עומרי היה נשוי לבתיה, רעיה ואם נהדרת, והיו להם שני ילדים מוצלחים ובריאים. אבל עומרי החליט לבחור לחיות בצורה ממורמרת. בכל בוקר הוא היה קם עם אנרגיה שלילית, צועק על אשתו, יוצא למכולת בלי חשק, מוציא את הילדים לבית הספר באווירה עצבנית ובמילים לא נעימות: "יאללה, רק תעופו מהבית". האנרגיות השליליות המשיכו גם כשהיה יוצא לעבודה, שם היה מנסה להתאמץ כמה שפחות, בדרך חזרה מקלל ומתעצבן בפקקים. כשהיה מגיע הביתה, לא היה רוצה לראות אף אחד, רואה קצת חדשות והולך לישון.

יום אחד הרגיש עומרי כאבים חזקים ברגל. הוא הלך אל הרופא, שאיבחן מיד: "עומרי אתה חייב לעבור ניתוח". בלית ברירה שכב עומרי על שולחן הניתוחים. לאחר שהיה כבר מטושטש מחומרי ההרדמה, שניות לפני שעצם את עיניו, שמע את הרופאים מדברים ביניהם: "המטופל שצריך את הניתוח, ככל הנראה נשאר לו חודש לחיות". שניות לאחר מכן עומרי נרדם. כשהתעורר מהניתוח, הוא נזכר מה אמרו הרופאים, והבין שנותר לו רק חודש לחיות.

עומרי החליט שבחודש הקרוב, בכל יום הוא יהיה הכי שמח, מכיוון שכל יום זה היום הכי חשוב שיש לו בחיים. הגיע הביתה, חיבק ונישק את המשפחה. קם בבוקר שמח ומאושר, הוציא את הילדים ללימודים בשמחה ובאהבה, וגם בעבודה היה נעים ונינוח, והשתדל לעשות את המקסימום. פתאום, כבר לא נתן מקום לדברים שעצבנו אותו. בכל פעם אמר בליבו: "נשארו לי כמה ימים, אני אבזבז אותם על אנרגיות שליליות? עכשיו זה היום הכי חשוב בחיי!".

כך חלף חודש ימים, ועומרי הגיע אל הרופא לביקורת. הרופא בדק אותו, ואמר: "עומרי, ברוך ה' אתה בריא". "דוקטור, בבקשה תאמר לי רק את האמת", השיב עומרי, "אני שמעתי מה דיברתם לפני שנרדמתי לחלוטין". הרופא השיב בתמיהה: "על מה אתה מדבר?". "שמעתי אתכם אומרים" ענה עומרי, "שלמנותח יש חודש ימים לחיות". הרופא חשב רגע, והבין: "עומרי, לא דיברנו עליך, אלא על המטופל שבא לפניך. באמת, לצערנו הרב הוא נפטר אתמול. אבל אתה בריא, תהיה שמח!".

בהתחלה עומרי התעצבן, וחשב לעצמו: "אוי, למה התאמצתי חודש ימים?". אבל אז התעשת, ושינה את כיוון המחשבה: "תודה לאלוקים שנתן לי להעריך כל יום שיש בחיי, כי כל יום הוא היום הכי חשוב, וצריך לעשות את המקסימום שהיום הזה יהיה מואר ושמח".

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על ציווי מעניין: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". כשבני ישראל היו במדבר, בכל המסעות והחניות, היה להם נווט - עמוד הענן. כשעמוד הענן היה מתרומם למעלה, זה היה סימן שצריכים לארוז הכול ולצאת לדרך. כשהיה עמוד הענן היה יורד על המחנה, זה היה סימן שצריכים לחנות. אז, הלויים היו צריכים לפרוק ולהרכיב את כל המשכן.

במסעות בני ישראל במדבר, היו חניות שנמשכו ימים רבים. אבל היו גם חניות של לילה אחד, וגם בהם על פי ציווי ה', היו צריכים להרכיב את כל המשכן, שזו עבודה של שעות רבות. נשאלת השאלה: בשביל חניית ביניים של לילה אחד, למה צריך כל כך להתאמץ? אלא שה' יתברך רוצה לתת לנו פה מסר חשוב: כל חניה שיש לנו בחיים, לא הרגליים הם אלו שמוליכות אותנו אליה וממנה, אלא זה בהשגחה פרטית מדוקדקת, ה' יתברך הוא זה שהחליט שאנחנו נגיע לאותו המקום.

אם אלוקים רוצה שנגיע לאותו המקום, אז אנחנו צריכים לקחת את כל הכוחות שיש לנו, להרכיב ולהקים את ה'משכן' האישי שלנו, לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים באותו הזמן, כי כל יום הוא היום הכי חשוב שיש. יהי רצון שנזכה לברכה והצלחה במסעות ובחניות שבחיינו, עד לסיום המסע – הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

**

צפו בווידאו: