החיים בבית חיינו 770 לאחר שמחת תורה של שנת תשל"ח, השתנו בצורה ניכרת משהיו לפני כן. במהלך החג חש הרבי בליבו, ובמשך זמן ממושך של למעלה מחודש, שהה בחדרו הק' ונמנע מיציאה אל קהל החסידים.

// מציאות שונה

גם לאחר שיצא הרבי אל הקהל לשמחת כולם, בראש חודש כסלו, נותרו פרטים רבים בהנהגתו הקדושה שונים משהיו קודם לכן. גם התוועדויות השבת נראו פתאום אחרת. בהוראת הרופאים נמנע הרבי מלרדת להתוועדות לזאל הגדול בשבת, ובמקום כך הועברה ההתוועדות למוצאי שבת, אז היה הרבי מתוועד מחדרו וקולו היה נשמע לחסידים שעמדו בזאל באמצעות רמקול.

מציאות מוזרה זו נמשכה למעלה משנה. לצד הצער שבמציאות זו, זכינו ובזכות כך שזמן ההתוועדות עבר למוצאי שבת, יש בידינו כיום הקלטות רבות של התוועדויות מאותם השנים.

הרבי בעת אמירת דברי כיבושין

// תקנה חדשה

באמצע החורף של אותה השנה, לקראת תענית עשרה בטבת תשל"ח, נודע לחסידים כי הרבי מעוניין לומר שיחה לקהל, לאחר תפילת ערבית של ערב הצום. באותם השנים, שיחות בימות החול לא היו דבר מצוי, והעובדה שהרבי בחר למסור שיחה בערב הצום הייתה יוצאת דופן.

במהלך אותה שיחה מיוחדת, הזכיר הרבי מנהג קדום, באמרו כי מן הראוי לחדשו ולעורר בקרב קהילות ישראל לשוב ולנהוג בו. המנהג אודותיו דיבר הרבי היה מנהג אמירת 'דברי כיבושין' בימי תענית.

מקור המנהג מופיע כבר במשנה, כחלק מהסדר הנהוג בימי הצום. במשך שנים רבות נהגו בקהילות ישראל שאחד מהמכובדים שבקהל יעמוד בפניו וידרוש כדי לעורר את השומעים לתשובה. מנהג זה התקיים בקרב קהילות רבות, אך עם השנים אבד ונשתכח.

בהמשך השיחה התבטא הרבי:

            "כדאי לעורר על המנהג הנזכר לעיל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (לכל הפחות כמה מילים) 'דברי כיבושין', או מזמור תהלים המתאים לעניינים אלו,

ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא בזה] אי אפשר לפעול זאת – על כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב', הרי מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה".

מני אז נוהגים בכל קהילות חב"ד להאזין לדברי כיבושין בין תפילת מנחה לתפילת ערבית של מוצאי הצום. במקומות רבים, צופה הקהל ב'וידאו' של הרבי האומר דברי כיבושין לקהל.