קורות ימיה של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש אינם מוכרים מספיק. לרבים נדמה שבתקופת שבתה בעיירתם של רבותינו נשיאנו טרום עידן השלטון הקומוניסטי, ישבו תלמידי הישיבה תחת גפנם ותחת תאנתם בשלווה ובביטחון. אלא שלא כך נראו פני הדברים.

באותם שנים ראשונות להקמת הישיבה, התמודדו רבותינו נשיאנו - הרבי הרש"ב ובנו מנהל הישיבה הרבי הריי"ץ – עם בעיות קשות ששיחרו לפתחם ואיימו כל העת על התפתחותה של ישיבת תומכי תמימים.

משונאי הישיבה הגדולים, היו אנשי 'פועלי ציון'. אנשי הארגון היו 'משכילים' שכפרו בתורה ובמצוות ועמלו קשות כדי למשוך לרשתם צעירים יהודיים תמימים ברחבי רוסיה. גם בעיירה ליובאוויטש הם הצליחו לתקוע יתד, וסניף של ארגונם החל לפעול בקרב בני העיירה.

בכל כוחם ניסו הם להציק לבני ישיבת תומכי תמימים ולעומדים בראשה - הלא הם רבותינו נשיאנו.

שלט הכניסה לעיירה ליובאוויטש

// הישיבה לא נסגרת!

היה זה יום כ' בסיוון תרס"ב, כאשר נכנסו בפתח ה'זאל' של הישיבה פקידים בכירים ואנשי ממשל. הם תיחקרו את הבחורים והציגו שאלות שונות ולאחריהם הורו על סגירת הישיבה עד להודעה חדשה. מה הסיבה? הלשנה שקיבלו על כך שהמקום לא מתנהל באופן חוקי.

הם היו רציניים לחלוטין, ועל מנת לוודא שהישיבה לא תשוב לפעול, נעלו את דלת הכניסה היטב.

התלמידים הנבוכים פנו אל מנהל הישיבה, אדמו"ר הריי"ץ, כדי לקבל את הוראותיו.

הישיבה לא נסגרת, הבהיר הרבי.

עד מהרה נקרא למקום יעקב הפועל שהתבקש לבנות מדרגות שיובילו ..לחלון הזאל. החלון נפרץ ודרכו יכלו הבחורים לחזור לאולם הלימודים ולהמשיך בשגרת יומם.

במהרה פעלה הנהלת הישיבה כי הלימודים ישובו להתנהל בצורה חוקית, וכבר למחרת הגיעה ההודעה מן השלטונות שהישיבה רשאית להמשיך לפעול כמקדם. אלא שבינתיים זכו הבחורים לשיעור חשוב במשמעותו של כל רגע וחשיבות ניצולו ללימוד תורה ועבודת השם.