מישהו שנזהר כל ימיו במחשבה דיבור ומעשה.

אך למרות זאת, בתוך תוכי, תמיד הייתה לי תחושה שכל התיאורים על בינוני של תניא התחברו דווקא לאישיותו הדגולה של הגאון החסיד הרב פנחס ע"ה קארף...

יהי זכרו ברוך!