המשפחה של אמא שלי מלכה נאלצה לעבור לעיר הגדולה כדי להישמר מרדיפת השלטון הסובייטי. בלשון העם הם נקראו "המשוללים". שוללו זכויות אזרח מבורגנים, מאנשי השלטון הקודם, מאנשי דת. מכיוון שהסבא רחמיאל היה שוחט, שליח של הרבי מליובאוויטש בפטרוזבודסק, הוא נכלל ברשימת הנרדפים. הסבא, יחד עם בנותיו ובנו, עבר לממונטובקה שליד מוסקווה, מצא עבודה בתור כורך, והבנות מצאו עבודה (כך למשל, אמא שלי עבדה בתור מזכירה – כתבנית). הסבתא נהרגה עוד בפטרוזבודסק. דובע, הבת הבכורה, הספיקה להתחתן ולעבור לעיר נבל.

כעבור זמן פריידע, הבת השניה, התחתנה עם סימון יעקבשוילי (ג'ייקובסון). האמא מלכה התחתנה עם יוסף שיף.  האחות הקטנה ברטה התארסה עם מענדל גורליק, שנכלא יחד עם אביו ר' אלעזר בגלל שהם עסקו בהפצת יידישקייט. לאחר זמן ה-ג.פ.או. הגיע גם למשפחת רחמיאל חודוס ובנותיו. את סימון ג'ייקובסון עצרו, אבל יוסף ומלכה הצליחו לברוח לוורונז', ומענדל – החתן של ברטה – כבר היה כלוא במחנה.

יוסף שיף הגיע לוורונז' ולקח כל העבודה שבאה לידו. הוא עבד בתור פקח ברכבת הקלה, ניהל מזנון בקרקס של וורונז', ובוודאי המשיך בעבודתו של אביו המנוח ר' אריה לייב. לאריה לייב היתה משחטה. היא הולאמה, אבל לפי הנחיית הרבי מליובאוויטש, אריה לייב עסק הרבה בענייני ציבור. כשיוסף הגיע לוורונז' המשיך את העבודה בענייני הציבור.  כך לא מזמן, שליח חב"ד בוורונז' מצא בארכיוני העיר מסמך המעיד ששוחט שיף פתח בוורונז' רשת של חמשה חיידורים שבהם למדו מאות ילדים. אריה לייב מצא חמשה מלמדים ושילם להם חמישים רובל בחודש. בחיידרים נתנו לילדים ארוחות וכן הלבשה.

את אריה לייב הזמינו לחקירה: "מי משלם עבור כל זה?" אריה לייב ענה: "בבית הכנסת יש קופה. כל היתר תרומות של תושבי העיר". נאמר לאריה לייב שזה בלתי חוקי ושאת החיידרים יש לסגור. הגיע ל-ג.פ.או. מכתב מפלוני בשם וולף שהודיע שהחיידרים ממשיכים לפעול. קראו לר' אריה לייב והזהירו. את החיידורים סגרו. כך כתוב במסמכים.

לקראת המלחמה היו במשפחת שיף שלושה ילדים: אריה לייב, גרשון בער ודבורה הודע שהיתה בת שנה. יוסף נלקח לחזית.  מלכה, יחד עם שלושת הילדים, נסעה לפנים ברית המועצות. הנסיעה היתה קשה מאד. הרכבת עברה דרך קזחסטן, שם הורידו את כל הנוסעים בתחנת קמיש-לובש, ורק אחרי שנה של חיים בתנאים נוראים, משפחת שיף הצליחה להגיע לסמרקנד. למחרת היום הסבא רחמיאל לקח את אריה לייב ואת גרשון בער לחיידר של ר' זושיא פז, בערקע חן ובנצי מורוז.

שנה אחר כך חזר האבא יוסף מהחזית. היד החתה בגבס. בגזרת קורסק רסיס של פגז קרע את הכתף הימין. ליוסף שיף -  איש חזית, קומוניסט פצוע, סרן, עם שמונה אותות הצטיינות ומדליות (זה הרבה מאד) – נתנו הרבה תפקידים חשובים, חדר עבודה פרטי וכרכרה פתוחה (ועגלון בשם יוזף). מלבד ההטבות והתפקידים אבא לא השתנה כלל. תמיד בכיס תלמוד בפורמט קטן. אסף מניין בחדרו הפרטי.

הילדים גדלו. משרד החינוך עקב על כך שכל הילדים ילכו לבית הספר. בברית המועצות עד כיתה ה' היתה מורה אחת ומכיתה ו' הרבה מורים. אנחנו גרנו בעיר העתיקה, ושם גרו הרבה משפחות דתיות, ובלטה מאד העובדה שהילדים נעדרו מהשיעורים בשבתות ובחגים. אמא שלי ידעה למצוא שפה משותפת עם המורים, שאמרו לאמא שגם אותם בודקים  ודורשים שבכל  יום לימודים כל התלמידים יגיעו.

והיתה עוד צרה גדולה: כולם נדרשו לנסוע לקטיף של הכותנה. בתי ספר (כיתות גבוהות), אוניברסיטאות, חנויות ומפעלים נסגרו. הסיסמא היתה "כולם לאיסוף הכותנה!". היעדרות נחשב מעשה חמור מאד, עד הפיטורין ממקום העבודה או מהלימודים.

בני המשפחה מאד אהבו את אבא. כשאבא היה חוזר הביתה, אמא דרשה שיהיה שקט. כל שבוע אבא בדק את הישגי הילדים ומצא זמן ללמוד איתנו. אחי ליובה סיפר שבחגים הסובייטים היו מזמינים את אבא, שהיה גם יושב ראש ארגון ותיקי המלחמה,  לשבת על טריבונת הכבוד. היתה מגיעה מכונית לקחת את אבא, וליובה היה מתיישב בגאווה ליד אבא ונוסע כאורח כבוד למצעד או לתהלוכה.

זה קרה באחד במאי, בתשיעי במאי ובשביעי בנובמבר. קודם צעדו החיילים ואחר כך המשיכה התהלוכה. שנמשכה מספר שעות. כדי לקבל את פני משתתפי המצעד והתהלוכה צריך היה לעמוד על הטריבונה. היה נהוג לערוך מאחורי הטריבונה שלחן עם מים, לימונדה, פירות ודברי מאפה. אבא התיישב מאחורי הטריבונה עם ליובה ולמדו גמרא. עבור ליובה היה הזמן היקר ביותר. רק הוא ואבא, ואף אחד לא מפריע. אבא הסביר הכל כל כך יפה וסיפר הרבה סיפורים על משפחת שיף. לקראת סיום התהלוכה חילקו לכולם מתנות: דברים שהיו חסרים – סוכר, אורז, קמח, קפה, תה, שוקולדים, שימורים, שפרוטים, בירה ולימונדה. בבית היתה אווירת חג.

לבני המשפחה התמזל המזל לחיות עם אבא רק שש עשרה שנים, והסיפורים על אבא יש למאה שנים: סיפורים על לימודיו בחרקוב, בנבל, ביקור אצל הרבי בלנינגרד, עסקים במוסקווה ובוורונז', ברית מילה ושחיטה באיליינקה, התעוזה שלו לארגן חגים חסידיים רועשים אצלנו בבית.

כאשר הילדים גדלו, את בעיית השבת והחגים והנסיעה לאיסוף הכותנה (שכמעט תמיד היה נופל על חגי תשרי) צריך היה איכשהו לפתור.

בית החרושת "חוג'ום" לקח על עצמו חסות על בית הספר מס' 25 שבו למדו ליובה, בוריה וורה. בבית החרושת לאריגי טריקו הזה עבדו רבים מתושבי שכונת ווסטוק, כלומר נשים מבנות הקהילה הבוכרית. לפי הנוהל הסובייטי, היתה בבית החרושת משרה של מארגן אירועי פנאי ותרבות. היה עליו לארגן טיולים, פסטיבלים, חוג תיאטרון, מקהלה וכדומה. בכל זה עסקה אשה פעילה מאד בשם מירה. למשוך לכך את הנוער היה קשה. פעם היא שמעה במקום כלשהו את ליובה קורא שירים של סופרים רוסיים. היא מיד באה אליו בשכנועים לקחת חלק בקונצרטים. ליובה סירב, אבל היא המשיכה במאמציה. פעם תוך כדי שיחה סיפרה מירה על ההטבות שיש לשחקנים. וכאן מירה הסבירה שלנין אמר שלפועלים חשוב מאד הפנאי והאמנות. כאשר מירה אמרה שהחזרות הראשיות יתקיימו בשבתות (לפני ההצגה ביום ראשון), זה מצא חן בעיני ליובה. הוא דיבר עם וורה ובוריה, והתקיימה פגישה עם מירה. בוודאי להופיע בהצגות הם עוד פחדו, אבל להיות מנחה או לקרוא שירים ולעשות מעשי להטים הם הסכימו.

החלו ההכנות להצגה הראשונה. בנו על הבמה בקתה של פרטיזנים, מסביב יער, שלג (צמר גפן).  עומד בוריה הפרטיזן לבוש באדרת פרווה קצרה, על ראשו כובע פרווה, חגור בחגורה של אבא בעלת כוכב, על רגליו מגפיים, על החזה תלוי תת-מקלע, ואומר: "אנו הפרטיזנים נלחמים עם הפשיסטים בעורף האויב, הורגים אותם, מורידים רכבות מהפסים, שורפים מפקדות. לפי הוראת הצבא האדום אוספים מודיעין ומעבירים למוסקווה אינפורמציה חשובה. ואנחנו ננצח. הורה!"  מאחורי הקלעים יוצא ליובה וצועק:"יש ביער יחידה גדולה של גרמנים. צריך  להסתתר!" בוריה היה צריך לקפוץ לתוך חלון פתוח של הבקתה. מסגרת החלון היתה מוחזקת במקל קטן. כאשר בוריה היה קופץ היה עליו לנגוע במקל הברזל הזה, והחלון היה אמור להסגר.

לובא מוכן להופיע על הבמה כמנחה

היו חזרות. הכל עבד. מירה הלכה לתיאטרון הדרמה וקיבלה שם תת-מקלע עשוי עץ ואדרת פרווה אמיתית. עבור ליובה קיבלה פראק אמיתי, טוקסידו וצילינדר, ומקל הליכה.

ביום ההצגה מועדון "חוג'ום" היה מלא עד אפס מקום. כולם הכירו את ליובה ואת בוריה ורצו לראות אותם על הבמה (וזה מה שרצתה מירה). החלה ההצגה, עלה המסך. חורף, בקתה, יער, שלג. מופיע פרטיזן בוריה עם תת-המקלע. מחיאות כפיים. בוריה נושא את דבריו. נכנס ליובה לבוש במעיל של אמא וצועק: "פשיסטים!" בוריה קופץ לתוך החלון, אבל... החלון לא נסגר (כנראה, מישהו חיזק את המקל). בוריה נעמד ומושך בחוזקה את המקל. המקל לא זז. הוא מושך יותר חזק, ואז כל הבקתה קורסת ברעש אדיר. ורק בוריה עומד בחלון. הוא לא התבלבל. הרים את תת-המקלע , צעק לליובה "שכב!", והחל צועק לכיוון הקלעים: "טה-טה-טה!" לאחר מכן הוריד את תת-המקלע ואומר: "אוף, הרגתי את כל הפשיסטים".

המסך ירד, מחיאות כפיים סוערות וצחוק אדיר. מאחורי הקלעים יוצאים הפרטיזן בוריה ואיש המודיעין ליובה. אחר כך מופיעה מירה ותולה לבוריה ולליובה לכל אחד אות הצטיינות של אבא. באולם צחוק אדיר ומחיאות כפיים.

ביום המחרת מירה נתנה לליובה ולבוריה אישור מטעם הנהלת בית החרושת "חוג'ום" ותעודת הוקרה לבית הספר מס' 25 על עזרתו בארגון הנופש של העמלים, וכן ביקשה לשלוח אותם כדי לארגן הפנאי של העמלים.

כך נפתרה בעיית השבת והחגים עד סיום הלימודים בבית הספר.

כשעלינו ארצה אנחנו האחים בהזדמנות הראשונה נסענו לרבי, ביחידות הרבי שלח את בוריה, מכיוון שהיה פעיל בארגון חמ"ה, לטפל בילדי הקהילה הבוכרית, בוריה, בנה ועד סוף ימיו ניהל את ישיבת הבוכרים האגדית בכפר חב"ד שבו למדו מאות בחורים.

לובא, התחתן נסע למוסקבה שם עבד בתור מנהל בי"ס במרינה רושצ'ה, הי לו חברותא קבועה עם ד"ר גדליה מזל ונתן פינסקי.

ר' יהודה בטרשווילי (קולשר), הרב דורפמן והרב סרנא, נתנו ללובה קבלה לשחיטה והוא בדירתו ברחוב מיר, בקומה תשיעית, שחט עופות.

אחרי זה עלה לובה ארצה, ועבד בתור מנהל פדגוגי בבי"ס אורט ירושלים מיום עלייתו ארצה ועד שפרש לגמלאות.

ורה, עבדה בתור מנהלת בית ספר דתי בלוד, כשפרשה לגמלאות נהפכה להיות שליחה במכון חמ"ש במוסקבה.

צליק (כותב השורות), יחד עם פרופסור ירמיהו ברנובר, עובדים באגודת שמי"ר.