יש אחדות - יש הכל, חסר אחדות - חסר הכל • הרב זושא וולף
הרב זושא וולף
המאורעות הקשים של הימים האחרונים בארץ-הקודש, במהלכם דם יהודים קדושים וטהורים הי"ד נשפך כמים על ידי מרצחים ארורים בני מוות, מלמדים אותנו בפעם המי יודע כמה, אשר כוחנו האמיתי – באחדותנו.
כל העוצמה הצבאית של "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון" ו"חיל האוויר הטוב בעולם", מאבד מערכו ומיכולותיו, בגלל הקרע הפנימי הקשה וחסר התוחלת בתוך עם ישראל. החלשת השלטון המרכזי וערעור היציבות עקב תאוות כבוד ושררה בלתי נתפסת, והניסיון הנואל והמבהיל להישען בהקמת ממשלה על תומכי טרור מובהקים – גורמים (כדברי הרבי פעמים רבות במקרים דומים) לשונאי ישראל להרים ראש, לחוש שהמצב המדיני והבטחוני משתנה לטובתם, ומכך קצרה הדרך לפרעות בכל רחבי הארץ, ולשפיכת דם יהודי רחמנא ליצלן.
כאשר יש אחדות בעם ישראל – יש הכל; וכאשר חסר חלילה באחדות – חסר הכל.
לפני שנה בדיוק, בערב שבת פרשת במדבר, השבת בה כהוראת הרבי מוכרזת כ"שבת אחדות" לקראת מתן תורה – הופיע ספר חדש בשם "ברכנו אבינו כולנו כאחד".
ספר זה הנו פרי יוזמתו של השליח הראשי והרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר, ויצא לאור בעריכת כותב השורות, לקראת "שבת אחדות", אשר בהשגחה פרטית אשתקד צויין בה גם יום השלושים לפטירת אחי היקר הרב בנימין וולף ע"ה, השליח הנערץ להנובר שבגרמניה.
ספר זה מתייחד בכך שהוא סוקר ומקיף לראשונה את מכלול גישתו של הרבי לאחדות החסידים ואחדות השלוחים, מתוך מענות הקודש של הרבי, שיחות הקודש ואגרות הקודש.
העמידן על אחת
כל חסיד בוודאי מודע באופן כללי לרצונו העז ולדרישתו החוזרת ונשנית של הרבי על הכרח האחדות בקרב מחנינו פנימה, ולשיחות ומכתבי הרבי בנושא.
אולם כאשר כל החומר הרב בנושא זה רוכז ויצא לאור אשתקד בספר "כולנו כאחד", נדהמתי אף אני לראות כיצד הרבי "העמידן על אחת".
למרות שיש לשער שהיו בקרב אנ"ש חסידי חב"ד בכלל עניינים הדורשים תיקון בתחומים נוספים, ואולי גם תיקונים יסודיים, הרבי בשיחות הקודש ובאגרות הקודש הנחרצים והכאובים בנושא זה תלה את הברכה בקרב מחננו פנימה, והעדרה רח"ל, בעניין אחד ויחיד – אחדות החסידים.
בא הרבי והעמידן על אחת. יש אחדות – יש ברכה. העדר האחדות – העדר הברכה רח"ל.
מתוך לקט כתבי-היד בנושא אחדות החסידים שבספר זה, השיחות והאגרות הקודש עולה בבירור – כי אין דבר שכה גרם לרבי צער וכאב כמו העדר האחדות ופירוד הלבבות רח"ל בין החסידים. לא אחת ולא שתיים היו עניינים שנקטו בהם חסידים שציערו את הרבי, אבל ביטויים חריפים וכואבים מהרבי כתוצאה מהעדר האחדות ופירוד הלבבות – לא נאמרו מהרבי ולא נכתבו מהרבי על אף נושא אחר.
ולאידך – לא היה דבר שהרבי כה השתוקק אליו וכה רצה לראות נחת בעניין זה, וכה תלה בו את תכלית הכל - כאחדות החסידים, עד שאת ביאת המשיח והגאולה השלימה תלה הרבי באחדות החסידים, וכדבריו לרב ישראל לייבוב ז"ל "[אילו כל עסקני חב"ד שיחיו היו מאוחדים] – היה משיח בא מכבר!" ---
גם לא מחלוקות לשם שמים
בעמדנו בערב חג השבועות זמן מתן תורתנו, צריך להתבונן בכך, מדוע אכן הייתה נדרשת בעם ישראל אחדות נפלאה שכזו, "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד" כהכנה למתן תורה? מדוע זו הייתה ההכנה הגדולה והעיקרית בעם ישראל לקבלת התורה?
יתירה מכך, הרבי מבאר בשיחות הקודש (לקו"ש חלק כ"ח עמוד 7) שגם בשאר חניות עם ישראל במדבר בוודאי שהיו באחדות, אלא שהיו בתוכם מחלוקות לשם שמים, מחלוקות בדברי תורה; אולם כשהיו צריכים לקבל את התורה - הכרח היה לבטל גם את המחלוקות לשם שמים. "כאיש אחד בלב אחד" גם בדברי תורה. מה משמעות הדבר?
והרבי משיב, שבמתן תורה קיבלו לא רק את החכמה וההבנה שבלימוד תורה, שכן זאת היה לישראל עוד לפני כן ש"מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו". במתן תורה קיבלו את עצמיות הבורא, שהכניס את עצמו בתורתו, אנא נפשי כתבית יהבית.
בלימוד התורה בהבנה והשגה יש הבדל בין יהודי אחד לשני, בהתאם לרמת הבנתו השכלית וידיעתו בתורה; אולם בחיבור עם האלוקות שבתורה – בכך שווים כולם מהגדול שבגדולים משה רבינו, עד הפשוט שבפשוטים שבישראל.
וכדי לעשות כלי מתאים ולהיות ראוי לקבל את האלוקות והקדושה שבתורה שבה לומדיה שווים - נדרש לגלות נקודה מקבילה בתוכנו, בעם ישראל. זוהי נקודת האחדות שבישראל, פנימיות ונקודת הלב, שלמעלה מטעם ודעת, שבה כולם שווים.
ניתן אפוא לומר שגם באשר לקבלת הברכות מהרבי נדרשת גילוי נקודה מקבילה זו.
מי שחפץ להיות כלי לקבל את האלוקות והקדושה שהרבי משפיע לחסידים, נדרש לגלות בעצמו את נקודת האחדות שבין החסידים. וכדברים המופלאים שהרבי כותב אודות מהותם האמיתית של החסידים (אגרות קודש חלק י, אגרת ב'תתקפח), "יכול אני לומר כי חומר אנשי הכפר הוא חומר מיוחד במינו . . בפנימיותם ועצמותם הוא גוש מלוכד אחד, שאחדותם הוטבעה בהם מדורי דורות ברוח של קרבת אחים ועוד יותר מזה, וכלשון רבינו הזקן בתניא פרק לב - ''אחים ממש, רק שהגופים מחולקים"".
להיכנס בשלום – כדי לצאת בשלום
'חסיד' ו'פירוד הלבבות' הם שני מושגים הפכיים ומנוגדים זה לזה. 'חסיד' ו'מחלוקת' הנם שני קווים מקבילים שלא יכולים לעולם להיפגש. אם חסיד הנך, וענייניו של הרבי יקרים לליבך, לא יכול להיות שיצא ממך ומפעולותיך עניין של מחלוקת ופירוד הלבבות.
בוודאי שהרבי רוצה שחסידים ילכו באורחותיו, יקיימו את הוראותיו, יהיו דבקים בתורתו ובשיחות הקודש שלו, ידקדקו בכל שיחה ובכל הגה היוצא מפיו, וייעשו הכל למען כל אלו.
אולם יותר ממה שהרבי חפץ באלו – הוא רוצה וחפץ הרבה יותר ושלא בערך בשלום ובאחדות.
את הגישה היסודית בכך ביאר הרבי בשיחות הקודש אודות תלמידי רבי עקיבא, שכ"ד אלף מהם מתו בין פסח לל"ג בעומר, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.
כ"ד אלף תלמידים אלו, בוודאי שהיו חדורים בגישת "ואהבת לרעך כמוך", בהיותם תלמידי רבי עקיבא שחינך על "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ולכן הם רצו בכל מאודם להשפיע על חבריהם שיקבלו את גישתם והבנתם בדברי רבי עקיבא רבם.
אדרבה, הרבי מבאר, גישה זו של היצמדות ודבקות מוחלטת בדברי רבם, גישת ה'רצוא' המוחלט, הם גם ראו בחיי רבי עקיבא עצמו, שכל ימיו היה חדור בגישת מסירות הנפש של "מתי יבוא לידי ואקיימנה"; כלומר, שגם רבי עקיבא עצמו היה חדור בתנועה זו של 'רצוא', התעלות ודבקות.
טעותם הייתה אפוא שהם לא עמדו על כך שגם גישת ה'רצוא' של רבי עקיבא הייתה משולבת וכרוכה בגישת ה'שוב' המקבילה, כסיפור חז"ל אודות הארבעה שנכנסו ל'פרדס', ורק רבי עקיבא "נכנס בשלום" – ולפיכך גם "יצא בשלום".
אצל רבי עקיבא היה בוודאי רצוא והתעלות בכל התוקף, המתבטאת בתנועת מסירות הנפש, אבל גם כאשר הוא 'נכנס לפרדס' להשיג את ההשגות הנעלות ביותר, הוא "נכנס בשלום", שכן התכלית היא לא ההתעלות האישית והשגת ההשגות הנעלות ביותר, אלא התכלית היא ה'שוב', החזרה בשלום.
והרבי מחדד – כאשר יש רק את קו ה'רצוא' בלבד ללא קו ה'שוב' המקביל – הרי זה מבטא שההתעלות היא התעלות שמקורה בטבע שלך וברצון האישי שלך להתעלות, אך לא זהו הרצון של רבי עקיבא.
יותר ממה שרבי עקיבא רצה את ה'רצוא', הוא ביקש שתלמידיו יהיו ב'רצוא' וב'שוב' גם יחד, בקו ה'שלום'. אם התוצאה של ה'רצוא' היא שלילת ה'שלום', הרי זה מבטא שה'רצוא' הוא שלך בלבד, ואינך מבטא ומייצג בזה את רבי עקיבא.
וכפי שהרבי מבאר, שזה אכן היה קו העבודה של חמשת התלמידים שהעמידו לאחר מכן תורה, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, שאצלם היה השילוב של 'רצוא' ו'שוב' גם יחד, קו השלום. הם המשיכו את עבודתו ושיטתו של רבם רבי עקיבא בשלימות.
במילים פשוטות: מפעולה חסידית ומשאיפה להיצמד לדברי הרבי, להנהגות הרבי, לפעול לכבודו של הרבי, או מרצון לעשיית נחת רוח לרבי, לא יכול לצאת מחלוקת. אם התוצאה היא מחלוקת פלגנות ופירוד הלבבות - הרי זה אך ורק כי "אתה" כאן, וענייניך האישיים מעורבים כאן, ולא העניין כשלעצמו.
חסיד שבאמת רק רצונו של הרבי ועשיית נחת רוח עומדים לנגד עיניו, ומעמדו האישי ועניינים הפרטיים בטלים לגמרי – לא יצא ממנו עניין של היפך האחדות, פלגנות ושל פירוד הלבבות רח"ל.
שלוש עמדות הבדיקה
לפני מספר שנים שמעתי מידידי הגה"ח הרב מרדכי ביסטריצקי, רב קהילת חב"ד בצפת, את ה'ווארט' הנפלא הבא:
כאשר קורה וחלילה חסיד נוטל חלק בעניין של מחלוקת ופירוד הלבבות, והוא מודע לכך שהפעולות שהוא נוטל בהם חלק או שותף הם הנם פעולות של מחלוקת, אולם הוא מנסה לתרץ את עצמו ולשכנע את עצמו שהפעולה היא הכרחית ונחוצה, "לכבודו של הרבי", ו"זהו רצון הרבי", ו"אי אפשר אחרת", וכך באופני שקר ורמייה עצמית דומים, אך בכל זאת הוא מבקש לבדוק היכן האמת והאם מעשיו ראויים ורצויים - עליו לבחון את עצמו בשלושת 'עמדות הבדיקה' הבאות, בהתאם לדברי חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה א): "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
עמדה ראשונה – "דע מאין באת". תנסה לבדוק ולהיזכר, פעולה זו שאתה נוקט בה וחלק ממנה, היכן היא נוצרה, היכן היה ראשיתה, מאין היא באה? בנוגע לאיזה הקשר? עם מי ישבת אז, עם מי שוחחת? מה הייתה האווירה ורוח הדברים אז? הכל היה קדושה ו"כבוד הרבי" או שמא אינטרסים נוספים מעורבים כאן?
ייתכן שבדיקה ראשונית זו כבר תעשה לך סדר במחשבה, ותיווכח לדעת שפעולות ומעשים אלו לא בקדושה וב"כבוד ליובאוויטש" יסודם. אולם גם אם בדיקה ראשונה זו לא הועילה והחסיד עדיין אוחז ברמייה עצמית שאכן פעולות אלו בהם הוא נוקט ראשיתם בכוונות טהורות ורצויות, עליך לעבור אפוא לשלב הבדיקה הבא:
עמדה שניה – "לאן אתה הולך". תעשה חשבון צדק ותראה מה יהיו התוצאות של פעולותיך, להיכן הן הולכות, לאן הם מובילות. האם דיבורים אלו ופעולות אלו יביאו לתוספת שלום ואחדות בקרב מחנינו פנימה, בקרב הקהילה, המוסד או הפעילות, או שתוצאותיהן הישירות יהיו חלילה תוספת פירוד הלבבות, והוספה בשנאת אחים.
סביר יהיה להניח, שבעשיית חשבון צדק אמיתי ולא משוחד בעמדת הבדיקה השנייה, תביא אותך למסקנה האמיתית והנכונה על תוכנה האמיתי של פעולה זו, שלא מצד הקדושה יסודה. אולם גם מי שהרמייה העצמית שלו גבוהה ביותר עד שטחו עיניו מראות את תוצאות מעשיו, ייגש כעת אל עמדת הבדיקה האחרונה:
עמדה שלישית – "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". האם אתה רואה את עצמך שבימי האור היית כותב דין וחשבון מפורט על דיבוריך ופעולותיך אלו וכותב זאת בשמחה לרבי, ומקבל מהרבי מענה בנוסח "נתקבל ותשואות חן, וגרם נחת רוח רב", וכדומה?
האם היית ניצב מול פני הקודש בחדרו הקדוש ב'יחידות' ומספר לרבי על כל פעולותיך הכבירות הללו למען "כבוד הרבי" ו"כבוד ליובאוויטש" וחיוך של שמחה ונחת היה מתפשט על פניו, או חלילה וחס ההיפך הוא הנכון?
העמדה השלישית היא העמדה האחרונה והסופית. הנך יודע את האמת, שלא היית מעז פנים לכתוב את פעולותיך אלו ב"דין וחשבון" מפורט לרבי, ובוודאי לא לספר זאת ב"יחידות", ומכך אפוא תסיק לגבי פעולות אלו.
"לחיים ולברכה"
את הסיפור המדהים הבא אודות האחדות שהיא כלי לברכה, שמעתי אשתקד בהתוועדות י"ט כסלו תש"פ בבית הכנסת "נחום יצחק" בשיכונים בכפר חב"ד, מפי הרה"ח ר' רפאל אמיתי שי' מכפר חב"ד.
ר' רפאל הגיע פעם ראשונה לחצרות קדשנו לחודש תשרי תשמ"ג. הוא היה אז כבן שלושים. ההתוועדות הראשונה בה זכה להשתתף, הייתה התוועדות ו' תשרי.
לאחר השיחה הראשונה, כאשר הציבור ניגן והרבי החל לענות בתנועות ראשו בברכת 'לחיים', ביקש ר' רפאל אף הוא לזכות לברכת הרבי. הוא אחז אפוא כוסית יין והביט לעבר הרבי וביקש לפגוש במבטו הק', ושהרבי יהנהן בראשו הק' כלפיו לברכת 'לחיים ולברכה'.
והנה זה פלא, ככל שר' רפאל ביקש להשיג את מבטו של הרבי אליו, הוא לא הצליח בכך. גם כאשר הוא השתדל מאוד להישיר מבט אל הרבי, הוא הבחין שהרבי מהנהן בראשו לעומדים לידו מימינו ומשמאלו, תוך שניכר היה שהרבי מדלג עליו במבטו הק'. כך היה במשך כל זמן הניגונים שבין השיחות בהתוועדות, ור' רפאל השתאה ביותר לכך.
כאשר ההתוועדות התקרבה לסיומה, חרד ר' רפאל מאוד לפשר הדבר, ופשפש בדעתו מה יכול להיות הסיבה שהרבי נמנע מלומר לו 'לחיים'.
זמן קצר לפני סיום ההתוועדות נפלה בו ההכרה: לאחר השיחה הראשונה, כאשר הוא ביקש יין, עמד לידו בהתוועדות יהודי שלא נמנה על עדת החסידים, לראשו 'כובע טמבל', שר' רפאל הכיר בו שהוא מאמן כדורסל. הלה החזיק בקבוק יין בידו והציע למזוג לר' רפאל יין לכוסו, אך ר' רפאל שהביט בו כמי שאינו שומר שבת וכו', נמנע לקחת ממנו את היין, ולקח לפועל יין מאחד החסידים.
עלה אפוא בדעתו, שייתכן והסיבה לכך שהרבי נמנע מלומר לו 'לחיים', לפי שהוא נמנע לקחת יין מהיהודי שעמד לידו וש"פסל אותו" במחשבתו. הוא שפך אפוא בצנעה את היין שהחזיק בכוסו משך כמה שעות, ופנה אל שכנו בבקשה שימזוג מעט יין לכוסו.
ברגע שהוא פנה אל היהודי, הבחין ר' רפאל שמבטו הק' של הרבי מתמקד בהם. הרבי עקב במבטו במשך מזיגת היין, וכאשר ר' רפאל הפנה את מבטו כלפי הרבי, חייך הרבי לעברו חיוך רחב, ואו-אז הנהן בראשו בתנועת 'לחיים' נמרצת לכיוונו...
הווה אומר: היכן שיש אהבת ישראל – שם הרבי נמצא, ושם נמצאת הברכה. היכן שמביטים בעין שמאלית על יהודי – שם הרבי לא נמצא, שם הברכה לא יכולה לחול---
עליונים ירדו למטה - ואני המתחיל
את הסיפור המופלא הבא, שמעתי לפני מספר שנים מהרה"ח ר' טובי' שי' פלס, אשר זכה לקירובים מיוחדים ויוצאי-דופן מהרבי:
בראשית שנות המ"ם התעוררו חילוקי דעות בין כמה מארגוני הפעילות החב"דיים בארץ הקודש. כל ארגון היה משוכנע שהצדק עמו, הוא ממלא את הרצון והכוונה, ולכן יש לנקוט בפעילות כפי שיטתו.
באותה תקופה היה הרב פלס בחצרות קדשנו. היה זה לאחר חג השבועות, וב'יחידות' שזכה לה עלה נושא החילוקי דעות בין הארגונים הללו, והרבי אמר לו: הרי זה עתה אנו באים מחג השבועות, אשר בו התבטלה הגזירה של "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", על ידי "ואני המתחיל", ונפעל החידוש של "עליונים ירדו למטה".
כלומר, היה תחילה חילוקי דעות ו"מחלוקת" כביכול בין ה"עליונים" וה"תחתונים", ולא קרבו זה אל זה; כיצד הסתיימו חילוקי הדעות, כיצד בטלה ה'מחלוקת'? כאשר "ואני המתחיל", כאשר ה"עליונים" התכופפו והתקרבו אל ה"תחתונים"...
הווה אומר, המבחן לדעת מי הוא הצודק בחילוקי הדעות, מי הוא ה"עליון" ומי הוא ה"תחתון" – מי שמתכופף, מתבטל ומוותר לזולתו, הוא ה"עליון"...
הנך חסיד? הנך משוכנע שאתה "עליון"? תוכיח זאת. תתכופף הראשון, תהיה הראשון לוותר. "ואני המתחיל"!
מאפשרים לכם לקבל
