הסוחרת היהודייה שספר זיכרונותיה הפרטי הפך לאוצר היסטורי
לא רבים היו הסופרים היהודיים לפני כ-350 שנים. באותם הימים לא היו ספרי סיפורים וזיכרונות מחזה נפוץ כל כך כפי שהם נפוצים בימינו.
העובדה שאין בידינו כמעט זיכרונות וספרי סיפורים מאותה התקופה, מעוררת סקרנות ורצון עז לדעת כיצד נראו החיים היהודיים באותה העת. נדמה כאילו נפרס מסך שחור על מאורעות אותם הימים ומכסה מעינינו את ההתמודדויות של יהודי אותם השנים, את המנהגים ואת אורח החיים היומיומי.
מתוך ספרי הקודש אנחנו יכולים ללמוד מעט על החיים אז; פסקי הלכה שנוגעים לשאלות מעשיות מלמדים אותנו מעט, עובדות קטנות מבצבצות לעיתים מבין כתביהם של פוסקי הדורות ויכולות לשפוך קצת אור על המאורעות שחוו כותביהם. אבל אין בזה די כדי לקבל מבט כללי על צורת החיים ואירועי התקופה כפי שנראו ממבט יהודי טהור.
היא כונתה גליקל מהמלין. בתמונה, העיר המלין כיום | צילום: shutterstock
// אוצר בלום
מה רבה היא הפליאה למצוא ספר זיכרונות אחד, עמוס עד לעייפה בסיפורים, תיאורים עסיסיים וביטויים של השקפה יהודית טהורה, שנכתב לפני מאות שנים, ודרכו ניתן להכיר את החיים היהודיים של יהודי העבר הרחוק.
הפליאה גודלת עוד יותר כאשר מסתבר שאת היומן כתבה בכלל סופרת. לא סופר. אמנם לא היה זה מקצועה והיא כתבה את זכרונותיה באופן פרטי, לעצמה ולילדיה, ולמרות זאת – הזכרונות האותנטיים שכתבה כתובים היטב בשפה ברורה ונעימה לקריאה, ומשמשים מקור שאין שווה לו ללימוד אורח חיי היהודים בימים ההם.
גליקל היה שמה של כותבת הזכרונות. ובימים ההם, כאשר עוד לא כולם נקראו בשם משפחה היא קיבלה את הכינוי גליקל מהמלין – כלומר, גליקל מן העיר המלין.
צילום: shutterstock
// סיפורה של גליקל
סיפור חייה של גליקל מפותל, מרגש ולא צפוי. בן דורנו שקורא את סיפורה יתפעל מגדלות נפשה, מאצילותה ומאמונתה הבוערת. כשהיא מקבלת עליה את הדין באהבה היא מספרת על פטירתו של בעלה הראשון בדמי ימיו, ואחריה – פטירתו של בעלה השני. איך נאלצה לקבל לידיה את עבודת המסחר וניהול מפעל הגרביים הגדול, וכיצד לימים התהפך עליה הגלגל והיא נותרה חסרת כל. ולמרות זאת, אין בפיה תלונות כי אם רק שבח והודיה לבורא עולם.
מתוך סיפוריה אנחנו לומדים גם על הווי הימים ההם.
דוגמה לכך הם תיאוריה על תקופתו של שבתי צבי והשפעתו הגדולה על היהודים באירופה:
מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו המכתבים (על שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי הכנסיות הפורטוגזים.
הבחורים הפורטוגזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. כולם יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות.
צילום: shutterstock
אחדים מכרו את בתיהם וכל אשר להם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בעיר האמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלח לנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה.
לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד. חמי חיכה כך שלוש שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני א-ל עליון".
זוהי דוגמה אחת מני רבות, לעובדות ההיסטוריות המרתקות שמסופרות בספרה של גליקל. כתב ידה ייועד מתחילה בכלל עבור בני משפחתה, אלא שלאחר מספר דורות במהלכם הוא התגלגל בין צאצאיה הם ההתפרסמו בידי חוקר שמצא את אחד מעותקיהם.
עם השנים הפך ספרה לנפוץ ומפורסם בכל העולם. הוא תורגם לשפות רבות ועובד גם לספר ילדים.
(shutterstock)
מדוע כתבה גליקל מהמלין ספר זכרונות?
את התשובה היא נותנת בעצמה בתחילת הספר:
"ילדיי היקרים, התחלתי לכתוב זאת בסיעתא דשמיא אחרי מות אביכם החסיד, כי זה הסב לי קצת נחת רוח כשבאו עליי המחשבות המעציבות.
ומתוך דאגות קשות כי היינו כצאן בלא רועה שאבד לנו רוענו הנאמן, עברו עליי לילות רבים בלא שינה וחששתי שמא אבוא חס ושלום לידי מחשבות של עצבות.
לכן לעתים קרובות הייתי קמה בלילה ואת השעות ללא שינה מבלה בזה (כתיבת הזכרונות)".
זכרונותיה הכתובים בכתב יד התגלגלו בין בני משפחתה במשך כמה דורות עד שהתפרסמו בידי חוקר שמצא את אחד מעותקיהם.
מאפשרים לכם לקבל
